מאת: אלעזר גולדברג
בחורי ישיבות העמלים בתורה בישיבות הקדושות, נתקלים לא אחת בקושי, הם אינם יודעים כיצד יוכלו ליהנות מהלימוד ולשמוח בו. חיסרון הגישמאק והטעם הערב של התורה גורם להם רפיון גדול. בשיחה מיוחדת עם הגאון רבי יצחק ולדומירסקי שליט"א המכיר היטב את הבעיה המורכבת מכל צדדיה, בהיותו עוסק בשדה החינוך כבר עשרות שנים וכעת משמש בקודש כ'ראש הקיבוץ' בישיבת "נתיבות חכמה" וולפסון, זכינו לשמוע דברי חכמה ועצה על הדרכים המובילות אל בית השם – לרכוש את שמחת וחדוות הלימוד והדרכה ישרה למוסרי התורה על דרכי הקניית דברי תורה לתלמידים באופן שיכניס בהם את הגישמאק הטבעי שיש ללומדים בדרך הישרה.
"נתחיל אולי עם בחורים בוגרים יותר, בני ה'קיבוץ' – לאחר שעברו שלושת השנים הראשונות בישיבה, בחורים אלה נתקלים פעמים רבות בקושי של רפיון מחמת חסרון הגישמאק ומאחר שכבר אינם שומעים שיעורים יומיים כי אם 'חבורות' ו'שיעורים כלליים' אחת לתקופה, הם צריכים הדרכה.
בחורים אלו צריכים לדעת כיצד לגשת ללימוד סוגיא בדרך עצמאית, באופן שהגמרא ומפרשיה יהיו נהירים וברורים להם היטב. אחת המורכבויות שעומדות בפני בחור ישיבה בדור שלנו, הוא ריבוי ספרי המפרשים על כל סוגיא. בעשרות השנים האחרונות נדפסו ספרי 'מראי מקומות' בהם מובאים כלל דברי המפרשים בסוגיות הנלמדות בישיבות. הדבר גורם שמרוב 'מבול' הידיעות, הקושיות, הסברות והביאורים השונים, הלומד אינו מוצא את ידיו ורגליו בהבנה ברורה של הגמרא, מרוב עצים הוא אינו רואה את היער… מה שגורם בסופו של דבר לאבד את הטעם בלימוד, כי כאמור – כאשר אין הישג ממשי בהבנה, גם תחושות הסיפוק והשמחה מתרחקות."
לכן עצתי היא, שלאחר לימוד הגמרא רש"י ותוספות יחד עם דברי הראשונים היסודיים, להיצמד בכל סוגיא לדבריו של אחד מהמפרשים האחרונים שמבאר אותה בהרחבה וללמוד לפי ביאורו ושיטתו מתחילה ועד סוף ותוך כדי לימוד דבריו לנסות להתחבר לשיטה – לסכם בראש את הדברים בשפה של ימינו, איך הלומד היה מבאר את הדברים אילו היה כותב אותם בעצמו. בדרך זו מגיעה הבנה ברורה הרבה יותר ויחד איתה גם השמחה והמתיקות. כמובן שאחר כך אפשר לעיין בעוד מפרשים, אך היסוד של ההבנה צריך להיות לפי שיטת מפרש אחד אליו יתחבר הלומד תחילה.
סיפר לי פעם תלמיד של הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, שבבחרותו הוא פגש תלמיד של הגאון רבי ברוך בער לייבוביץ' זצ"ל ושניהם דיברו בלימוד והתווכחו ב'קולות וברקים' במשך שעה ארוכה באיזו דרך הסוגיא מתלבנת ומתבארת טוב יותר, האם בדרכו של רבי שמעון או בשיטת רבי ברוך בער. הדברים בערו בעצמותיהם עד כדי כך שהחלו לדחוף פיזית זה את זה… כזה להט בתורה מגיע בעקבות חיבור מוחלט לשיטה מסויימת בהבנת הסוגיות. כל אחד מהם היה מחובר לשיטת רבו עד שלא היה אצלו מקום להבנה אחרת! וכי יש ספק או פקפוק בכך שכל אחד מהם היה שש ושמח בלימודו?!
לסיכומם של דברים: ההנאה והגישמאק מגיעים אל הלב בעקבות עשיית סדר בדרך הלימוד ובלימוד שיטתי המביא להבנה ברורה – בתחילה לשמיעת השיעורים ממגידי השיעורים ולאחר מכן בלימוד עצמי בשנות ה'קיבוץ'.
ישנם מגידי שיעורים שחשים שחלק מהתלמידים אינם 'מחוברים' לשיעור, אינם קשובים ולא משתתפים. מה העצה בדרכי מסירת השיעורים, שתחבר ותרתק את כלל התלמידים לדברים הנאמרים, מה שיוליד לבסוף את ההבנה וקבלת מתיקות התורה?
