איסור נוסף שעליו עובר לפעמים המספר לשון הרע, הוא איסור חנופה, שלהרבה דעות הוא לא גמור הנלמד מהפסוק (במדבר לה לכ) לא תחניפו את הארץ". אחת הדוגמאות שמביא החפץ חיים לכך היא, כאשר אדם מספר בגנות חברו, והשומע, אף שיודע שהלה עשה שלא כדין, בכל אופן מנענע בראשו לאות הסכמה, או שמוסיף כמה מילים לחזק את דברי חברו, וזאת משום שרוצה לשאת חן בעיני המספר.
כותב החפץ חיים – "אבל תדע אחי, שזה הוא בעצם לאו דחנופה, אפילו אם רק יוסיף איזה תיבות". ובהגהות 'באר מים חיים' מביא לכך הח"ח ראיה מהמובא במשנה (סוטה פ"ז מ"ח) שהחניפו לאגריפס ואמרו לו 'אחינו אתה', ואמרו על כך בברייתא (שם מא, ב): 'תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחיבו שונאי ישראל כליה שהחניפו לו לאגריפס'.
ומה הדין אם אינו משבח את הרשע במעשי הרשע שעושה אלא במעשים הטובים שבו? בביאורים ומוספים מביאים מה שכתב בזה רבנו יונה (ש"ג אות קפט), שגם זה בכלל איסור חנופה, כי כאשר משבח את הטוב שבו ואינו מזכיר את מעשיו הרעים ומכסה על כל פשעיו, גורם בכך שאותו רשע יחשב אצל השומעים לצדיק ויכבדוהו. ובמקום הפסד או לצורך קירוב רחוקים וכדו', דעת הגר"ח קניבסקי (הלכות שמירת הדיבור עמוד קלא הערה סז) שמותר.
ולשבח רשע בדברים שלא שייך לומר עליהם שנראה מתוך כך שמסכים למעשיו הרעים, כגון לומר לו שהוא גבור ויפה וחכם וכדו', כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' נא) שאין בזה איסור חנופה כלל, שאיסור חנופה הוא רק כשנראה מדבריו שמסכים למעשיו.
ואף לשבח אדם כשר במעלה שיודע שאין בו, כתב החפץ חיים בספרו חובת השמירה (פי"ד) שאם מטרתו היא רק לשם חנופה, בודאי אסור, ורק אם כוונתו לתועלת מותר, וכמובא בספרים הקדושים בשם חז"ל (הובא בארחות צדיקים שער החניפות) שמותר להחניף לאשתו מפני דרכי שלום, לרבו כדי שילמדו תורה, לחברו כדי שילמד לשמוע דבריו, וכן לתלמידו.