הרב ישראל ליוש
ביום י"ג באלול חל היא"צ של הגאון רבי יוסף חיים מבגדד זי"ע, בעל ה'בן איש חי' ועוד.
רבי יוסף חיים נולד בבגדד בשנת תקצ"ה, וכבר בגיל צעיר התגלו בו כשרונות נדירים. בגיל שלוש עשרה התקבל לבית המדרש לרבנים 'מדרש בית זליכה' ולמד שם תורה מפני מורו ורבו הגאון רבי עבדאללה סומך זצ"ל.
לאחר מכן עזב את בית המדרש והסתגר בעליית הגג בביתו והגה שם בתורה יומם ולילה.
בהיותו כבן י"ח שנים נשא לאשה את מרת רחל סומך, ממשפחת רבו.
כאשר היה כבן כ"א שנה, התכתב בהלכה עם הגאון רבי חיים פאלאג'י זצ"ל שהרעיף עליו שבחים רבים: 'חכם חן, ריכא ובר ריכא, מזרע המלוכה, דין הוא הדר, החכם השלם המצוין בר אבהן ובר אוריין'. מאוחר יותר כתב עליו: 'וראה מה שכתב רב רחומאי עמיתנו בתורה זרע רב מבבל…'
עם פטירת אביו, ביום ז' באלול תרי"ט, מילא את מקומו כמנהיג קהילת בגדד וכדרשן. כישוריו הנפלאים בדרשנות בלטו מאוד בהשפעתו הרבה על שומעי לקחו, אשר העריצוהו עד מאוד.
מתוך חיבתו הגדולה לארץ ישראל, חפץ מאוד לחונן את עפרה, ואף שהעליה אליה היתה כרוכה בסכנות גדולות, לא נמנע מלעשות זאת, וביום שלישי כ"ה בניסן תרכ"ט יצא יחד עם אחיו רבי יחזקאל אל המסע הארוך. בי"ב באייר הם הגיעו לדמשק, ומשם באו לירושלים. חכמי ירושלים ונכבדיה ערכו להם קבלת פנים מפוארת, וחיבבוהו עד מאוד.
בביקורו בארץ ישראל, השתטח רבי יוסף חיים על קברי הצדיקים בצפת ובטבריה, וכאשר בא לקברי האבות בחברון, לא נתנו לו הערבים להיכנס, עד ששחדם בממון רב, ואז גמלה החלטה בלבו שבדרכו לבגדד, יעבור דרך דמשק ויפעל אצל השרים שם לפדיית אדמת המערה מידי הישמעאלים.
בחורף תרס"ח נסע רבי יוסף חיים ל'עיראק' להשתטח על קברו של יחזקאל הנביא, ושם חיבר את הספר 'מראות יחזקאל'. כעבור פחות משנה באלול תרס"ט נסע שוב לפקוד את ציונו של יחזקאל הנביא, אלא שלמגינת לב, עוד בטרם הגיע אל חלקת הקבר נפטר ביום י"ג באלול תרס"ט.
ארונו שב לבגדד, והלוויה גדולה ומכובדת, אשר בגדד לא ראתה כמותה, נערכה לו כראוי לכבודו הרם.
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ (כא י)
משמעות הפסוק, מעיר הגאון בעל ה'בן איש חי' זי"ע, שהמלחמה כבר קיימת ועם ישראל יוצא אליה, והרי אינו כן, אלא עם ישראל יוצאים ופותחים במלחמה בציווי הקב"ה, ואם כן היה לו לכתוב: 'כי תצא להילחם…'!
מבאר ה'בן איש חי' בדרשותיו בספר 'עוד יוסף חי': כאשר ישראל עושין רצונו של מקום, מלחמותיהם מתנהלות באורח נס ופלא. הם נוצחים את אויביהם ולא נופל מהם אף איש אחד, כפי שהיה במלחמת סיחון ועוג, במלחמת מדין ובמלחמת עמלק. והרי זה כנגד הטבע, כי בנוהג שבעולם אף אם צד אחד חזק ומתוחכם יותר מהצד השני, ואף אם הוא מצויד בנשק משופר יותר, כמעט לא נמצא שלא יפול אף אחד מהצד החזק, ובכל זאת במלחמות ישראל, האויבים נופלים לפניהם כפגרים מתים, ומישראל לא נופל אחד, הלא פלא הוא!
