"וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ" (במדבר י"ח, ב')
העמוד המרכזי שעליו הושתת ביתנו היה לימוד התורה. בכל עת ובכל שעה, בכל התרחשות ובכל מאורע – היתה ברקע דמותו של אבא יושב ולומד. כבר סיפרתי שמראה זה ליווה אותי בשכבי ובקומי: מדי ערב היו האורות נדלקים לאחר שנרדמנו, ולפנות בוקר הודלקו שוב, וקול התורה התרונן בחלל הבית.
אמא ואנו הילדים עשינו הכל שלא להפריע לאבא ולבנים בעת לימודם. רק דברים בודדים אני זוכרת שבכל זאת אבא עשה: הוא היה מנדנד את עריסות אחי הקטנים תוך כדי לימודו, ולפעמים לקח את הילדות לגן של משפחת טורק, שהיה בדרך לכולל. את אחד מאחי ליווה אבא לחיידר וגם שהה עמו בכיתה כל הבוקר במשך חודש שלם, עד שהסתגל. הוא הסביר למלמד, כי אחת היא לו היכן הוא לומד – בכולל או בחיידר…
סיומי מסכת וסיומי הש"ס היו דבר שבשגרה והשרו אווירת שמחה בבית. בכל פעם שאבא סיים מסכת, היה קורא לאמא ולנמצאים בבית, שתו מעט יין, ואמא היתה מברכת אותו שיזכה לסיים עוד מסכתות רבות בש"ס.
כידוע, אבא היה מסיים את הש"ס מדי שנה. בעקבות כך אמר פעם רבי יעקב גלינסקי זצ"ל בבדיחות הדעת, כי ברכותיו גדולות מברכותיו של אבא: "שנה אחת לאחר סיום הש"ס איחלתי לרבי חיים שיזכה לסיים את הש"ס גם בשנה הבאה, והוא השיב לי: 'וכן למר'. והנה, ברכתי התקיימה, וברכתו של רבי חיים לא התקיימה"…
באותן שנים עדיין לא רבו המפריעים לאבא מלימודו, כפי שקורה עתה, אם כי כבר אז פנו אליו בשאלות תורניות שונות. אבא היה אומר בצער כי אין נותנים לו ללמוד דף גמרא אחד ברציפות.
חג הוצאת הספרים
יום שהוציא בו אבא ספר חדש היה יום חג בביתנו, והשמחה הרקיעה שחקים, ממש כמו בעת שהתארס או התחתן אחד מן הילדים. אבא עמד נרגש והביט מבעד לחלון, ממתין בצפיה דרוכה לבואם של הספרים. כאשר הגיעו הספרים, השגיח על הסבלים לבל יניחו אותם על הרצפה, ואנו היינו ממהרים להעניק מהם לידידי המשפחה ולחלוק עמם את השמחה העזה. גם לאחר שאבא הוציא כמה וכמה ספרים, לא הועם זוהרה של שמחה זו!
נערי בר-מצוה שאבא ראה צורך מיוחד להביא להם מתנה, היה נותן להם מספריו. בעת שנכנס בנו של רבי אהרן לייב שטיינמן לעול תורה ומצוות, העניק לו אבא את ספרו 'ברייתא דמלאכת המשכן'. אמא תהתה אם לא היה מן הראוי לתת מתנה חשובה יותר, ואבא השיב: "הספרים שעמלתי לחברם חשובים בעיני יותר מכל ספר אחר!" כעבור מספר שנים נעשה חתן הבר-מצוה לחתנו של אבא, כאשר נשא לאשה את אחותי הגדולה ע"ה.
בילדותנו חשבנו לתומנו כי כך נראה כל בית בישראל: לומדים תורה יומם וליל, מסיימים את הש"ס שוב ושוב, מדפיסים ספרים חדשים בזה אחר זה, כשאם המשפחה עושה הכל כדי לאפשר ולסייע. גם אחותי התבטאה באופן דומה: "אמנם ידעתי שאמא אשה מיוחדת, אך מעבר לכך ביתנו היה נראה לי רגיל בהחלט"…
עם השנים כשעזרתה של אמא מלווה אותו כל עת, הצליח אבא להוציא שורה של ספרים חשובים ביותר בכל מקצועות התורה, שהכל הוגים בהם: 'שונה הלכות', 'שערי אמונה', 'דרך אמונה', 'דרך חכמה', 'שקל הקודש', 'ארחות יושר', 'שיח השדה', 'נחל איתן', 'טעמא דקרא', 'קרית מלך', 'בשער המלך', 'קרני חגבים', 'ישוב הדעת', 'למכסה עתיק', וכן ספרי באורים על שבע המסכתות הקטנות, ופירוש על תלמוד ירושלמי.
