"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני השם" (ו', ב').
לא פחות משליש מפרשת שמות מתאר כיצד משוחח משה רבינו עם הקב"ה באופן שאין לו אח ורע, בבחינת פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח), ולפתע מודיע לו הקב"ה "אני השם". ותמוה, הכי נזקק משה רבינו לידיעות נחוצות מעין אלו כמו "אני השם"? הלוא הוא שוחח עם הקב"ה באספקלריא המאירה, ומראה ולא בחידת ותמונת השם יביט?
לפני יותר ממאתיים שנה החליט אדם בעל יד ושם בחכמת הקבלה להיכנס לבעל התניא על מנת לתהות על קנקנו, כלומר, על מנת לבדוק אם אמנם גדול הוא כל כך בסתרי תורה. ידיעות בקבלה היו לו לאיש לרוב, אך כנראה שלא הפנים אותן, שכן רוח הענווה הייתה ממנו והלאה.
בעודו בדרך נתקל ביהודי ששמו רבי שמואל מונקיס. לאישיותו המרתקת של רבי שמואל נקדיש מספר מילים בהמשך, אך תחילה לגופא דעובדא:
רבי שמואל הבחין שמדובר בכלי מלא וגדוש, אלא שבמשך כל השיחה הטריד אותו הניחוח הגאוותני שהתנשא מהאיש. כאשר שמע שמטרת נסיעתו היא כדי לערוך מבחן לבעל התניא, אמר לו רבי שמואל: "אתה יודע, גם אני נוסע לליאזני על מנת לעמוד על טבעו של האיש".
שמח המקובל שמצא חבר כלבבו, ושניהם המשיכו בדרך יחדיו, עד שהגיעו לליאזנא. ככל שהתקרבו לביתו של בעל התניא, כך הלך ביטחונו העצמי של רבי שמואל ופחת. משנעמדו מול 'עיברא דדשא' של החדר, שרך את רגליו בחוסר ביטחון והודיע לשותפו שהוא חושש להיכנס, תחת זאת ביקש ממנו לעשות טובה ולהציג במקומו את החידה הסבוכה עימה הגיע ממרחק מאות מילין, חידה שמופיעה באיזשהו כתב יד קבלי עתיק יומין, והיחיד שיצליח לפתור אותה, משמע שהוא זה שאכן שולט בסתרי תורה.
המקובל לא חשש כלל מהמפגש עם בעל התניא, והסכים לבקשה. וכי מה כבר אכפת לו לצרף למבחן שהכין שאלה נוספת. הקריא לו רבי שמואל את לשון החידה וזה נוסחה:
"בתחילה היה מפוזר ומפורר, ואחד כך נעשה דבוק ובא בבחינת עיגול גדול, ואחר כך נמשך קווים קווים ונעשה בבחינת תלתא קרנתא, ונקודה באמצע, ועל ידי התכללות יסוד המים ביסוד האש נגמר ונעשה טוב".
נכנס המקובל וביקש להציג שאלה. בעל התניא הקשיב לחידה המופלאה שציטט באוזניו מילה במילה עד תומו. וכאשר סיים נחה בת שחוק על שפתיו, והוא פתר אותה במילה אחת: קרעפלאך [כיסנים].
המקובל שיחזר לעצמו את נוסח החידה והבחין שהפתרון תואם להפליא לפרטי פרטים. בתחילה היה מפוזר ומפורר – קמח, ואחר כך נעשה דבוק – בעקבות הלישה של הקמח עם מים, ובא בבחינת עיגול גדול – הבצק, ואחר כך נמשך קווים קווים – חותכים מהבצק רצועות רצועות, ונעשה בבחינת תלתא קרנתא – צורתו המשולשת של הכיסן, ונקודה באמצע – הבשר שממלא את מרכז הכיסן, ועל ידי התכללות יסוד המים ביסוד האש – בישולו, נגמר ונעשה טוב.
פתרון החידה נכנס בו כארס של עכנאי. בשרו נעשה חידודים, והוא קלט את התרגיל שעולל לו רבי שמואל מונקיס.
רבי שמואל זה היה תלמיד אדוק בבעל התניא, בעל לשון חדה, שאמרות הכנף שלו התפשטו בכל מרחבי האימפריה הצארית. כאשר נכנס רבי שמואל לחדר לאחר מכן, שאל אותו בעל התניא: דאס איז געווען דיין ארבעט? – זו הייתה המלאכה שלך?…
אך מעז יצא מתוק. המקובל קיבל כאן את השיעור הראשון והמשמעותי בחייו אודות מידת הגאווה. לאמור, עבודת הענווה לא מסורה לאלו שאין להם במה להתגאות, אלא דווקא לאלו שיש להם במה להתגאות. עד כה הציג כטווס את ידיעותיו הרחבות בחכמת הקבלה, ולפתע מצא את עצמו מוצג ככלי ריק. מכיוון ששוטה לא היה, קלט את המסר החודר והחל לשנות אורחותיו.
אחר הדברים האלה מהדהדת תשובת חזל (במ"ר נשא), לשאלה בה פתחנו וזה לשונם: "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני השם". למה צריך כאן לומר אני השם? אלא אמר הקב"ה למשה, אף על פי שעשיתיך אלוהו של פרעה, כמה דתימא "ראה נתתיך אלהים לפרעה" (ז, א) היזהר להיות אלקותי עליך. שלא עשיתיך אלוה כי אם לפרעה לבדו".
כלומר, דווקא לרום דרגתו של משה רבנו שהקב"ה מדבר עמו פה אל פה וממנה אותו על פרעה, דווקא הוא נזקק לתזכורת מעוררת. שככל שדרגתו של אדם גדולה יותר – עדיין "אני השם".
(מוסף שב"ק יתד נאמן וארא תשע"ד)
