ש. יעקובוביץ, סטטן-איילנד
שעה של רוממות לצד קורח-רוח במעונו של הגאון הגדול רבי ראובן פיינשטיין שליט"א, ראש "ישיבה אוף סטטן-איילנד", וחבר מועצת גדולי התורה דארה"ב. מושגים מרוממים של תורה ואהבתה, וגילויים מרתקים מאחורי הפרגוד של אביו מרן פוסק הדור רבי משה זצוק"ל. משתתפים: חברי הנהלת 'דרשו' העולמית הרה"ג רבי אביגדור ברנשטיין, רבי שלמה רוזנשטיין, ושליח 'מוסף שבת-קודש'.
הוד-קדומים. אין משהו אחר שיתאר את התחושה של הניצב מול המבנה המרשים של "ישיבה אוף סטטן איילנד" שע"י 'מתיבתא תפארת ירושלים'. הגובה המתנשא, עמודי התווך האדירים, הארכיטקטורה המרשימה – כל אלה תורמים לחוש את ה'אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים'- – –
'סטטן איילנד' הוא אחד מחמשת רבעי העיר ניו-יורק, אך הוא לא מתאפיין בגורדי השחקים של מנהטן. גם לא בשטיבלאך הצפופים של בורו-פארק. אִי שליו, שרובו ירוק-עד.
לְאַתֵּר את הישיבה באמצע היער זו מצד אחד משימה קשה, אך מצד שני אין דבר קל ממנה: אין במדינת ניו-יורק עוד רחוב אחד שנקרא "רחוב הישיבה"! פנייה חדה ימינה באמצע הכביש המהיר, ואתה בכביש טבעתי צר שמקיף מבנה אדיר. טירה או מצודה עתיקת-יומין שכביכול מכריזה:
צאתכם לשלום מאמריקה!
ברוכים הבאים לארץ האפשרויות הרוחניות הבלתי מוגבלות!
כאן, במנותק מן הציוויליזציה, יכול כל צעיר לפתח את עולמו הרוחני ללא גבול! וכשתכף תבחין בפניהם העדינות של צורבי דרבנן שגודשים את המבנה – תיווכח שאכן לא טעית.
קול-התורה עולה מבית-המדרש. אותה מנגינה שנשמעת אצלנו מאז מעמד הר סיני – מזה 3331 שנים. השפה שונה, אך הקול קול יעקב. הדבר היחיד שחסר שם בבית-המדרש אלו הסטנדרים.
כבר נבדוק מדוע!
***
מלבד היות הגאון הגדול רבי ראובן פיינשטיין שליט"א, אחד מקברניטי עולם התורה דארצות הברית, עמדה לו הזכות לצמוח בבית של מי שתורתו מכרזת עליו מסוף העולם ועד סופו, מרן פוסק-הדור רבי משה זצוק"ל. הוא כבר הסתלק לפני 33 שנה, אך גם בדורו נחשב לדמות מדורות-קדומים. לקראת חג מתן-תורתנו, יש את נפשנו, להתלהט במושגים חדשים…
אנחנו עוסקים באדם, ואולי מלאך, ששילב בין גאונות מופלגת להיקף ידיעות מדהים; שהיה מסיים מידי שבת בשבתו את מסכת שבת; שהיה חוזר מידי יום על 50 דפי גמרא [-הווה אומר סיום-הש"ס בכל שבעה שבועות…]; שסיים את השולחן-ערוך לכל-הפחות שבע מאות פעם; ושבכתפיו הרחבות היה מסוגל לפסוק הלכה מתוך הסוגיות עצמן!
הגאון הגדול רבי ראובן שליט"א: ההתמדה הזו הייתה של אדם שנחון בכח תפיסה מדהים. פעם צעד עמו אחיין שלי באזור של בנינים גבוהים. האחיין הפנה את תשומת לבו לבנינים המתנשאים… אבא הסתכל על הבנינים ואמר: יפה, עשרים קומות. יפה, חמישים קומות. וכך הוא הלך ומנה את מספר הקומות בהסתכלות גרידא!
שאלה: מה היה הביטוי הכי מרומם של שקיעות בתורה שראיתם אצלו?
