הגעתי הביתה ואמרתי לרבנית שלי שאנחנו אורזים מזוודות ועוברים דירה למגדל העמק. "איפה זה מגדל העמק", היא שאלה, "אני לא יודע", אמרתי לה, "אני עדיין בודק את זה…"

יעקב א. לוסטיגמן

את הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן אין צורך להציג בפני הקוראים. שמו הולך לפניו ומפעליו הכבירים ידועים לכל. ביקשנו ממנו לשמוע מעט דברי התחזקות, עבור הצעירים הרבים המתחזקים ומתקרבים לה' ולתורתו באמצעות ארגון 'אחינו', זרוע החיזוק של 'דרשו', ובשולי שיחת החיזוק ביקשנו לשמוע גם אודות ימי הבראשית של פעילותו המפורסמת להשבת לב בנים אל אביהם שבשמים.

"את פעולות הקירוב הראשונות עשיתי בשנות נעורי, בהיותי כבן 16 או 17", מספר הגרי"ד, "גדלתי בירושלים של מעלה, כבנו של הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, שהיה מגאוני ירושלים ומחכמיה המובהקים כדיין וראש ישיבה מפורסם.

"אפשר לומר שגדלתי בחממה הרוחנית הכי טובה והכי שמורה בעולם, ולכאורה לא היה אמור לי קשר כלשהו לעולם החיצון, זה שמחוץ לגבולותיהן של 'מאה שערים' ו'בית ישראל', השכונות הירושלמיות שבהן זכיתי לגדול.

"אבל מעבר לכביש, בשכונת מוסררה, התגוררו צעירים שכאילו היו רחוקים מרחק שנות אור מאתנו", מספר הרב כששרידים מאותו הכאב שפעפע בלבו בימים ההם, נשזרים עד היום בקולו, כשהוא מספר על הימים ההם.

"מוסררה היתה שכונה עם אוכלוסיה חלשה מאוד, בגשמיות וברוחניות כאחד. היו שם צעירים יוצאי עדות המזרח, שהוזנחו, לא השקיעו בחינוך שלהם ולא בתנאים הגשמיים הבסיסיים בשכונתם. כמה שנים מאוחר יותר צמחה שם בשכונת מוסררה, תנועת 'הפנתרים השחורים', שהיתה הראשונה להעלות לדיון ציבורי את סוגיית האפליה של בני עדות המזרח, והשכונה הזאת היתה בעצם סמל להזנחה ממשלתית שיצרה חממה של עבריינות ל"ע.

"אני, כנער ירושלמי חרדי, וכחסיד קרלינאי נלהב שדבק בכל מאודו ונפשו במורי ורבי כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'ברכת משה' מלעלוב זיע"א, לא הייתי אמור להכיר בכלל את הנערים הללו, ממוסררה, אבל הלב שלי יצא אליהם.

"זה התחיל בטבעיות. לא היתה לי תוכנית לתפוס בחור משם ולקרב אותו. פשוט ראיתי אחד או שניים והצעתי להם "בוא נלמד משהו", "בוא שים כיפה וציצית… מה אכפת לך? מה תפסיד מזה? ממילא קר עכשיו ואתה לובש כמה שכבות, למה שלא תלבש גם ציצית? תרוויח גם מצוה!".

"כך משכתי נער אחד או שניים לבית המדרש והצלחתי לקרב אותם", מספר הרב גרוסמן, "ראיתי שזה לא כל כך קשה. ראיתי שיש צימאון בקרב הצעירים הללו לעניינים שבקדושה. הם רוצים לשמוע, הם רוצים לשמור, אבל לא היה מי שילמד אותם. כך המשכתי בקצב מאוד מאוד איטי. זה לא היה עיסוק מרכזי ביום יום שלי ואפילו לא עיסוק משני".

להציל יקר מזולל

"אחרי שהתחתנתי, בהיותי אברך צעיר, אבי מורי זצ"ל הביא החלטה של מועצת גדולי התורה, להקים מתיבתות לנערים שסיימו את הלימודים בבתי הספר של החינוך העצמאי, ושעד אז לא היתה להם מסגרת המשכית, וההשקעה ירדה לטמיון.