ראשית – נפוץ היום לעשות שיעורים ארוכים. אצלנו בישיבת "נתיבות חכמה" נקבע שאורך השיעורים יהיה ארבעים וחמש עד חמישים דקות בלבד, בדרך זו הבחורים מסוגלים להתרכז היטב.
שנית – על מנת שבחור שנכנס לשיעור יתחבר לדברים, צריך המגיד שיעור להכין עצמו טרם השיעור. שיעור שנמסר ב'ספונטניות' ללא הכנה טובה מראש, נידון לכישלון! גם כאשר מכינים את השיעור, צריך לברור ולהחליט מה לומר ומה מצוה שלא לומר. דבר שברור ומובן היטב למוסר השיעור – יאמרנו. אך מאידך, כל דבר שאינו ברור לו לגמרי, עליו להימנע ולא לאומרו. גם אם חפץ להעביר קושי שנתקל בו בסוגיא, צריך להיזהר מאוד באופן אמירתו, כי אם למגיד שיעור הקושי ברור, התלמידים בחלקם עלולים להבין את הדברים אחרת, מה שייצור אצלם בלבול ומבוכה. על מנת להעביר חוסר בהירות לתלמידים צריכים להיות 'בעלי אומנות' ולא כולם ניחנו בכישרון כזה בדור שלנו…
דבר נוסף שכל מגיד שיעור צריך להתעטר בו, הוא גישה חיובית ורצון לעזור ולהביא תועלת לתלמידים. אסור שיכנס בלב המלמד הרצון שישמעו עד כמה הוא תלמיד חכם, אלא כל רצונו וחפצו יהיה, להשלים את חיסרון ההבנה של התלמידים. סיפר לי פעם תלמיד, שלפני שנכנס לשיעור הסוגיא ברורה לו, ואילו לאחר שיוצא מן השיעור הכל נעשה מבולבל… התברר שהדבר נבע מכך שהמגיד שיעור לא הבין את צורכי התלמיד וכל רצונו היה 'לדחוף חומר' ככל שהוא יודע.
'שיעור יומי', בניגוד ל'שיעור כללי', אמור להביא את התלמידים בשערי הסוגיא, להכניס אותם אל ההבנה הפשוטה בגפ"ת, עד שהדברים יהיו מסודרים אצלם ורק לאחר מכן להוסיף דרכים שונות בעיון והעמקה. ישנו מגיד שיעור מפורסם ששומעים אותו אלפי בחורים ואברכים מדי יום. לאחר ששמעתי מספר שיעורים שלו הבנתי את סוד ההצלחה שלו, הוא מתחיל את השיעור בא' ב' של הסוגיא, מבאר בקצרה אך בבהירות נפלאה את דברי הגמרא רש"י ותוספות, לאחר מכן מזכיר את קושיות הראשונים ומראה איך כל קושיא עולה מתוך דברי הגמרא וכך נמשך השיעור בצורה מרתקת. בדרך זו כל השומעים מתחברים לדברים, כי אין מדברים שם 'סברות מהשרוול' כי אם בדברי אלוקים חיים, מסודרים ונהירים לכל.
ונסיים בהדרכה ובעצה טובה לבחורי ישיבה גדולה בשלושת השנים הראשונות בישיבה, בשנים בהם נאמרים שיעורים יומיים. בשנים הללו מומלץ מאוד לכל בחור להיצמד לנאמר בשיעור היומי. לעיתים כאשר בחור מסיים את ה'ישיבה קטנה' בה נמסרו שיעורים ארוכים במשך מספר שעות כל יום וכעת הוא עולה ל'ישיבה גדולה' בה נמסרים שיעורים קצרים הרבה יותר, הוא חש בעצמאות יתר, כביכול הוא אינו צריך יותר לשמוע שיעורים, כי אם ללמוד ולהבין לבדו את סוגיות הגמרא. הדבר גורם לכך שהוא אינו מבין את הגמרא היטב, מה שגורם למבוכה ובלבול אשר מפריעים מאוד לתחושת הסיפוק, כי אין לאותו בחור שום דבר שמחזיק בידו בצורה ברורה."
"לכן טוב יעשה כל בחור בגילאים אלו, אם יפנים, שהשיעורים נועדו על מנת לעזור לו ולא להפריעו ולהקטין אותו. אילו ייקח על עצמו את האתגר להתחבר לשיעורים הנמסרים בישיבה, לסכם היטב את הנאמר בהם ולאחר מכן, בשעות הסדרים, יעמול על מציאת זווית ההבנה האישית שלו במהלך הסוגיא, ירוויח את ההבנה הבסיסית בדברי הגמרא. בדרך זו הוא ידע כיצד להתייחס לקושיא שנשאלה בגמרא או בדברי הראשונים ומה הדרכים שניתן ליישבה עם סברא ישרה ויתאפשר לו לאחר מכן להעמיק בעיון ולהעמיד כל סוגיא על בוריה, מה שיביא את חשקת התורה אל ליבו, כי הסיפוק והשמחה מגיעים לאחר שמגיעה תחושת ההשגה וההצלחה!