הדבר הכי גדול שאני ראיתי אצל אבא, זה כיצד הוא כותב תשובות בהלכה במשך עשר שעות ברצף בלי להתעייף. הוא זכר הכל בעל-פה וכאשר נזקק לעיין באיזה ספר היה ניגש, לוקח את הספר ומעיין בו בעמידה במשך כדקה. כאשר באמצע כתיבת תשובה היה אדם נכנס עם שאלה, היה מפסיק לכתוב ומתפנה לאותו אדם. השיחה יכלה להמשך חמש דקות, עשר דקות ואף שעה, אבל מיד בתום השיחה המשיך מיד לכתוב מאותו מקום בו הפסיק! בדרך כלל, כדי לחזור לכתיבה, אנשים זקוקים לעצור ולרכז מחדש את המחשבות. אצל אבא זה לא היה כך.
הכתבים שלו אבדו כמה פעמים, והיו לו את כוחות הנפש האדירים לשבת ולכתוב הכל מחדש. במקרה הראשון הם אבדו מחמת סיבה כלשהי. במקרה השני היה זה כאשר הרוסים השליכו אותו מביתו. כולם פחדו לקבל אותו לביתם ורק הסנדלר המקומי העז. הם שרפו את ביתו וגם הכתבים עלו באש. היה זה בעשרה בטבת – שהיה עבורו יום תענית מיוחד. גם כאשר עקר לארה"ב הושלכו כתביו בים, אך חלק כן הצליח להציל קודם לכן.
שאלה: כמה שעות ביממה הוא הקדיש לשינה?
האמת? לא ספרתי… אך אומר כך. הוא היה קם, כבר בארבע לפנות בוקר ובליל שישי בשעה שתים. זה לא היה פשוט לקום בארבע, משום שהיה חוזר הביתה מאוחר מחתונות בהן השתתף – ולפעמים הגיע רק בחצות הלילה. בצהרים היה נח כך שבממוצע היה ישן חמש שעות ביממה.
זו לא הנהגה שמתאימה לכל אחד, כאשר שואלים אותי אם ניתן לקצץ בשעות שינה אני מורה להפחית חמש דקות שינה ולעקוב אם זה לא מזיק. אם מתברר שזה לא מזיק ניתן להוסיף ולהפחית אך להמשיך ולעקוב.
שאלה: כיצד היו נראות סעודות השבת במחיצתו?
גדושות בדברי-תורה. אבל אבא לא אמר "דבר תורה על השולחן", אלא כל הזמן דיבר בלימוד. כל נושא וכל ענין שעלו על השולחן נמשכו בסופו של דבר לדברי תורה. את הזמירות היה אבא יותר 'אומר' מאשר 'מנגן', לא היה לו "שׁטִימֶע" [-קול] אבל האמירה המתנגנת שלו היתה שובת-לב…
אגב, למרות שקיעותו המופלגת נהג להציץ בעיתון ואמר: אינני צריך עיתונים – אבל אנשים באים להתייעץ איתי והמידע הזה נצרך עבורי.
פעם הבחין בנכד שמשחק שחמט. אמר: גם אני שיחקתי פעם שחמט, עד שהבחנתי שזה נוטל הרבה מכוחות המוח אותם יש להשקיע בתורה.
רעייתי נכחה שם והעזה לשאול: בן כמה היה השוֶוער כאשר שיחק שחמט? השיב: בן שמונה.
שאלה: האם הוא למד קבלה?
כן. הוא גם למד קבלה.
שאלה: אילו ספרים?
אני לא שאלתי – הוא לא ענה.
***
שאלה: זה עתה סיירנו בבית-המדרש. הלב מתחמם לראות את השטייגען הנפלא, אך שמא זקוקה הישיבה לנדיב שיתרום סטנדרים?…
הג"ר ראובן: אבא לא אהב שׁטֶענדֶערס! [-סטנדרים] כאשר יושבים עם סטנדר נוטים להישען אחורה, ולא לגחון קדימה – שהרי הסטנדר, לעומת שולחן, גמיש. אבא אמר שההישענות מפחיתה מכח השקיעה בלימוד. זו הסיבה שלא ראיתם סטנדרים בבית המדרש, כדי שהלומדים לא ישענו ויהיו מרוכזים בלימוד. אבא עצמו הקפיד כלל לא להישען על משענת הכיסא בשעת הלימוד, שכן תנועת הגחינה קדימה לתוך הספר מגבירה את הריכוז.
ואין זה דבר של מה-בכך, אלא כפי שהתבטא מרן רבי יעקב קמינצקי זצ"ל שזו הסיבה שאבא לא שכח דבר מתלמודו!