"היה זה בשנת תשכ"ו. הייתי אז אברך צעיר לימים, ואבא שלי הקים מתיבתא בזוויעהל, על יד ישיבת מיר. לנוכח הניסיון שהיה לי עם השכנים ממוסררה, הוא החליט למנות אותי כמגיד שיעור בישיבה, וכך התחלתי להיכנס בצורה רצינית יותר לעניין הזה. הם היו נערים בוגרי החינוך העצמאי, מכל רחבי הארץ, היו להם קצת מושגי יסוד, חלקם ידעו יותר וחלקם פחות, והיינו צריכים פשוט להשפיע עליהם, לקרב אותם, להטעים להם את טעמו של לימוד התורה.

"בינתיים פרצה מלחמת ששת הימים, המצב היה נורא ואיום. הגבול היה ממש במרחק של כמה מטרים מאתנו, וכל העת הגיעו דיווחים מפחידים מאוד, על כך שעוד ועוד מדינות ערביות הולכות ומצטרפות למלחמה, ומאיימות חלילה וחס לטבוח בעם היהודי לבלתי השאיר לו שריד ופליט רחמנא ליצלן.

"אני זוכר שראש הממשלה דאז נשא נאום לאומה, ששודר כמובן מעל גלי ההתר, כל אזרחי מדינת ישראל האזינו ושמעו את ראש הממשלה שלהם מגמגם מרוב פחד. ממש ככה. חיל ורעדה אחזו בכולנו. היתה ממש אימת מוות, וכל מי שרק יכול היה מיהר לנסוע לשדה התעופה ולהימלט לאשר תשא אותו הרוח, ובלבד שלא להיות כאן בשעה שהאויב הערבי ייכנס וחלילה יעשה בנו שפטים.

"ובחסדי שמים גברה ידו של עם ישראל, והאויב הערבי הוכה שוק על ירך, עד שלא רק שהערבים לא הצליחו לכבוש את אזורי המחיה שלנו, אלא שישראל הרחיבה את גבולותיה וכבשה שטחים בלי סוף, ועיקר העיקרים היה שזכינו לראשונה מזה שנים רבות ששוב יכול היה יהודי להציג את כף רגלו ברחבה שלפני הכותל המערבי…".

הרב גרוסמן עוצר לרגע, נזכר במאורעות שחווה באותם ימים, ובהתרגשות האדירה שאפפה אותו כשצעד יחד עם המוני יהודים נוספים, לעבר שריד בית מקדשנו: "האווירה היתה מחשמלת!" הוא מתאר, "פתחו את הכותל לקהל הרחב בחג השבועות, ובליל שבועות לאחר התפילה וסעודת ליל החג, יצאו כולם, כל תושבי ירושלים לעבר הכותל המערבי. הרחובות היו מלאים וגדושים ביהודים שצעדו במרץ, אצים רצים לעבר בית המקדש.

"בדרך חלפנו על פני הרחובות הערביים, כשהתושבים מסתגרים בבתיהם בפחד ובעתה מפני הכובש היהודי… אותו פחד שאחז בנו רק לפני ימים אחדים, פשוט עבר צד, עכשיו הם פחדו מאתנו ואנחנו צעדנו בבטחה את הכותל המערבי.

שמחה מתפרצת

"עמדתי שם, על יד הכותל, נשאתי עיניים אל האבנים הגדולות, האבנים הקדושות הללו, האבנים שספגו כל כך הרבה דמעות של יהודים לאורך אלפי שנות גלות, מייחלים ומתחננים לגאולה השלמה. הרטט שעבר אז בגופי אינו ניתן לתיאור, השמחה שהציפה אותי, כמו כל יהודי אחר שעמד שם באותם רגעים, היתה אדירה. זה היה שחרור של כל הפחד שלפני המלחמה, והתפרצות של שמחה עצומה.

"חשבתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו, להחזיר לקב"ה מעט מזעיר של הכרת הטוב על החסד העצום שעשה עמי ועם כל עמו ישראל, והחלטתי שאני מקבל על עצמי ברגע זה ממש, להרבות פעלים בעניין הזה של קירוב יהודים לאביהם שבשמים.

"אחרי תפילה ארוכה ונרגשת מאוד, שבתי לביתי, וזכרה של אותה הבטחה לא מש מלבי אפילו לרגע. הבטחתי הבטחה גדולה מאוד, איך אני יכול לקיים אותה בפועל? מה עושים? איך אני יכול להוסיף פעלים בנושא הזה? אולי אצא לרחובות למשוך נערים לבית המדרש? איך עושים את זה?

