יעקב א. לוסטיגמן
"נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כ"ד, ג')
הרבו רבותינו הקדמונים, לחקור את העניין שבלעם הרשע היה משתבח, לכאורה, בעובדת היותו שתום עין, ומה ראה לציין את שמו יחד עם המום ממנו סבל לכאורה?
חז"ל הקדושים כבר עמדו על כך, וביארו מה שביארו שהתריס כלפי מעלה, ועל כך נענש שנסתמה עינו באותו המעמד בו הלך לקראת נחשים, וישת אל המדבר פניו כדי לקלל את ישראל. ומיני אז ועד עתה, רבו כמו רבו הפירושים וההסברים לשאלה האמורה, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
ורבינו הבעל שם טוב הקדוש אמר, שבלעם היה מטמא את עצמו בכוונה תחילה, על מנת שתשרה עליו רוח הטומאה בה היה מתנבא, כמו שמבואר בזוהר הקדוש, אך כאן רצה הקב"ה להשרות עליו רוח נבואה מצד הקדושה, כדי שהברכות לישראל תהיינה בכליל השלימות, אלא שעל גוף טמא ומשוקץ כל כך, אין הקדושה יכולה לחול, שכל אחד ואחד מאיבריו היה טמא בכל מיני טומאה.
מה עשה הקב"ה? הקדים רפואה למכה, וסימא את עינו האחת של בלעם מעיקרא, כך שלא יכול היה לחטוא בה ולטמא אותה, כפי שעשה לשאר איברי גופו, ובהגיע עת דודים, כשרצה הקב"ה לברך את ישראל דווקא דרך גדול הנביאים שבנביאי אומות העולם, שרתה עליו הקדושה דרך האיבר היחיד בגופו של נטמא – עינו השתומה.
והדברים שמחים ומחזקים במיוחד, שהרי עלינו לדרוש קל וחומר: ומה בלעם הרשע, שרצה לטמא את כל גופו, ובמשך שנים עשה כל שביכולתו כדי להוסיף על עצמו טומאה, נותרה עינו האחת ככלי היכול לקבל השראת השכינה, רק משום שלא הצליח לחטוא בה, הרי אנו, בני אברהם יצחק ויעקב, המבקשים להישמר בקדושה ובטהרה, ושואפים לעשות רצון אבינו שבשמים, על אחת כמה וכמה שגופנו יכול להיות כלי לקבל שפע של קדושה וטהרה ממרומים, כמו שאמרו חז"ל שאדם המקדם עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה, והמקדש את עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה.
●●●
בהקשר הנ"ל אביא כאן סיפור מופלא שאירע באחרונה, ושמעתיו בפרוטרוט מכלי ראשון שכן ביודעי ובמכירי קאמינא.
היה זה בקריית קרעטשניף שברחובות, עיר ואם בישראל: בעל המעשה הנו בחור צעיר, שחש מכאובים בשיניו ונאלץ ללכת למרפאת השיניים. אמו רצתה להזמין עבורו תור במרפאת השיניים, העובדת עם קופת החולים בה הם מבוטחים, אך בנה ביקש שלא לגשת למרפאה זו, משום שרמת הצניעות בקרב באי המקום, אינה מן המשופרות…
ההורים שמחו לשמוע על בקשתו של הבחור, והחליטו לפנות למרפאה אחרת, בעלת אופי חרדי יותר, על אף שהיא אינה עובדת בשיתוף עם הקופה, והטיפול בה יהיה כרוך בתשלום כספי גבוה. ואכן הוזמן תור עבור הבחור, כשהוריו נערכים לשלם ככל שיתבקשו, ובלבד שלא יצטרך להכניס עצמו לניסיון של שמירת העיניים, חלילה.
בהגיע התור המיועד, הגיע הבחור עם אביו למרפאת השיניים, אך התברר כי נפלה טעות והתור שלו נדחה בשבוע, ליום שישי הבא. הדבר היסב להם עוגמת נפש במידה מסוימת, אך כמנהגו של רבי נחום איש גמזו הפטירו "גם זו לטובה".