אז סטנדרים אין. אבל בישיבה כן היה "הַאלבֶּע שׁטֶענדֶערס" [-חצאֵי סטנדרים], כי סטנדר כזה מניחים על השולחן לגובה, ואז אתה יכול לעמוד וללמוד. אבל לשבת ולהתרווח על המשענת בלימוד – זה לא.
היום כל-כך קל ללמוד! – התבטא אבא. וכאשר אמר זאת לא היו עדיין כל אמצעי ההמחשה והפיתוחים השונים שיש בימינו… אז היצר-הרע הגיע בטענה: מה?! כל כך קל להיות צדיק! איפה הבחירה? ממילא ניתנו גם כוחות שהרוע יגבר בעולם… [במילים אחרות: מלעשות-קל בסופו של דבר לא מרוויחים, כי מתפתח נסיון מכיוון אחר!]
***
כבן-זקונים צבר רבי ראובן שנים רבות בהן שהה צמוד לאביו. ענוותנותו ופשטותו המופלגת – בהן הוא מהווה בבואה של אביו הגדול – כביכול "מזמינות" אותנו לבקש לשמוע דברים שמאחורי הפרגוד. אנו קופצים ומסתערים על ההזדמנות הנדירה:
שאלה: ה"קֶענדִיס" [-סוכריות] שמונחים פה על השולחן זה מדין "ראש ישיבה" או מדין "זֵיידֶע" [-סבא]?
ראש הישיבה מתחייך, אך תשובתו נחרצת וברורה: מצד שניהם!!!
ואתה מבין את שלא אמר: אם רק הייתי יכול הייתי מחלק לתלמידים סוכריות כדי להמתיק עליהם את הלימוד. זהו הדגל של "תפארת ירושלים" מאז ומעולם, תביעה לעמל והתמסרות מחד גיסא, אך חיוך והמתקה מאידך גיסא. אנחנו, בכל אופן, זכינו לקבל סוכריות כאשר "התירוץ" הוא הילדים שממתינים לנו בבתים בארץ-ישראל…
שאלה: מרן ה'אגרות משה' זצ"ל היה "אביהם של ישראל" – אך אנו מבקשים לשמוע גם על דמותו בתור האבא הפרטי שלכם!…
אנשים שואלים אותי איך זה לגדול בביתו של גדול-הדור? אני עונה להם שאינני יודע. בשבילי הוא היה אבא. אבא היה אבא. יתירה מכך. בתור ילד חשבתי שכל האבות מתנהגים אותו דבר – לא חשבתי שאבא אחר שונה…
שאלה: חשבתם שכל האבות לומדים 18 שעות ביממה?
כן, כי זה מה שראיתי בבית… אני נולדתי בפער שנים גדול מאַחִי ואחיותיי. המשפחה היגרה לארה"ב בשבט תרצ"ז, ואני נולדתי באלול שלאחר מכן. אחי הלך לישיבה, אחיותיי למסגרות שהיו קיימות ['בית-יעקב' עדיין לא היה], ואני נותרתי לבד. זה אילץ את ההורים לקחת אותי איתם לכל מקום שהלכו, אם זה לישיבה עם אבא, ואם זה ל"שַׁאפִּינג" [-קניות] עם אמא. לכל מקום סחבו אותי…
כאשר אבא ישב ולמד בבית ליד השולחן, הייתי משחק על הרצפה לידו עם "חיילים". לפעמים היה מדבר איתי, ואף עוזר לי במשחקים. היה שולח את הכדור לכיווני, סוחב אותי על הכתפיים [-"אַבִּייוֹיַה"], וכדומה. כמובן שהוא גם למד איתי, אבל כפועל-יוצא מהשעות הרבות בהן שהינו יחדיו, גדלתי עם תחושה שהיה לי אבא רגיל.
למרות זאת התייחסנו אליו גם בבית בכבוד הראוי לאדם-גדול. כאשר התחלתי לדבר איתו בלשון נסתר, הוא ביקש שאדבר עמו בלשון נוכח. אמרתי שגם כאשר האבא מוחל על כבודו מצוה מיהא איכא, והוא הסכים.