הענין הוא, שלפני שישראל יוצאים למלחמה עם אויביהם, הקב"ה שולח את כוחות הקדושה והמלאכים הקדושים שנבראו מהתורה והמצוות של עם ישראל, להילחם עם כוחות הטומאה והמלאכים הרעים של אומות העולם, היוצאים כנגדם למלחמה, ועי"ז גם גופם נחלש, כי הם כגוף בלא נשמה, וממילא ישראל נוצחים אותם בקלות, ואין אומות העולם מצליחים לפגוע אף באחד מהם.
הוא אשר אמר כלב לישראל על האויבים שבארץ כנען: 'סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תראום', היינו סר כוחם ומזלם, כי ה' אתנו והוא החליש אותם עוד לפני שבאו להילחם אתנו, ועל כן אל תראום!
במלחמת ברק עם סיסרא, אמרה דבורה לברק: 'קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך, הלא ה' יצא לפניך', כתוב 'יצא' בלשון עבר ולא בלשון הווה, אף שברק עדין לא יצא. זאת משום שדבורה בישרה לו שעוד לפני שהוא ייצא ללחמה עם סיסרא, ה' כבר יצא כדי להחליש את סיסרא, ע"י הגברת כוחות הקדושה נגד מזלות כוחות הרע.
עתה נבין את הנאמר בפרשתינו: כי תצא למלחמה שכבר מתנהלת, כי מלחמות ישראל מתחילות ע"י הקב"ה וכוחות הקדושה והטהרה, לפני שמגיעים כוחות הלחימה, ואז מבטיח הקב"ה: 'ונתנו ה' אלוקיך בידיך ושבית שביו', כי בצורה כזו ייקל על ישראל לנצח את אויביהם, כי הם מגיעים למלחמה כשהם כבר מוחלשים, כגוף בלא נשמה.
♦♦♦
כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ (כב ח)
בדרשות 'בן איש חי', דרש רבי יוסף חיים: אם תסיר ממספר 'בית' – 214 מספר 'מעקה גגך' – 241 ישאר כמנין 'הנופל' – 171, לרמוז שאם יחסר מן הבית מעקה, אזי יפול הנופל.
בזאת מיישב רבי יוסף חיים את לשון הכתוב 'כי יפול הנופל ממנו', כי לכאורה תיבת 'ממנו' מיותרת!
ולפי דרשתו, הרי דבר זה נלמד ממנו, היינו מן הבית עצמו.
***
ראשית צמיחתו של רבי יוסף חיים, גם הוא בספור נפילה, לא מגג הבית, אלא לבאר…
כאשר היה כבן שבע שיחק עם אחותו על יד הבאר. בטעות דחפה אותו אחותו והוא נפל לבאר. האחות לא איבדה את עשתונותיה, ואצה רצה מיד לבית אמה וצעקה כי יוסף חיים נפל לבאר…
בני הבית ששמעו את צעקותיה, נזעקו מיד והוציאו אותו מן הבאר כשהוא מחוסר הכרה, וכפסע בינו ובין המוות.
כעבור דקות ארוכות של פעולות החייאה שבה אליו הכרתו באורח פלא, והוא שב לחיותו כאילו לא ארע דבר.
כהודאה להקב"ה על הנס הגדול, נדר הילד יוסף חיים שישקיע את כל חייו בלימוד התורה, ואכן מאותו יום, הוא לן בבית המדרש, ואף בשובו לביתו, היה נחבא בחדר הספרים וחוזר על לימודו.
