לקח רב בהנחלת הידיעה כי התורה היא תשתית חיינו, ניתן ללמוד מהמעשה הנפלא שסיפר אחד מגדולי הדור שעבר:
היו אלה ימי קיץ, והתלמידים הספורים שהורשו ללוות את הגאון רבנו חיים סולוביצ'יק זצ"ל, ידעו כי במהלך הנופש עם רבם ישכילו וישמעו ממנו דברים שאותם לא ישכחו לאורך זמן.
ערב אחד ישבו התלמידים עם רבם שהתפלפל עמם בחריפות כשהוא עובר מסוגיה לסוגיה, ושוב התפעלו התלמידים משליטתו המוחלטת של רבם הנערץ בכל מכמני התורה. משראה זאת הגאון, חייך אל תלמידיו ואמר להם: הבה ואספר לכם מעשה קצר שממנו תוכלו ללמוד יגיעה בתורה מהי.
עשו התלמידים אזניהם כאפרכסת ורבי חיים שב עמם אל הימים בהם היה משמש בישיבת וולאז'ין, עם הגאון רבי נפתלי צבי ברלין, הלא הוא הנצי"ב.
יודעים אתם, אמר לתלמידיו, כי רבינו הנצי"ב נוהג היה לחתום את מכתביו במילים אלו: "העמוס בעבודה נפתלי צבי ברלין". ובכן, על ידי המעשה הבא, אסבר את אזניכם שתבינו "העמוס בעבודה" מהו:
מנהג קדוש החזיק בידו הנצי"ב: בכל שנה עם התקרב חג הסוכות, היה מתאמץ ומוציא ממון רב כדי לרכוש אתרוג מהודר עבורו ועבור כל בני קהילתו שבירכו אף הם עליו. ולא רק מהודר היה האתרוג, אלא במעלה נוספת נשתבח, היה זה אתרוג מארץ ישראל הקדושה.
עם בוקרו של חג היה הנצי"ב מתעטף באיצטלה דקדושה, לוקח את אתרוגו בדחילו ורחימו לבית הכנסת, ומברך עליו בכוונה מרובה. אחריו בירכו על האתרוג כל בני הקהילה, שלא וויתרו על הזכות לקיים את מצוות ארבעת המינים באתרוגו של הרב שגדל על אדמת ארצנו. גם רבי חיים מבריסק היה נוהג לברך על אתרוגו של הנצי"ב בכל שנה ושנה.
שנה אחת, בבוקרו של חג הסוכות, משהגיע תורו של הגר"ח מבריסק לברך על האתרוג, התחמק ונמנע מלקיים בו את המצווה. הנצי"ב חש בכך ומיד פנה אליו בתמיהה מדוע אינו נוהג כבכל שנה ושנה לברך על אתרוגו המהודר, שכספים ומאמצים רבים מושקעים כדי להביאו מארץ ישראל.
חוששני, אמר הגר"ח, שלא אוכל לברך השתא על האתרוג, שהרי השנה שנת שמיטה, ואתרוגך מארץ ישראל הוא, וליבי נוקפני שמא אין האתרוג כשר לברכה, מפני השאלות ההלכתיות הקשורות לדיני שביעית.
שמע הנצי"ב את דבריו ואמר אל ליבו, יתכן שיש צדק בדבריו ואף אני לא אוכל לברך על האתרוג הזה. לילה.
כוכבי חג פרשו את חופתם מעל בתיה הנמוכים של העיירה. בני העיירה כבר בירכו זה מזמן את ברכת "המפיל", ודומה שנפש חיה לא הותירה את עפעפיה פתוחות. הכל נמו בסוכותיהם אותן בנו בחצרות הבתים. גם הגר"ח כבר נח מעמל תורתו בשעה כה מאוחרת ואסף את כוחותיו לקראת יום נוסף של לימוד התורה הקדושה.
בשעה ארבע לפנות בוקר נראה בחור ישיבה יוצא בבהילות מביתו של הנצי"ב ומאיץ את רגליו לעבר סוכתו של הגר"ח מבריסק. דפיקה חרישית על דלת הסוכה, והגאון רבי חיים מבריסק קם ממיטתו לפתוח את הדלת. יתכן, אמר לעצמו, שמא מאן דהוא ישב וחשב, ולפתע התעוררו לו ספקות על כשרות סוכתו והרי הוא מחפש מקום לינה עדי יאיר הבוקר.