***
שאלה: מרבים לדבר היום על "פער-הדורות", כאשר מדובר על אבא ובן שחולקים אותו אזור מגורים – וכמעט אותה נקודת זמן. אך אצלכם באמת היה מדובר בפער-דורות כמעט בלתי נתפס. אביכם היה מגולת רוסיה, ואילו אתם כבר גדלתם כ"ילד אמריקאי" – כיצד מגשרים? כיצד הוא דיבר אתכם באותה שפה?
אגב השפה, עד גיל ארבע דיברתי רק אידיש. זו הייתה השפה היחידה בבית.
למרות הפער המדובר, חיינו ביחד. בכל יום ויום ישבנו ל"סַאפֶּער" [-ארוחת ערב]. כאשר היה מגיע אדם באמצע הארוחה, זכה תמיד להזמנה להצטרף. זכורני שבתור ילד הייתי מעיר למה צריך תמיד להזמין אנשים לסעודה, אחר שהוכח שאף אחד מהם לא נענה להזמנה.
לפעמים היה מוסר במהלך הארוחה ידיעות שונות, שלא תמיד הצלחתי לעמוד על טיבן. לדוגמא, פעם אחת אמר כמה מדרגות יש בבנין ובישיבה. לא הבנתי מה הצורך לדעת זאת, כעבור זמן הייתה הפסקת-חשמל ואז קלטתי שכעת אכן נחוץ לדעת היכן מסתיימות המדרגות…
מה שנוגע לגבי החינוך שלי, זה שאבא הבין וידע היטב שאמריקה היא לא מזרח-אירופה. שההפקרות כאן הרבה יותר גדולה. כל ילד וילד באמריקה ידע לצטט את המשפט הנוראי: " A free country you cannot tell me what to do" [-ארץ חופשית, אינך יכול לומר לי מה לעשות] אז ממילא הוא התאים את החינוך בהתאם לתנאי המקום.
כאשר שהינו ב"קָאנטרִי" [-נופש בהרים], אבא למד איתי כל בוקר בקביעות ורק אחר כך יכולתי ללכת להתבונן בפרות ובעופות. הייתי שם בתור ילד בן שש לבדו, והאטרקציה הכי מעניינת הייתה כאשר משאית התובלה הייתה מגיעה להביא סחורה לקָאנטרִי. הוא חישב מראש את זמן הלימוד, כך שלא תיווצר סתירה בין הלימוד למשאית.
פעם אחת הקדימה המשאית את הגעתה, ואז אבא אמר לי: ראובן! לך עכשיו ונלמד אחר-כך. חלפו ימים והבנתי כיצד אבא עשה הכל שאקבל אהבת תורה, ושלא יהיה שום מצב בענייני שמירת תורה ומצוות שיגרום חלילה למצב הפוך. הוא חשש שאם אשאר ללמוד עלולים להיווצר אצלי רגשות לא חיוביים חלילה כלפי הלימוד. הלכתי וכאשר חזרתי המשכנו ללמוד.
בחורף היה אבא מחמם לי את הבגדים, לפני שהוא הלביש לי אותם. זה היה בשש בבוקר. אחרי שהבגדים חוממו היה מלביש לי אותם מתחת לשמיכה כדי שלא ארגיש בקור. למה הוא התאמץ כל כך? לימים הבנתי שהוא רצה להשמיט את התירוץ "קר-לי". הוא עשה הכל כדי שלא יהיה דבר שימנע את החשק ללכת ללמוד.
ועוד עובדה. כאשר התגוררנו באיסט-סייד היה לנו ארגז קרח ששימש כמקרר. כשהייתי בן שלוש עזבנו את האיסט-סייד ובדירה החדשה היה לנו מקרר שעבד על בסיס גז, בדומה למקרר חשמלי. יום אחד נכנסתי הביתה ופגשתי את אבא שרוע על הרצפה מעל נייר. מיהרתי אליו וראיתי שהוא בודק משהו מתחת למקרר. אבא ביקש ממני לשכב לצידו, הוא הסביר לי שהוא בודק את פעילות המקרר כדי להכריע אודות השימוש בו בשבת. בגיל 3 לא יכולתי להבין הרבה אבל לא אשכח כיצד אבא "שיתף אותי" בהתלבטות כאשר לבסוף "החלטנו" יחד שאין בעיה במקרר…
שאלה: עד לאיזה גיל הוא חינך אתכם?
כל ימי חיי!…
שאלה: האם היה סוטר לילדים בשעת הצורך?