בשבוע שלאחר מכן הגיעו למרפאה, התקבלו בכבוד, והבחור טופל על ידי הרופא במסירות רבה. כשסיימו את הטיפול והחלו לברר כמה עליהם לשלם, התברר שהם פטורים מתשלום, שכן בדיוק באותו השבוע, חתמה המרפאה על הסכם עם קופת החולים בה הם מבוטחים…
"אם היינו מתקבלים לתור המקורי, ביום שישי הקודם", אומר בעל המעשה, "היינו צריכים לשלם טבין ותקילין על הטיפול הזה. אך בזכות שמירת העיניים, וכמו שאמר קהלת 'שומר מצוה לא ידע דבר רע', זכינו שהטיפול נדחה בשבוע אחד, עד לאחר שההסכם עם קופת החולים, שאיש עוד לא שמע עליו, ייכנס לתוקף…", מסכם בעל המעשה.
●●●
ובאמת עלול היצר להטעות את האדם, ולבלבל אותו במחשבות שאדרבה, אל לו להתרחק מהניסיונות, כי אם להתגבר עליהם, ובשמירת עיניים מופלגת הרי הוא מונע מעצמו ניסיונות, וממילא אינו זוכה לקבל שכר על ההתגברות.
אף אתה הקהה את שיניו, ואמור לו מה שכתב בספה"ק 'ישמח ישראל', בפרשת שלח, והביא בשם הרה"ק הרבי ר' בונים מפרשיחסא, שאלו היו דבריו של הנחש הקדמוני לאם כל חי, שאחרי שיאכלו מעץ הדעת, ויהיו יודעי טוב ורע, יוכלו להתגבר על הניסיונות ולעשות נחת רוח לפניו, ותשובת חוה היתה צריכה להיות שזה עצמו, שהיא מתפתה לאכול מעץ הדעת כדי לעשות נחת רוח לבורא ית"ש, זהו ניסיון בפני עצמו, ועליה להתגבר על הניסיון שנמצא עתה לפני, במקום לחפש להתגבר על ניסיונות עתידיים…
וכך מספר הג"ר גמליאל הכהן רבינוביץ (הובא בעלון 'טיב הקהילה'): הגאון החסיד רבי חיים זצוק"ל מבריסק, נצרך פעם לעבור עם משפחתו לדור בעיר אחרת לתקופה מסוימת, בעקבות קרבות מלחמה עזים שניטשו באותה עת בבריסק.
והנה בהגיעם שמה, גילה ר' חיים לתדהמתו שמצב הצניעות באותה עיר הוא בכי רע, ונתיירא מאוד על שמירת קדושת העיניים שלו ושל בני ביתו. לפיכך היו יושבים בביתם כשכל החלונות, הדלתות והתריסים מוגפים וסגורים כל היום, והאירו את הבית באור הנרות גם במשך היום, לבל יכשלו חלילה בראיה אסורה!
והנה יום אחד, הגיע אליו לביקור אחד מן האריות שבחבורת סגל תלמידיו, ובהגיעו אל הבית התפלא לראות שהכל סגור ומסוגר על מנעול ובריח באמצע היום, ונצרך לנקוש בחוזק על שערי הדלתות, עד ששמעו את נקישותיו ופתחו השערים בפניו.
לאחר שנכנס פנימה, תמה בפני רבו ושאל ממנו פשר דבר, מדוע הכל כאן חשוך ומסוגר כך באמצע היום?
ענה לו ר' חיים: "ס' איז א בפירוש'ער רמב"ם!" [הרי זה רמב"ם מפורש!].
תהה התלמיד ולא הבין, היכן מצא רבינו ברמב"ם שצריך כך להסתגר באפלה ועלטה?
פתח לפניו ר' חיים את 'היד החזקה', ב'ספר המדע' בפרק השישי מהלכות 'דעות' (הל' א), והחל ללמוד עמו יחדיו בלשונו הצח של הרמב"ם ז"ל: "דרך ברייתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו – לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים, ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם וכו'. אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות, או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר (איכה ג', כ"ח) 'ישב בדד וידום'" עכ"ל.
"הרי לפנינו" – סיים ר' חיים – "מפורש מוגדר ברמב"ם – זה המצב שאנו נתונים בו כעת, שמפני הגייסות שבבריסק אין אנו יכולים כעת לחזור למקומנו, בין חבורת התלמידים יראים ושלמים, ונאלצנו לעבור לתקופת מה לעיר זו שמנהגותיה רעים, והמראות הפרוצות שבחוץ מזיקים מאוד לנפש ולנשמה – לפיכך הוכרחנו לקיים פסקו של הרמב"ם ז"ל, לישב לבדו יחידי בדד, ולהסתגר מפני כל הרוחות הרעות".
