סיפר הגה"צ רבי דן סגל שליט"א: כאשר ביקר פעם הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל בלייקווד, תיכנן לחזור בשעת לילה מאוחרת לסקווירא, אך לא מצא מי שיסיעו נסיעה כזו, שהיתה בת שעתיים.
לבסוף הציע עצמו אחד מתושבי לייקוד להסיעו לסקווירא. בתחילה סירב, אולם הלה עמד על דעתו שרצונו בכך. והסכים ונסע עמו לסקווירא.
מאז, מתוך הכרת הטוב היה רבי חיים זצ"ל מתקשר אליו בכל שנה, בערב ראש השנה, כדי לברכו ולהתברך ב'שנה טובה', כך במשך יותר מעשרים שנה.
באחת השנים בערב יום הכפורים, כאשר שהה רבי חיים ברים בבית המדרש בסקווירא, הרגיש חולשה נוראה – זאת לאחר שצם עשרה ימים, כדרכו לצום בכל עשרת ימי תשובה.
באותה שעה עבר לפניו אברך אחד חשוך בנים ל"ע. קרא לו רבי חיים וביקש שיביא לו מעט מים חמים כדי שישתה ותחיה נפשו. רץ האברך כהרף עין והביא לו מים כבקשתו.
לאחר ששתה והוטב לו מעט, פנה רבי חיים אל האברך שהטיב עמו, ואמר לו: "בזאת השנה הנך נושע!"
האברך בהתרגשותו רץ אל בנו של רבי חיים וסיפר לו מה שאמר לו אביו. שאל הבן את אביו לפשר ההבטחה המפורשת (כיון שלא היה נוהג לברך בכזה אופן).
ענה לו רבי חיים: "היות והאברך הזה החיה אותי ממש, הנני אסיר תודה לו וכולי מלא הכרת הטוב אליו, ולכן בהכרח שיוושע בזאת השנה"…
ואכן לתקופת השנה נושע האברך.
יש לציין, כי במשך השנה לא נח רבי חיים ולא שקט, אלא הרבה עבור האברך בתפלות ותחנונים שיוושע, עד שנושע בס"ד.
('איש לרעהו' מתוך 'שנות חיים')