שתיקה משתררת בחדר, ואנחנו מנסים לתקן ולדלג לשאלה הבאה… אך הג"ר ראובן מונע זאת בעדנו. מחייך ומשיב: "דִי מַאמֶע הָאט גֶעפַּאטשט" [האמא הייתה סוטרת]. ה"תפקיד" הזה היה שלה… אלא שפעמיים התרחש שאבא עצמו סטר לי. הפעם הראשונה הייתה כאשר הבטחתי לעשות דבר שביקש ממני ולא עמדתי בדברתי. והפעם השנייה כאשר לא שמעתי בקול אימא.
בשני המקרים הסטירה עצמה הייתה חלשה – אך הבכי שלי היה חזק. כי מה שכאב לי לא הייתה הסטירה, אלא מה שהיא סימלה. הדבר ניתן לבדיקה אצל כל ילד. אתה לוקח לו את היד וסוטר בה. הוא מיד מתבונן בפניך כדי ללמוד ולדעת האם זה נעשה מתוך כעס? ומתוך כמה כעס? כי מה שפוגע זה לא הכאב הפיזי – כי אם זה הנפשי.
***
שאלה: כמי שצמח בהיכלו של פוסק-הדור, נבקש להתעשר בעובדות מתחום ההלכה והמנהג!
אספר שלוש עובדות: א) פעם אחת הגיע אחיין משיקגו, ושח בדרך-אגב שהוא מניח תפילין דרבנו-תם. נענה אבא ואמר: גם אני הנחתי אותן בעבר, אך כשהגעתי לארה"ב וכאן לא הניחו סברתי שיש בכך משום יוהרא. אגב, מיחזי-כיוהרא, זו גם הסיבה שסירב לחבוש את כובע הצילינדר בימים-ההם, למרות שהתבקש.
לימים, כאשר התפשטה בארה"ב הנחת תפילין דרבנו-תם, רצה לחזור ולהניחם אך לא מצא מי שיעשה לו תפילין כרצונו. יום אחד הגיע אליו הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב ז"ל – אותו הכיר עוד מהעיר ריגה – והציע לסדר לו תפילין כרצונו.
כאשר הגיעו התפילין החדשות הסתבר שהייתה בעיה קטנה בשל-ראש, והוא סירב להניחן עד שיתוקנו. שאלו אותו: אבל גם כעת הרי אפשר לצאת בהן ידי חובה, אז למה לא להניחן בינתיים עד שיתוקנו? השיב ביסוד הבא: חומרא צריכה להיות בהידור. כאשר מדובר במצווה שאתה מחויב לקיימה, אז בלית ברירה תקיים אותה במקסימום שמתאפשר לך, אך כשמדובר בחומרא זה חייב להיות בהידור!
ב) פעם התבוננתי בו בשעת קידוש. הוא כנראה סבר שאני תמֵה מדוע פעם הוא מחזיק את הגביע מלמטה ופעם מן הצד. למען האמת, כלל לא הבחנתי בשינוי. עבורי אבא היה 'אבא'. אני לא "עקבתי" אחר ההתנהגות שלו כפי שאנשים נוהגים לעקוב אחר הנהגות של 'אדם-גדול'… אך כנראה הוא סבר שהבחנתי בשינוי והרגיש צורך להסביר את מנהגו.
וכך אמר: "כוס של ברכה" הִנה כוס שמלבד ברכת-הגפן נאמרות עליו עוד ברכות. כמו קידוש בליל שבת, שבע-ברכות. אך ישנן שתי כוסות שנאמרת עליהן רק ברכת הגפן, היינו קידוש בליל שבת ופדיון הבן. לפיכך, על מנת לעשות היכר בין הכוס של ברכה של ליל שבת לכוס הרגילה של צפרא דשבתא, אני מחזיק את הגביע בליל שבת מתחתיו – וביום שבת מצִדו.
ג) אבא סבר שאין לומר במעריב את הפסוקים שאומרים בחו"ל אחר השכיבנו, משום הפסק שבין גאולה לתפילה. עם זאת הורה שבישיבה כן יאמרו את הפסוקים משום שישיבה מקימים "לעם-ישראל" ולא כמוסד פרטי".
שאלה: האם נימק פעם מדוע נהג לעמוד בתפילת שמונה עשרה ללא תזוזה כמלא נימא?
