בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי (במדבר כה, יא)
כשם שכל רגע של לימוד התורה היה מדוקדק אצל מרן הגרח"פ שינברג זצ"ל, כך כל רגע של ביטול תורה היה אצלו האסון הגדול ביותר. מסיבה זו לא הרשה לעניים וגבאי צדקה להסתובב בבית מדרש לאסוף כסף, וכשראה גבאי צדקה שנכנס לאסוף בבית המדרש היה נחרד מהמחשבה שהולך עכשיו להיות ביטול תורה ולו לרגע קט לכל מאות בני הישיבה – כשבעיני רוחו ראה ביטול תורה מיידי של כל יושבי בתי המדרש, שכן גם אם ייגרם לכל אחד ביטול של שניות אחדות, הלא יחד זה כבר פרק זמן – לכן ניגש ואמר להם בעדינות אך בנחרצות שאינו מרשה לאסוף באמצע הסדר, ומי שמעוניין בזה שיגיע בשעות בין הסדרים או כאשר יוצאים מהסדר. הוא ליווה אותם עד מחוץ לישיבה, ולפעמים אף כברת דרך נוספת להיות בטוח שהאברכים והבחורים לא יופרעו משקידתם.
פעם אמר לו מישהו שפלוני, ת"ח גדול ומורה הוראה מפורסם, הביע תמיהה על הנהגה זו שלא מרשים לאסוף צדקה בתוך סדרי הישיבה. אמר לו רבנו שישאל את אותו תלמיד חכם, האם הוא מסכים שיבואו לביתו בכל יום לאסוף צדקה בשעה שתיים לפנות בוקר. הלה לא הבין את הקשר, נענה רבינו ואמר: כל אחד מבין שאמצע הלילה זו אינה השעה המתאימה לבקש צדקה, האם אמצע הלימוד הוא פחות חשוב משעת השינה?
מטעם זה לא הסכים שיקראו לאברכים לטלפון אלא רק במקרים דחופים מאוד, וגם לא הסכים שיבואו אורחים ויפריעו ללומדים באמצע הסדר. פעם בא אדם מבחוץ לחפש את אחד מחשובי האברכים. כשראהו רבינו שאל אותו מה הוא מחפש, וענה שהוא מחפש את פלוני. אמר לו: "בבקשה ממך, אל תיגש אליו, הוא שקוע עכשיו בלימוד ואל תפריע לו". הגיב הלה: "טוב, אחכה לו עד שיבוא", ענה לו רבינו: "תחכה, אבל לא בקרבת מקום לבית המדרש, כדי שלא יראה אותך ויופרע".
אברך שהמתין כמה שנים לזרע של קיימא היה מבקש מרבינו שיעתיר עליו בתפילה. מפעם לפעם היה מגיע ומבקש שוב ושוב מרבינו שיתפלל לישועתו, ורבינו היה מברכו בכל פעם כדרכו בהתעניינות והשתתפות בצערו. פעם עלה בדעתו: הלא ראש הישיבה כה דבוק בתורה, ועבורו כל רגע של ביטול תורה הוא כה חשוב, אולי כדאי לציין בפניו שהיותי חשוך בנים גורם לי ביטול תורה? וכך עשה. וסיפר, שככל שתמיד ברכו רבינו בחום, ראה הפעם את האכפתיות הגדולה, שאם זה עושה לו ביטול תורה, כל היחס הוא אחר, שצריך להתפלל על כך אחרת לגמרי, שכן שתי צרות יש לו, מה שלא זכה עדיין לזש"ק ומה שיש לו מזה ביטול תורה.
סיפור דומה: תלמיד חכם חשוב מתלמידיו, התמודד במשך כמה שנים עם בעיה קשה בחייו. כמה פעמים שפך את ליבו בפני רבינו, ומשום מה רבינו לא ברכו בחום והיה אומר לו שצריך להתמודד ולדבוק באמונת אומן בהשי"ת וכדו', אך לא בירכו. כך כאמור כמה וכמה פעמים. פעם אחת בתוך הדברים סיפר שהדבר גורם לו ביטול תורה ומפריעו ממשנתו והרבצת תורתו, רבינו הזדעזע וברכו בחום גדול, וכעבור תקופה הענינים הסתדרו לגמרי.
עד כמה נחשבו אצלו דקות ביטול תורה של בני תורה. כמה פעמים כאשר חזר ממסירת שיעור בכולל שישי-שבת של תלמידו הגר"א וויג בשכונת בית וגן, בהיותו ביציאה מהשכונה, בה שוכנות ישיבות רבות, הסבו את תשומת ליבו שבתחנת האוטובוס ביציאה מהשכונה ממתינים המוני בחורי ישיבה ללכת לביתם להתארגן לשבת.
רבינו הורה לעצור את רכבו ולאסוף בחורים שנמצאים בתוואי נסיעתו, וגם כאשר היה צריך בדרך לשנות מעט מהמסלול עבורם, הורה לעשות זאת מתוך מטרה להציל מזמנם שיוכלו לחזור מהר לתלמודם ולא יצטרכו לבטל תורה.
(פרק ׳פנחס קנאה׳ מתוך מגדלתו ומרוממתו)
1/121