הסתפקות במועט מתוך שמחה
במבט לאחור, אחד הדברים המפליאים ביותר שהיו בביתנו הוא, כי לאמיתו של דבר, בשנות ילדותנו שררה בבית עניות גדולה, אך אנו לא חשנו בכך כלל. רק כשנישאנו ויצאנו מן הבית גילינו זאת למפרע.
כדי לספק את צורכי הבית בשלמות, חרף האמצעים הדלים, היתה אמא מכתת את רגליה והולכת לצרכניות רחוקות מאוד בהן יכלה לקנות את המוצרים הזולים ביותר. (בשנים מאוחרות, כאשר באה הרווחה, התבטאה אמא: "וכי באותן שנים חשבתי שאי-פעם אוכל לקנות מזון בשפע?")
רוב הבגדים שלבשנו היו 'ירושות' מבני המשפחה המורחבת. כאשר היינו זקוקים לבגדים חדשים, היתה אמא מבקשת מן המוכרת בגדים זולים שנשארו משנה שעברה. ואבא, חליפתו היתה כה בלויה, עד שאמא היתה מתקנת אותה באופן קבוע פעם בשבוע…
העניות באה לידי ביטוי גם ברהיטי הבית: הכיסא של אבא, שעליו היה יושב ולומד ליד הסטנדר, היה כסא מטבח פשוט ושבור. חלק מהרהיטים היו 'ירושות' משכנים שהחליפו את רהיטיהם, כשאת הישנים 'תרמו' לנו. זכור לי אחד הרהיטים הללו – שולחן עגול, שמפעם לפעם היה אחד השכנים נכנס לתקנו כדי שנוכל להמשיך להשתמש בו… חלק מהמיטות חרקו עם כל תזוזה. מצעים היו בצמצום רב, ואמא היתה מכבסת אותם רק בימים שטופי שמש, כדי שנוכל לשוב ולהשתמש בהם באותו יום. גם כלי מטבח לא היו בשפע, גיסי רבי זליג ברוורמן מספר, כי בשבת הראשונה שהגיע כחתן, התפלא לראות את הצלחות של השבת ואת הסכו"ם, שהיו אוסף של שאריות מסטים רבים.
וכאן בא הפלא הגדול – למרות המצב הכלכלי הקשה לא חשנו שונים מן האחרים ולא הרגשנו בעניות כלל. יתרה מכך, אבא ואמא הקפידו מאוד שנהיה נקיים ומסודרים ולא נלבש בגד קרוע או בגד שחסר בו כפתור. אמא השרתה בבית שמחת חיים תמידית, והדבר השפיע על כולנו. גם חברותינו מבית הספר חשו בכך: כשבקשנו לבוא אליהן ולהכין עמן שיעורים בבתיהן הגדולים והמרווחים, הן רצו לבוא לביתנו דווקא! ולדבריהן, מאור הפנים של אמא הקסים אותן…
בתבונתה הרבה השכילה אמא לנווט את ספינתנו באופן מופלא: מחד גיסא, השתדלה לחסוך ככל הניתן, ומאידך גיסא, הצליחה למנוע מאתנו תחושה של דחקות ועניות, עד כי שנות ילדותי זכורות לי כשנות שפע… לחג הפסח, למשל, קבלנו חצאיות שהעבירה לנו בת דודתו של אבא, הרבנית שרה רוטנברג, ששמשו את בנותיה, והיינו מאושרות ביותר… זכורני כיצד שבתי פעם מבית הספר ושחתי לאמא בעצבות כמה מסכנה אחת מחברותי לכיתה – למשפחתה אין כסף, ולכן היא אינה מצטרפת לטיול. כמה ריחמתי עליה בשל עניותה, בזמן שאנו היינו דחוקים לא פחות…
(מתוך הספר 'בית אמי')