בעודו ברוסיה כלאו אותו, ופעם אחת העמידו אותו שם בפני קבוצת חיילים. הוא סיפר שבהזדמנות זו למד מה זה נקרא "עומד לפני המלך". לכן הוא נהג שלא לזוע בתפילת שמונה עשרה.
***
שאלה: למשפחת פיינשטיין שורשים חסידיים, מה היא למעשה מנהגה ההלכתי של המשפחה?
אכן, העֶלטֶער-זֵיידֵע רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל היה חסיד קוידינוב. את בנו רבי דוד אירס בגיל 14 למרת פייא גיטל דוידוביץ שהייתה בת 15. באותה תקופה לא הפריע לאנשים שהכלה מבוגרת מן החתן… אבל היה תנאי בשידוך: שהחתן ילך ללמוד בולוז'ין!
הוא אכן למד שם עד גיל 17, ואז התקיימה החתונה. לימים קיבל על עצמו הסבא רבי דוד את מנהגי הגר"א, אך המשיך לכהן כרב החסידי. כפועל-יוצא מכך יש לי הרושם שמסקנת אבא הייתה שאין לנו מנהג הלכתי ברור במשפחה, שכן המנהגים היו מגוונים ממנהגי הגר"א ומנהגי החסידים יחדיו.
כאשר נעשיתי בר-מצוה הבנתי ממנו שבחול-המועד כן מניחים תפילין. אבל למעשה התפללנו תחילה בבית כנסת בנוסח אשכנז, ולאחר שהתבטל שם המנין עברנו לבית מדרש הגדול שהיה בנוסח ספרד ושם לא הניחו תפילין. גם אני וגם אחי הגדול לא הנחנו תפילין בחול המועד. אבל מתוך כל המתפללים היו שבעה שכן הניחו, ביניהם אבא.
בליל-הסדר ישבתי בצמוד לאבא, כי הייתי הקטן. אחי הגדול ישב רחוק יותר. בליל הסדר היה אבא לוקח שתי מצות, ואילו אחי לקח שלוש "כמנהג העולם". אבא לא העיר לו, ולא אמר לו לשנות. זו הרי מחלוקת ראשונים, אז הוא לא מצא טעם להתערב ולהעיר. בעיר מוצאו נהגו לקחת שתי מצות – אז גם הוא לקח שתיים. ואילו בנו שגדל בניו יורק כבר נמשך אחרי מנהג-המקום לקחת שלוש. ושוב, מכיוון שמדובר במחלוקת ראשונים, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, לא מצא טעם להתערב ולהעיר.
כאשר נישאתי סברתי שאבא מתנגד לפאה נכרית, וכך הוריתי לרעייתי עליה השלום. כעבור כשנתיים-שלוש מהחתונה אני מקבל טלפון לישיבה. רעייתי על הקו והיא שואלת: אם השׁוֶוער מתנגד לפאה אז כיצד לקחה אותי היום השׁוִויגֶער לרכוש פאה?…
לא ידעתי מה לענות… אמרתי לה שאשאל את אבא. וכך הוא השיב לי: מצוות כיסוי הראש מוטלת על האשה, לא עליך, ואיך בידך לבקש מהאישה את חומרותיך.
מסתבר שבאותה תקופה אימא ע"ה עשתה שידוך אצל משפחת ראזין [בעל 'נזר הקודש' על קדשים], ואת דמי השדכנות – בסך 75$ – הקדישה כמתנה לכלתה לשם רכישת פאה.
***
שאלה: בהורמנא דראש הישיבה שליט"א נחזור לישיבה. במהלך הסיור שערכנו במקום, לא נתקלנו באף בחור מעשן – האם הישיבה אוסרת זאת בין כתליה?
לא. הישיבה לא אוסרת. הבחורים מבינים לבד שהדבר אינו רצוי. ואפילו רמי"ם שעישנו בעבר, הצטרפו לאווירה החיובית וחדלו לעשן.
פעם בתקופה אנו מתייחסים בהרחבה לנושא העישון, ותוכן הרעיון כדלהלן:
בכל המדינות כאשר מאבחנים אדם שאין לו שיפוט עצמי פוטרים אותו מנשיאה בעונש. משוגע שירצח – ייפטר. אמנם, אצלנו בתורה זה הפוך. המקום היחיד בו מקבל האדם את העונש הכי חמור על מעשיו חיוב מיתה הוא רק כאשר מדובר במשוגע.