גדולתו בתורה החלה להתפרסם כשהיה צעיר לימים, ומעשה שהיה כאשר ביום מן הימין ראה מכתב ששלחו חכמי ירושלים אל אביו, רבי אליהו חיים, רבם של יהודי בגדד, ובו שאלה בענין כשרותם של אתרוגים מסוימים שבאו לידם. הילד יוסף חיים ישב וערך תשובה מפורטת ומנומקת, תוך שהוא מצטט מגדולי הפוסקים שעסקו בענין זה, והוא שיגר את המכתב לחכמי ירושלים.
לימים, כאשר קבלו בירושלים את תשובתו של אביו רבי אליהו, הם השיבו לו בזה הלשון: "כבר הורה בנך ידיד נפשך הרי"ח הטוב, בן חכם ישמח הוריו ותגל יולדתו".
***
במקרה אחר, אף הוא בענין אתרוגים, ארע שלא היה בבגדד אתרוג כי אם מפרדסם של יתומים, והתעוררה שאלה האם האפוטרופוס יכול למכור את האתרוגים על דעתו, ובכך יצאו ידי חובת 'ולקחתם לכם – משלכם'.
כל חכמי בגדד עסקו בשאלה זו, ולא נמצא בידם פתרון וכבר חג סוכות ממשמש ובא. החליטו הרבנים כי יציעו את השאלה בפני רבי יוסף חיים שהיה אז רך בשנים אך רב בחכמה.
רבי יוסף חיים עלה לחדר הספרים שבעלית הגג בביתו, וצלל עמוקות בים התלמוד והפוסקים. כשעלה השחר באו לפני הרבנים לראות מה העלה בחכתו, הוא הראה להם את מאתיים הספרים שעיין בהם, ואמר להם: "לאחר עיוני, איני יכול להתיר לקיים את המצווה באתרוגי היתומים, ולא אברך עליהן ביום טוב ראשון, אם תרצו עיינו בעצמכם ותכריעו כרצונכם…"
ואכן באותה שנה, איש מיהודי בגדד לא בירך על האתרוג, כהכרעתו של רבי יוסף חיים.
***
קודם המסע לארץ ישראל, התנה רבי יוסף חיים עם מנהיג השיירה שבכל ערב שבת, לפני כניסת השבת, תעצור השיירה ולא תמשיך בדרכה עד אחרי צאת השבת. לאחר הסכמת מנהיג השיירה, הצטרף ה'בן איש חי' למסע לארץ ישראל.
כבר ביום שישי הראשון, חזר בו מנהיג השיירה מההסכם ולא הסכים לעצור את השיירה. כל תחנוני ה'בן איש חי' ואפילו שוחד כספי שהציע למנהיג לא הועילו, הוא התעקש ואמר כי מסוכן מאוד להישאר באזור זה, הוא שורץ שודדי דרכים מסוכנים, ועלינו למהר לצאת מכאן, טען.
השיירה המשיכה בדרכה וה'בן איש חי' נשאר לבדו לשבות שם את השבת הקדושה.
לאחר כמה שעות, כנראה לבו של מנהיג השיירה הערבי נקפו, והוא החליט לחזור על עקבותיו לראות מה עלה בגורלו של הרב. רבי יוסף חיים כבר נעמד לעשות קידוש, ולפתע ראה המנהיג כנופיית שודדים מתקרבת אל ה'בן איש חי', הוא נאלם דום בבעתה, וציפה בחרדה לראות מה יעלה בגורלו של הרב. לפליאתו הוא ראה שראש הכנופיה התקרב אל הרב, ומיד כאשר ראה אותו הוא נמלט בבהלה, וכמוהו עשו כל חברי הכנופיה. כשהתאושש מההלם, התקרב הערבי אל ה'בן איש חי', נישק את רגליו וביקש סליחה על התנהגותו.
הספור כפי שהוא מעיד ודאי על היראה שבהקה מפניו הקדושות של ה'בן איש חי', עד כדי שגם איש נלוז כשודד רעד מהם, וכפי הכתוב 'וידעו כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', אלא שרבני בבל ספרו שמאחורי הימלטותו של השודד מונח ספור נוסף, וכמובן שאין בספור שיסופר מיד, כדי לבטל את העובדה הפשוטה שפניו הקדושות ויראת ה' הנסוכה עליהם, היו בהם די כדי להפחיד את השודד….