"אחרי החג נכנסתי למורי ורבי הרבי הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב זצוק"ל, שהייתי קשור אליו כמו בן עם אביו, ולא זזתי ימין או שמאל מבלי להיוועץ בו ולקבל את ברכתו. סיפרתי לרבי על ההתרגשות הגדולה שהתרגשתי ועל ההבטחה הגדולה שהבטחתי ושאלתי אותו איך אני ממשיך מכאן, מה אני עושה כדי לקיים את אותה הבטחה גדולה".

רטט של התרגשות עובר ברבה של מגדל העמק כשהוא מעלה על דל שפתיו של זכרו הטהור של מורו ורבו איש האלוקים קדוש יאמר לו: "הרבי הביט בי בעיניים רחימאיות, ואמר לי בניגון האופייני לו: "איצ'ה דוד, אפשר קוקסט דו וואס קענמען טאהן אין מגדל העמק?…" (אולי אתה בודק מה אפשר לעשות במגדל העמק?…). אמר ולא יסף.

"יצאתי משם מבולבל לגמרי", מספר הרב גרוסמן, "שמעתי פעם על מקום שנקרא 'מגדל העמק', הוא היה ידוע כמעוז של אנשים שהחוק אינו נר לרגליהם, בלשון המעטה. אבל איפה זה בכלל? זה בדרום או בצפון? זה עיר או עיירה? מה זה בדיוק?

"התחלתי לשאול אנשים: "תגיד אתה יודע איפה זה מגדל העמק? כמובן שהרוב משכו בכתף ולא הבינו מה פתאום אני שואל כזאת שאלה מוזרה. אבל אני כבר ידעתי שזה המקום שאני עומד להתגורר בו בתקופה הקרובה.

"אלו שכבר כן הכירו לא עשו לי חשק גדול להגיע לכאן. "אל תשאל", הם אמרו לי, "זה מקום של אינשי דלא מעלי. תחזור לרבי ותגיד לו שיחפש רעיון אחר…".

"אבל אני חסיד בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי. אני לא מהרהר אחר רבי אפילו לרגע. הגעתי הביתה ואמרתי לרבנית שלי שאנחנו אורזים מזוודות ועוברים דירה למגדל העמק. "איפה זה מגדל העמק", היא שאלה, "אני לא יודע", אמרתי לה, "אני עדיין בודק את זה…".

מה זה מקוה?

הגעתי למגדל העמק לעת ערב. הרחובות שוממים, אין כמעט נפש חיה ברחוב. אני פוגש מישהו ושואל אותו איפה כולם? איפה כל החבר'ה הצעירים? מכאן לשם הגעתי למקום הבילוי שלהם, עם מוזיקה שאוזנו של אברך חסידי לא הורגלה לשמוע וטוב שכך, חלקם שתויים למחצה וחלקם יותר. אני נכנס לשם עם חליפה ארוכה וכובע שחור, "למה באת לכאן כבוד הרב, מה אתה עושה פה?

"מה זאת אומרת, באתי לגור כאן. הגעתי לפה כדי לפגוש את השכנים החדשים שלי…

השתרר במקום שקט, כאילו מישהו הטיל פצצה במרכז האולם. הם התעניינו איפה באתי לגור ומה אני עושה כאן, ואני גם התעניינתי, אבל כמו אברך נאיבי ממאה שערים ביקשתי לדעת איפה יש מקוה שאוכל לטבול בוקר לפני התפילה, ואיפה התלמוד תורה המקומי שאוכל לעשות היכרות עם המלמדים ואולי לראות איך אני יכול לסייע. אשמח גם לקבל ההדרכה איך מגיעים לישיבה, אני הרי הייתי מגיד שיעור בישיבה עד לפני יומיים, אולי אני יכול להשתלב שם בצוות החינוכי…

"הם לא הפסיקו לצחוק. מקווה? מה זה בכלל? ישיבה ותלמוד תורה זה משהו שיש רק אצל הדתיים. אין דבר כזה במגדל העמק…

"עכשיו התדהמה עברה צד…", מספר הרב גרוסמן בחיוך, "מה זה אין מקוה וישיבה? לאיזה מן מקום הרבי שלח אותי לגור. מה אני אמור לעשות כאן בכלל?".