מה הכוונה משוגע? הרי הדין שללא התראה אין חיוב מיתה, ועל ההתראה להיות צמודה למעשה העבירה "בתוך כדי דיבור". נשאלת השאלה: הרוצח לא מסוגל להתאפק שתי שניות כדי להרחיק את העבירה מההתראה ולהינצל?! אין זאת אלא שהוא משוגע שאיננו מסוגל להתאפק – ובכל זאת הוא חייב מיתה!…
אך היא הנותנת: הסיבה שהוא חייב מיתה משום שאיבדנו עליו כל השפעה. כל עוד ניתן להשפיע על החוטא שימנע מהחטא, באמצעות התראה על עונש, איננו הורגים אותו. כי יש לנו שליטה עליו. אבל ברגע שהוא הגיע למצב כזה שהוא לא מסוגל להתאפק שתי שניות, שוב אין לו מקום בעולם הזה. הוא מסוכן מידי לעולם והתורה גוזרת את דינו למיתה.
והנה, חז"ל אומרים שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא ולא ניתנה מצוותו אלא משום "דרוש וקבל שכר". ויש לתמוה, ניחא אם התורה שלנו הייתה קטנה ורזה, מובן שמחפשים דרך להרבות בעוד מצוות. אך תורתנו כה רחבה, משופעת בכל-כך הרבה מצוות, וגם בלי מצווה נוספת זו איננו מסוגלים להקיף את כל התורה – אז לשם מה דרוש וקבל שכר?
אלא שהכוונה של דרוש וקבל שכר הוא שיש לדרוש=ללמוד משהו חשוב מהמצווה הזו: אם אתה רואה נער צעיר שאיננו מסוגל להתאפק מול חצי לוג יין ותרטימר בשר אות הוא שמדובר בטיפוס כזה "שאיננו מסוגל להתאפק שתי שניות", אין לך שום השפעה עליו וממילא איבד את זכות הקיום בעולמנו.
כאשר מדובר על עישון, הרי מדובר על "התמכרות". היחס להתמכרות לא צריך להתייחס לתוצאות הספציפיות של אותו מעשה אליו מתמכרים, אלא להתמכרות עצמה. עצם ההתמכרות פירושה: "אני לא מסוגל להתאפק שתי שניות- – -"… ממילא היא אסורה לכשעצמה.
שאלה: האם רק עישון לא אוסרים על התלמידים, או גם תחומים אחרים? כלומר, האם זו שיטת-חינוך?
אותה גישה אנו נוקטים לגבי פריטי-לבוש שונים. הגיע ללמוד כאן תלמיד – צאצא של השפת אמת זי"ע במקרה – עם חליפה בצבע רועש. למה? כי זה הטעם שאימא שלו בחרה עבורו. אף אחד לא העיר לו במילה, אך הוא הבין לבד והחליף למשהו ישיבתי [-היום הוא כבר בטח עם 'ספּודִיק'…] במקרה נוסף הגיע תלמיד עם כובע בצבע בהיר. כשאני הייתי בגילו זה מה שלבשו כולם, אבל היום זה חריג ביותר. בכל זאת שתקו לו והוא קלט את הענין בכוחות עצמו.
אצלנו בישיבה אין מנעולים. המטבח. המאכלים. ספרים שעומדים למכירה. הכל הכל פתוח. ואין גניבות, חלילה. כאשר נכנס לעבוד כאן מנהל הישיבה ר' משה זידקובסקי הסברתי לו: כאן זו לא ישיבה, כאן זו משפחה אחת גדולה. בבית אין מנעולים על המקרר!
שאלה: איך מתמודדים בישיבה עם נושא הפלאפונים?
באופן רשמי מוציאה הישיבה מכתב בתחילת השנה לכל התלמידים, שפלאפון אינו רצוי בין כתלי הישיבה. אם בחור צריך להתקשר – יש טלפון. אמנם, ישנם הורים שקובעים חברותא יומית עם הבן דרך הטלפון, וכדומה. לפיכך נקבע שבמקרה של צורך ניתן להביא פלאפון, אך יש להשיבו לרשות הישיבה מיד בתום השימוש.
גם בתחום זה איננו עוקבים אחר התלמידים, והם צריכים להניח אותו במקום המוסכם על דעת עצמם. אינני יכול להבטיח שאם תיגש לבחור ותשאל: "יש לך פלאפון?" הוא לא ישלוף אחד כזה מהכיס, אך ככלל הענין נשלט.
