"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (בראשית לז, א)
מקשה ה'אור החיים' הקדוש: למה הוצרכה התורה להודיע לנו כי יעקב התיישב בארץ כנען? הרי כבר נאמר בפרשה הקודמת: "ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק" (בראשית לה, כז). ומאחר שלא נאמר שיעקב יצא מחברון, אנו למדים ממילא כי הוא התיישב בה…
ה'אור החיים' מוסיף ומקשה בזו הלשון: "עוד צריך לדעת, למה כפל לומר 'ארץ מגורי אביו בארץ כנען', ואם ליחד המקום, היה לו לומר 'בחברון', ואם להודיע כי הוא ארץ מגורי אביו, הלא כבר אמר בפרשה הקודמת, אשר גר שם אברהם ויצחק?"
מתרץ ה'אור החיים': "אכן להיות שקדם לומר בפרשה הקודמת, והודיע כי עשיו אחיו ירש את הר שעיר מכוח זכות אביו, חל על הכתוב להודיע ירושת יעקב. ואמר 'וישב' וגו', נתכון להודיע מידת טובו, שלא התנהג בארץ אלא בגירות, הגם שראה שעשו ירש ירושתו… והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו בארץ כנען, פרוש שהיה מתנהג בה כארץ לא לו, אלא ארץ כנען".
הנהגה זו של יעקב, אשר לא שכח לרגע את גירותו בארץ כנען ואת חוסר קביעותו בה, מלווה את היהודי בכל חייו בעולם הזה הארעי והחולף.
מסופר על יהודי עשיר שהגיע ממרחקים, כדי לראות בעיניו את ה'חפץ חיים', אשר צדקותו וגדלותו התפרסמו בכל העולם כולו. לתדהמתו הרבה נוכח הלה לראות, כי הצדיק ששמו נודע בכל רחבי תבל, מתגורר בדירה עלובה מרוהטת ברהיטים ישנים ורעועים. העשיר לא יכול לכבוש את תמיהתו, ושאל את ה'חפץ חיים', כיצד יתכן שיהודי מכובד כמותו דר בבית כה פשוט?
במקום להשיב החזיר לו ה'חפץ חיים' בשאלה: "וכיצד נראה הבית שלך?"
"מה השאלה?!", השיב העשיר, "אני מתגורר בחווילה מפוארת בת מספר קומות, מרוהטת בפאר ובהדר!"
ה'חפץ חיים' לא התפעל והמשיך לחקור את העשיר: "וכיצד היה נראה קרון הרכבת שבו נסעת לראדין? על איזה ספסל ישבת במשך הנסיעה?"
"האמת שהקרון היה רעוע, חסר יציבות ונטול חן", סיפר העשיר. "בספסל מוטב לו שלא להיזכר כלל… היה זה ספסל עץ נוקשה ומחוספס. כל גופי כאב ודאב מטלטולי הדרך!"…
"מדוע אם כן לא דאגת לעצמך מראש, לקרון מפואר ולמושב מרופד כפי שהנך רגיל בעודך בביתך?", שאלו ה'חפץ חיים'.
לשמע השאלה חייך העשיר ואמר: "אין לזה כל חשיבות! בהיותי בדרך איני דואג לנוחות ולמותרות, העיקר שביתי הקבוע הוא גדול ונאה!".
השיבו ה'חפץ חיים' מיניה וביה: "גם עבורי אין לזה כל חשיבות, בהיותי בדרך בעולם הזה, איני דואג לנוחות ולמותרות, העיקר שדירתי הקבועה בעלם העליון תהיה גדולה ונאה!".
אדם המרגיש שכל שהותו בעלם הזה הינה בבחינת פרוזדור זמני המוביל לטרקלין, אינו מחפש תפנוקים ומותרות גשמיים. יעקב אבינו קיבל רכוש אדיר, הוא זכה בארץ שלמה, אך למרות זאת המשיך להתנהג כמו גר ולא כמו בעל הבית.
***
מיהו בעל הבית
לאבי, הרב יעקב שכטר זצ"ל, היה בית מלון בעיר נתניה. באחד הימים התקשר מאן דהו לבית המלון, וביקש לשוחח עם בעל הבית. במקום לציין כי הוא בעל הבית, שאל אבי: "מה אתה רוצה?"
האיש חזר על בקשתו: "רצוני לדבר עם בעל הבית באופן ישיר". ושוב נשמעה תשובה דומה: "מה אתה צריך?"…
השיחה המוזרה חזרה ונשנתה מספר פעמים, עד שהאיש מעבר לקו שאל את אבי: "מה שמך?"
כאשר אבי השיב כי שמו יעקב שכטר, נדהם האיש ושאל: "הרי אתה בעצמך הוא בעל הבית, מדוע התחמקת מלומר זאת?"