"רבי נפתלי צבי ביקשני לקרוא לכבוד הרב אל ביתו", אמר הבחור, והגר"ח יצא חיש מהר לעבר ביתו של הנצי"ב. עולם מלא מונח על כתפיו של הנצי"ב ואין לדעת איזו צרה התרגשה ובאה כעת על עיירה או קהילה באחד מן המקומות, ומן הסתם יש לטכס עצה הכיצד לנהוג בתבונה ובאחריות ולהסיר את רוע הגזירה. או שמא…
הרהוריו של רבי חיים מבריסק נקטעו באחת כשראה את ביתו של הנצי"ב מואר באור יקרות. הצצה חטופה דרך החלון גילתה לו כי רוב ספריו של הגאון רבי נפתלי צבי, אינם מונחים במקומם בארון. הגר"ח החיש את פעמיו ונכנס אל חדרו של הנצי"ב.
משראהו הנצי"ב אורו פניו והוא פנה אליו ואמר: "אין ספק, אין ספק, מותר לברך על האתרוג מארץ ישראל ללא ספק". על גבי השולחן, סיפר הגר"ח לתלמידיו, היתה ערימת ספרים גבוהה ביותר. כל הלילה לא נח הנצי"ב וחקר, למד ובדק בכל הגמרות, השו"תים והפוסקים, האם אמנם יש לחשוש ולא לברך על האתרוג.
קריאת התפעלות נשמעה מאחד התלמידים, שהשכיל להבין את המסר העמוק שביקש הרב להעביר להם, שעליהם ללמוד מהנצי"ב מהו עמל ויגיעה בתורה. שאינם רק יגיעה לשם לימוד, אלא התורה והלימוד הם הם חייו, וכאשר עולה שאלה או ספק כיצד לנהוג ביום המחרת, אין הנצי"ב מסוגל להניח את ראשו על משכבו שהרי עדיין אינו יודע את אשר יעשה.
התלמידים זעו קמעא במקומותיהם, כפי שכל קהל עושה בסיומו של שלב בהרצאה או נאום, ורבי חיים אמר:
"אך אם רוצים אתם לדעת מיהו באמת היה הנצי"ב, הסכיתו ושמעו את סופו של המעשה.
"רבי נפתלי צבי ברלין, היה נתון ראשו ורובו בסברות ובראיות הרבות שמצא לשיטתו שניתן לברך על האתרוג, ומיד החל לפורשן בפניי. הוא כבר עמד בתוך שטף דיבורו, כשביקשתי את סליחתו שימתין לרגע קט, עד שאברך ברכת התורה ואוכל לישב עימו באהלה של תורה.
"אני התכוננתי להתחיל לברך ברכות התורה, ולפתע שמעתי אנחה עמוקה בוקעת מליבו של הנצי"ב. כמעט שסברתי כי ברגע זה נתגלתה לו סברה חדשה שלפיה נפרכת כל שיטתו שמותר לברך על האתרוג הזה. אך להוותי התברר לי שאנחתו של רבי נפתלי צבי ברלין כוונה אלי.
"כשפניו מלאות צער פנה לעברי ואמר: 'הרי אתם אמורים להיות מגדולי הדור, ואם אברך גדול בתורה כמותכם נמצא בשעה ארבע בבוקר לפני ברכת התורה, מה דמות וצורה תהא לדורו?!'…
"מרוב צערו", הוסיף רבי חיים וסיפר, "לא יכול היה הנצי"ב לפרוש בפני את מסכת ראיותיו וכך נפרדנו השכם בבוקר, מבלי שאדע את דברי תורתו, אך עם מוסר השכל ודרך חיים שנחרתו בקרבי לעולם.
"כעת ודאי מבינים אתם מדוע היה הנצי"ב חותם 'העמוס בעבודה'", אמר הגר"ח לתלמידיו בטרם המשיכו להתפלפל בריתחא דאורייתא.
(מאורות הדף היומי)