***
הגאון הגדול שליט"א הִנו מן המדרבנים הראשיים לביסוס והרחבת תכניות 'דרשו' בעולם התורה דארצות הברית. מזה שש שנים שהוא גם הפותח של ועידות עולם התורה של 'דרשו' המתקיימות בארה"ב. וזה הוביל אותנו לשאלה הבאה.
שאלה: איזו "עצה טובה קמשמע לן" בלימוד, נוכל לקבל מהראש ישיבה?
ללמוד ולדעת. אני שואל אתכם; מדוע כיבדו אותי 'דרשו' להגיע ולדבר בקונוונשן? זה לא משום שאני עדיף על כל ראש ישיבה אחר, אלא משום ששורשי חלק מתכניות הלימוד נעוצות כאן בסטטן-איילנד.
הגאון רבי משה פרוז'אנסקי שליט"א, מ"הדף-חבורה" [-חבורת הדף, לייקווד] הידועה הנו תלמיד של הישיבה – וכן גאונים נוספים שליט"א. כאן הם רכשו את יסודות הלימוד שנעוץ בלימוד וחזרות וידיעה ברורה של החומר הנלמד.
לפני פרידה פותח הג"ר ראובן ספר שמונח לפניו. מדפדף בו במהירות וממחיש כיצד היה אביו עובר על גמרות במהירות על-אנושית…
אני לא יכול להסביר זאת, אבל קצת פּשַׁט בסיפור הזה כן יש לי: מסופר שבאסיפה מסוימת הזכיר אבא איזה תוס' בדף פלוני. העיר אחד הנוכחים שהתוס' מצוי שני דפים קדימה.
עד מהרה ברח אבא החוצה, חיפש ומצא גמרא, בדק וראה שהוא צודק. שאלו אותו מה היה כל כך חשוב ודחוף לברר זאת מיד? השיב שהוא סומך על זיכרונו, ואם יתברר לו שזיכרונו מאכזב – שוב אסור לו לסמוך עליו. לכן היה כל כך חשוב לו לבדוק זאת מיד.
אז אם הכל מונח כך בזיכרון – כנראה שניתן לעבור על גמרות בכזו מהירות!…
***
כאשר נשאל הג"ר ראובן שליט"א אודות דרך הפסיקה של אביו הגדול – משנתו סדורה כדלהלן:
היסוד שלו היה להגיע למיצוי ההלכה רק דרך עמל רב בסוגיות הגמרא ובשיטות הראשונים. וכך יצאה ההלכה בדרך של 'ממילא' מתוך העיון.
אבא לא 'ליקט' שיטות הלכתיות, אלא חפר עד השיתין ומשם שאב הלכה למעשה.
גאונות זו מזכירה את גאונותו של רבי דוד קרלינר זצ"ל – אותו אבא העריץ מאוד! וכבר נספר משהו בהקשר לכך.
כאמור, לא הייתה דרכו של אבא בליקוט שיטות. הליקוט עצמו לפעמים מעורר ספקות. אלא אבא "חפר" בשיתין עד שמצא את יסוד ההלכה. לא רבים הם שיכולים לפסוק בשאלה שדוגמא כמותה בעצם לא נמצאת בספרים.
וכעת לסיפור. בשעתו התארח בארה"ב "נשיא" מדינת ישראל, ואבא הלך לדבר איתו בנוגע לגזרת גיוס נשים בארץ ישראל. ליוויתי אותו למקום – אך בפגישה עצמה לא נוכחתי. כאשר הסתיימה הפגישה סיפר אבא שהנשיא מאוד כיבד אותו וכאשר נשאל מנין לו כזו הערצה לרב בישראל, סיפר הנשיא שהוא ראה פעם את רבי דוד קרלינר זצ"ל וזה גרם לו הערצה לרבני ישראל.
אבא התבטא אודות כך בפשטות: אכן, אם הוא ראה את רבי דוד קרלינר אין זה פלא שחמישים שנה אחר-כך הוא עדיין מעריץ רבנים!
*
מחוגי השעון, ואנשים שהמתינו להיכנס לגאון הגדול שליט"א, דחקו בנו לצאת לדרך – אך מסתבר עם המון המון "צידה לדרך", מחג קבלת התורה השתא, ועד חג קבלת התורה הבא עלינו לטובה- – –
(מוסף שבת קודש, יתד נאמן)