הרב ישראל ליוש
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם…" (שמות ז', י"ט)
מדת הכרת הטוב נלמדת מפרשתנו, שהרי במכות מצרים הקשורות ליאור או לעפר הארץ, צווה הקב"ה למשה שימנע מלעשות אותן, אלא יאמר לאהרן שיטה את ידו על מימי היאור או יכה על עפר הארץ, וזאת משום שהיאור עזר למשה, כאשר אמו הצפינה אותו שם בתיבה, ועפר הארץ הגן עליו כשהרג את המצרי, ולמדו מכאן חז"ל מדת ק"ו, אם לדומם נצטווה משה להכיר טובה, לאדם החי על אחת כמה וכמה שמצווים אנו להכיר טובה.
וביארו כבר בעלי המוסר, שמכאן אנו לומדים שמדת הכרת הטוב אינה רק משום שמן היושר להשיב טובה למי שמטיב עמנו, כי אם כן הרי היאור והעפר הדוממים, אינם חשים בטובה שעושה עמם משה, כאשר לא הוא המכה אלא אהרן, הם הרי כלל אינם מצפים להחזרת טובה מצדו של משה, אלא הכרת הטוב היא מעלה עבור מכיר הטובה, כי בזאת הוא קובע בנפשו מדות טובות.
ולפי זה אף נבין את שאמרו חז"ל: (משנת רבי אליעזר, פרשה ז'): "כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב"ה", כי הכופר בטובתו של חברו, הרי חש הוא שחברו כלל לא עשה לו טובה, אלא זה מגיע לו, ואם כן חלילה גם כלפי הקב"ה, יקשה עליו להרגיש כי הוא חן אותו תמיד במתנת חינם, ואינו חייב לו כלום.
והדברים מבוארים בספר החינוך (מצוה ל"ג), שביאר כי מצוות כיבוד אב ואם, שורשה הוא להכיר טובה ולגמול חסד עם אביו ואמו, שהם סיבת היותו בעולם, ומסיים החינוך: "וכשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאוויר העולם וספק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכנתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאילולי הנפש שחננו האל, יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להיזהר בעבודתו ברוך הוא".
● ● ●
בצעירותו למד הגאון רבי אריה לוין זצ"ל בישיבת קמניץ, אצל בעל ה'ברכת שמואל', הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל. בחור מוכשר מאוד היה ר' אריה, וסברותיו הישרות היו לשם דבר בישיבה. ראש הישיבה, רבי ברוך בער, מאוד חיבב את רבי אריה, ומרוב אהבתו אליו אף קבע עמו חברותא מידי יום, וכך – עם חברותא שכזו – התקדם הנער להפליא.
יום אחד, בהפתעה מוחלטת, ניגש ר' אריה לרבי ברוך בער, ומודיע לו כי הוא עוזב את הישיבה ועובר ללמוד בישיבת וולאז'ין. "מה קרה?" – תמה רבי ברוך בער – "וכי אינך מרוצה מהחברותא איתי?", המשיך רבי ברוך בער להתפלא. "חלילה" – ענה לו ר' אריה – "הכל בסדר, אבל טעם כמוס עמי, ואני חייב לעבור ללמוד בישיבת וולאז'ין". רבי ברוך בער הצטער מאוד, הוא אף סבר שחבל לו לרבי אריה לעבור לישיבה אחרת, ולוותר על פריחתו בלימוד ע"י החברותא איתו, אבל מעקשנותו של ר' אריה הבין רבי ברוך בער שאין מה לעשות. הוא בירכו בברכת הצלחה, ונפרדו לשלום.
לימים, סיפר רבי אריה לקרוביו על מה ולמה עזב את הישיבה: "בהיותי בישיבת קמניץ, התאכסנתי בבית אחד ה'בעלי בתים' בעיירה, ויום אחד החל בעל הבית 'לזמר לי זמירות חולין', על הצורך שלי ללמוד מעט לימודי חול, ובמתק שפתיו ניסה לשכנע אותי, כי בחור מוכשר כמוני בוודאי שלימודים אלו יהיו לי לעזר בהמשך חיי. לא רציתי להתווכח עמו, כי חששתי שהוא יחליש אותי בדעותיו, והחלטתי לעזוב לאלתר את האכסניה הזו. אך כיון שמכיר אני טובה לבעל הבית, על התקופה הארוכה בה הוא אכסן אותי ודאג לצרכיי, לכן לא עברתי לגור אצל בעל בית אחר, כי הרי הדבר עלול לפגוע בו, ובמקום זאת עברתי לישיבה אחרת, כך הוא לא יפגע מעזיבתי את אכסנייתו".
שאלו אותו מכריו: "מדוע אם כן לא סיפרת על כך לרב ברוך בער? מדוע השארת אותו בספקות על סיבת עזיבתך?", "אם הייתי מספר לרב" – ענה רבי אריה – "הרי הוא היה מקפיד על בעל הבית, העדפתי שהרב לא יבין אותי ויקפיד עלי, ולא יקפיד חלילה על בעל הבית, שחש אני כלפיו הכרת הטוב רבה"…
● ● ●
מסופר על הגאון רבי שלום אייזן זצ"ל, שבא להזמין את הגאון רבי איסר זלמן זצ"ל לקידושא רבא שערך לכבוד בר המצוה לבנו. הוא לא חשב שרבי איסר זלמן בגילו המופלג יטריח עצמו בשבת ויבוא ממרחק כה רב, אך מפני כבודו הוא בא להזמינו.
והנה, לפליאת אנשי ירושלים המכובדים שהשתתפו בקידוש, הופיע רבי איסר זלמן בבית הרב אייזן, מתנשף ומותש מעמל הדרך, המשתתפים לא הסתירו את פליאתם, ושאלו את רבי איסר זלמן מה ראה לנכון להטריח עצמו כל כך לבוא לקידוש?
רבי איסר זלמן ענה להם במילה אחת – "הכרת הטוב". "על מה ולמה?", הוסיפו לתמוה. "כי בגללו הרהרתי בתשובה" – ענה להם רבי איסר זלמן, והסביר את דבריו: "כאשר רבי שלום בא להזמין אותי לבר המצוה של בנו, הרהרתי: הוא חוגג בר מצוה לבנו, והרי זה עתה השתתפתי בחתונה שלו! הזמן עובר כה מהר, עלי להזדרז ולשוב בתשובה! ומתוך תחושות עמוקות של הכרת הטוב על הרהורי תשובה אלו, הטרחתי את עצמי לבוא לבר מצוה".