"אבל אחרי כמה רגעים התעשתתי, והחלטתי שאם אין ישיבה ומקווה כנראה שזה התפקיד שלי. הבעיה שאין ביקוש, אז צריך לייצר ביקוש… וכך הזמנתי אותם לבוא אלי הביתה לשיעורי תורה, הייתי עושה מעין 'טיש' בליל שבת בביתי, אחרי הסעודה, והם היו באים יושבים על פיצוחים ושתיה, קצת כיבוד קל, וכך התחברו אלי עוד ועוד צעירים. נהיינו חברים.

"באחד הימים סיפר לי אחד מהצעירים שאחיו נמצא בכלא. אמרתי לו, "אתה בשבילי כמו אח, ואח שלך הוא גם אח שלי… אח שלי יושב בכלא ואני לא אלך לבקר אותו? איזה מין אח זה?.

"הוא התפלא ושאל אותי: "כבוד הרב, אתה תבוא לכלא? לבקר את אחי, אתה בכלל לא מכיר אותו?.

"אבל אני לא נתתי לשאלות כאלו להניא אותי מהחלטתי, ואחרי יומיים כבר ביקרתי יחד עם הצעיר הזה את אחיו בכלא שאטה. התברר לי שיש שם לא מעט אסירים ממגדל העמק.

"הלכתי למנהל הכלא ואמרתי לו תשמע, אני רב שגר פה לא רחוק, ואני רוצה לעשות שיעור תורה לאסירים בכלא שלך פעמיים בשבוע. מה אתה אומר? אלמד אותם פרקי אבות, הם ילמדו איך להתנהג זה יהיה השיקום הכי טוב שאתה יכול להעניק להם.

"המנהל הסתכל עלי כמו על מי שנסתרה בינתו חלילה. מי זה שרוצה ללמד תורה לאסירים? אין לך מה לעשות בחיים? לא היה אז דבר כזה של פעילות תורנית בבתי הכלא, אבל הוא הסכים לנסות. הקמתי ארגון. ב"ה זה הלך והתפתח והיום יש אלפי אסירים שמשתתפים בפעילויות של לימודי תורה, והשיעורים האלו ידועים כתוכנית השיקום הטובה ביותר".

שיקום מבעוד מועד

"אחרי תקופה אמרתי לעצמי, מה אתה עושה? אתה מכיר את החבר'ה האלו במגדל העמק, מתחבר איתם, ואז כשהם נופלים לפשע לא עלינו, אתה בא לחזק אותם בכלא ולשקם אותם? למה שלא תשקם אותם לפני הכלא, במגדל העמק???.

"מאז התחלתי להשקיע בשיעורים, משכתי אותם לשיעורים, בכל נושא שרק יכול היה לעניין אותם. בעיקר שיגיעו ויתחילו ללמוד תורה ומכאן ואילך הכל כבר היסטוריה.

"כיום יש לנו ב"ה רשת של בתי ספר וישיבות, 'מגדלור', עם כ-900 עובדי הוראה שכ-90 אחוזים מהם הם בעצמם בוגרי מגדלור, כן ירבו. הפעילות רק הולכת וגדלה כל הזמן והביקוש הולך וגובר בסייעתא דשמיא.

"המסר שלי מכל הסיפור הזה", מסכם הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן את דבריו באופן מעשי כדרכו, "להתחיל! אם אתה רוצה להגיע רחוק, אתה חייב להתחיל בצעד אחד קטן. זה התחיל מבחור צעיר במוסררה, אחריו היה עוד בחור ואחר כך שניים נוספים. בזכות זה התמניתי כמגיד שיעור במתיבתא, ובזכות זה קיבלתי על עצמי להוסיף פעלים בקירוב רחוקים. משם ואילך הכל כבר התגלגל בלי שהתכוונתי לזה בכלל, פשוט ראיתי הזדמנות לעשות משהו טוב, וניצלתי אותה, וכך עוד הזדמנות ועוד אחת והקב"ה ברחמיו ובחסדיו זיכה אותי לכל זה. זה נכון לכל נער צעיר או אדם מבוגר, אך אחד לא יודע מה טומן לו העתיד ומה הקב"ה מתכנן לו. אנחנו צריכים לנצל הזדמנויות, ובכל פעם שיש לנו אפשרות להוסיף פעלים לתורה, אסור להסס, צריך לתפוס את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים, והקב"ה כבר ימשיך ויעשה את שלו…".