"אני אינני בעל הבית האמיתי", השיב אבי, "אני בסך הכל הגזבר, רק בורא העולם הוא בעל הבית!"…
אבי היה אדם אמיד ובעל נכסים, אבל הוא ידע שהחיים בעולם הזה ארעיים וחולפים, ובעל הבית הוא בורא העולם. יבוא יום והאדם יעזוב את גופו ואת עושרו עלי אדמות, ויישאר רק עם אוצרותיו האמיתיים והרוחניים.
לפני המצאת הברזים ומערכות הפצת המים, היה צורך לשאוב את המים באופן ידני מהנהר. תפקידו של שואב המים היה קשה ומפרך מאד. ראשית היה עליו להתכופף לעבר הנהר, ולמלא את הדליים במים. לאחר מכן לשאת את הדליים הכבדים על כתפיו, ללכת מבית לבית, להביא את המים וחוזר חלילה.
באחד הימים פגש מאן דהו את יענקל שואב המים בן השמונים, שפסע בכבדות עם הדליים על שכמו, כשהוא גונח ונאנח. "יענקל, מה שלומך? מה קרה לך? מדוע אתה נאנח?", שאל הלה את שואב המים שהשיב בעצב: "מצבי רע מאד! בגיל כה מבוגר עלי להתכופף, לשאוב מים, לשאת משא כבד על גבי, ללכת מבית לבית, ולפעמים אפילו לעלות לקומות העליונות, כדי להביא מים לבני העיר! קשה לי, כואב לי, לכן אני כה נאנח!".
למחרת שוב פגש האיש את יענקל, שהלך עם דליי המים כשהוא מחייך ומפזם בשמחה. "יענקל מה שלומך?", שאל הלה את שואב המים שהשיב במאור פנים: "חסדי ה'! ישתבח שמו! בגיל כה מבוגר אני עדיין מצליח להתכופף, למלא מים, לשאת משא כבד על כתפי, ללכת מבית לבית, ולפעמים אפילו לעלות לקומות העליונות, כדי לספק מים לבני העיר! איזה חסד! איזו ברכה מאת ה' יתברך!".
מה השתנה אצל יענקל? הרי גם ביום הראשון וגם ביום השני הוא עסק באותה מלאכה מפרכת?
התשובה היא, כי הוא החליף את המשקפים השחורים במשקפיים ורודים. אם נסתכל על הכל במבט של אמונה, ונדע כי הכל מאת ה' יתברך והכל לטובתנו, כיון ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב", ממילא חיינו ייעשו רגועים ושלווים.
מרן ה'חזון איש' זצ"ל כותב בספרו 'אמונה ובטחון' בזו הלשון: "ואמנם בזאת יבחן אם פיו ולבו שוין, האם בוטח הוא באמת או אך לימדו לשונו לצפצף 'בטחון בטחון', ובלבו לא קוננה, כאשר נפגש במקרה הדורש בטחון, ואשר בשעה זו תפקידו של הבטחון לנהלו, להחלימו ולרפאותו, האם בשעה קשה הלזו פנה אל הבטחון ויבטח בו, או דוקא בשעה זו לא פנה אליו, ופנה אל רהבים ושטי כזב, אל אמצעים מגונים ותחבולות שוא".
אמנם מוטלת עלינו חובת ההשתדלות לפרנסתנו, ואז תחול עלינו הברכה כפי שנאמר: "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה" (דברים טו, יח) אך עם זאת עלינו לזכור, כי אמנם נגזר על האדם להשתדל לפרנסתו, אך בפועל הוא מתפרנס רק מכח ברכת ה' וחסדיו. ולכן אף אם ירבה בהשתדלות, יוסיף עוד ועוד שעות עבודה, וירוץ להתחנן למעסיקים ולחפש עסקאות ומציאות, הדבר לא יועיל לו במאומה, ולא תהיה לו פרוטה נוספת מעבר למה שקצבו לו בראש השנה.
ה'חפץ חיים' היה ממשיל את האדם המרבה בהשתדלות, לאדם המוסיף עוד ברז לחבית, בתקוה שכך יהיה לו יותר יין. הרי יותר ממה שיש בחבית בין כה וכה לא תקבל, ואם כך לשם מה לך לטרוח לחינם?!
על פי זאת ניתן להבין היטב את דברי רבי מאיר במשנה (קדושין פ"ד מי"ד): "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו".
עלינו לזכור כי אנו בבחינת 'גרים בעולם' הארעי והחולף. ולכן עלינו לדאוג בעיקר לעסקי הרוח הנצחיים והקיימים. חבל להשקיע בדברים זמניים שאינם מלווים אותנו לנצח. הבה נלמד מה'חפץ חיים' ונדאג לנו לדירה נאה בעולם העליון, כמאמר התנא (אבות פ"ד מט"ז): "התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין!"
(מתוך הספר 'אריה שאג')