ומעשה שהיה כך היה: אותו שודד הפקיד פקדון אצל יהודי, אלא שבבוא זמן משיכת הפקדון הכחיש היהודי את קיומו וטען: 'לא היו דברים מעולם', והוא חזר וטען כך גם בפני בית המשפט, שלא הצליח בעקבות כך לחייב את היהודי להשיב את הפקדון לבעליו.
וכמנהגו בערכאות, כך גם נהג בפני ה'בן איש חי', היהודי חזר והכחיש את דבר הפקדון וטען: 'לא היו דברים מעולם'. ה'בן איש חי' בחכמתו הוציא הודאה מפיו של היהודי, שאף התנצל שעשה כך בעקבות מצוקה כספית אליה נקלע, ופניו חפו…
ה'בן איש חי' הבחין במצוקתו של היהודי, הוציא מכיסו סכום כסף, שווה לערך הפקדון, נתן אותו ליהודי כדי שישלם אותו לגוי.
ברבות הימים הפך אותו גוי לשודד, וכשראה את ה'בן איש חי', נזכר מיד בהתנהגותו האצילית, ואף תוך כדי מלאכת השדידה הרעה, לא רצה להונות כל רע לאיש כה קדוש.
***
שח הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל: "שמעתי מגאון אחד שהיה מבני ביתו של הרידב"ז בהיותו באנגליה. יום אחד ראה את הרידב"ז מצטער ובוכה. "מדוע הרב בוכה?"- שאל אותו התלמיד. "היום" – השיב לו הרידב"ז – "נתבקש לישיבה של מעלה, ראש גולת אריאל, רבנו יוסף חיים מבגדד זצ"ל, ולכן אני בוכה…" והוסיף: "כל הלומד בספריו של רבנו יוסף חיים מרגיש בקדושה החופפת על דבריו!"
***
הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת השרון סיפר: "שמעתי שיש ברמת השרון זקן בן 104 שהכיר את ה'בן איש חי' זי"ע, נסעתי לבקרו, הוא סיפר לי שכאשר היה ילד כבן תשע או עשר, אמו הלכה עמו ל'בן איש חי' כדי שיפתור לה חלום, בכל שאלה היו באים אליו, ספר הזקן, ותמיד היתה דלתו פתוחה לכל…
הוא לא זכר מה היה החלום ומה פתרונו, רק הוא זכר שלפתע פנה ה'בן איש חי' לאנשים שסובבו אותו ואמר: "עוד ארבעים שנה יסעו בבגדד עגלות בלי סוסים…" והזקן חישב ומצא שבדיוק ארבעים שנה מאמירת ה'בן איש חי', הגיעה המכונית הראשונה לבגדד…
***
עוד סיפר רבי יעקב אדלשטיין: היה רב שבסוף ימיו היה גר ברמת גן, רבי אליהו חבה זצ"ל, הוא היה משבעת הרבנים בבית דין של בגדד, וזכה להכיר בצעירותו את ה'בן איש חי'…
הוא סיפר לי שהבן איש חי היה דורש בחצר בית הכנסת הגדול של בגדד, והיא היתה מלאה באלפי אנשים, להערכתו היו שם כ-15,000 איש, כולם ישבו ע"ג שטיחים, וה'בן איש חי' דיבר וכולם שמעו אותו, היתה דממה מוחלטת ושמעו רחש של כל זבוב, הקול שלו היה דק ונעים וערב מאוד לאזני השומעים, ואף שפעמים דיבר בדממה, כולם שמעו אותו…
לאחר פטירתו, הבן שלו היה דורש במקומו, והאנשים התלוננו שלא שומעים אותו, אז החל לדבר בקול רעם עד כדי צעקה, ואעפ"כ היו אנשי בקצה בחצר שלא שמעו אותו.
אז הבינו הכל כי סגולה מיוחדת היתה לקולו של רביניוסף חיים, ושמעו אותו מעל לדרך הטבע, כי הוא לא צעק כלל ושמעו אותו עד קצה החצר…