הסיפור הבא סופר על ידי יוסף הראל פקיד במס הכנסה בנתניה: "אנחנו שבעה אחים ואחיות, בני הורים שהיו אנשי חסד וצדקה. גרנו בכפר קטן בפולין. בכל האזור לא היה דבר שהיה צריך לעזור למישהו, שההורים שלי לא היו מעורבים בזה. לתמוך, לתת, לדאוג לעניים ולנזקקים, הכל הם עשו.
יום אחד אבא ואמא נסעו לחתונת יתום ויתומה, להם הם דאגו לכל צרכי החתונה. הם הכירו ביניהם, הפגישו, סידרו את כל צרכי החתונה, ועכשיו הם יוצאים לדרך. אבא שכר עגלה עם סוס, העמיסו על העגלה את כל צרכי החתונה וציוד ראשוני לחתן ולכלה כדי להתחיל את החיים אחרי החתונה. נפרדו מאיתנו הילדים ויצאו לחתונה.
ההורים אמרו לנו: ילדים, אנחנו נוסעים לחתונה ומחר בעז"ה נחזור. אבל הם לא חזרו! עובר יום ומחכים, והם לא חוזרים. כמובן באותם זמנים אין טלפונים, אין דרך להתקשר, אחרי כן התחילו לברר קצת יותר, והתברר שהם לא הגיעו בכלל לחתונה.
חצי שנה אחרי כן, המשטרה תפסה כנופיית שודדים, ולאחר חקירה הם הודו ששדדו ורצחו את הורינו. הרוצחים סיפרו שביער היה שביל מסודר לכרכרות, אך למעשה בודדים נסעו שם, ובאותו זמן מלבד השודדים הורינו היו לבד ביער. השודדים ראו את הכרכרה מלאה וטעונה, התנפלו על טרפם, שדדו את הכל ורצחו את ההורים. הם גם קברו אותם שם ביער כדי לטשטש את העובדות. בהמשך החקירה הם הובלו למקום והראו את מקום קבורת הנרצחים. הרבנים פסקו להשאיר את הורינו היקרים במקום, מת מצוה קונה מקומו.
ישבנו שבעה, הגדול בתוך שבעת האחים והאחיות עוד לא היה בר מצוה, היינו ילדים יתומים קטנים שיושבים שבעה על הוריהם. השאלות זעקו לשמים: צדקה תציל ממוות, שלוחי מצוה אינם ניזוקים, כל הלימודים שאנחנו לומדים אותם ויודעים אותם, איך זה קרה? זו תורה וזו שכרה, כיצד קרה דבר כזה? אפילו לקבר ישראל לא הביאו את ההורים שלנו.
לאחר מכן באנו ליער לבכות על קברם של ההורים, ואנשים טובים בכפר אספו כסף ועשו את המצבה. אנשים טובים דאגו ליתומים, וממשפחה תומכת הפכנו להיות משפחה נזקקת. אבל כל אנשי הכפר עזרו, וכך גדלנו. בכל שנה ביארצייט היינו נוסעים ליער לקבר ההורים. עמדנו שם, התפללנו, צעקנו וזעקנו תפילות על קבר אבא ואמא. הרגשה נוראה.
שלוש שנים אחרי כן פרצה השואה האיומה. בשנה הראשונה הצלחנו לנסוע וחזרנו. בשנה השניה נסענו ליער בדיוק ביום הפקודה כשצריך לעלות לקבר והתפללנו, אבל כבר לא היה לאן לחזור. באותו יום הנאצים הארורים נכנסו לכפר. רוב תושבי הכפר היו יהודים, הם אספו את כל היהודים, הכניסו אותם לבית הכנסת ושרפו את בית הכנסת עם הקהילה, הי"ד. אנחנו שבעת האחים נשארנו בחיים, כי בזמן השמדת בני עמנו בכפר, היינו אצל ההורים שלנו ביער.
אחרי כן, בניסי ניסים הצלחנו לעבור את השואה. גויים שריחמו עלינו החביאו אותנו וניצלנו. כל שבעת האחים שרדו. חלק מאיתנו גרים בארץ וחלק בארצות הברית, אך כולם ניצלו ונשארו בחיים.
איך אפשר לתאר בעט סופרים את הרגשת היתמות והאבל כאשר פתאום התברר לילדים הרכים שרצחו את הוריהם. רצח של אנשים ההולכים בדרך לקיים מצוה, והשאלה זועקת בעוצמתה: הרי נאמר "צדקה תציל ממוות"? הקב"ה הראה שאכן הצדקה הצילה ממוות, הקב"ה סיבב את המערכת כדי להציל משפחה שלמה מאירופה הבוערת!
(להתעדן באהבתך מקץ תשע"ט)
2/517
