"בשבעים השנים האחרונות כאן בא״י, היה זה הזמן הכי קשה לעולם הישיבות… גם בין-הזמנים שונה, האפשרויות הרגילות לא קיימות. אך למרות זאת צריכים להוציא מבין-הזמנים את התועלת לפי מצבנו היום, ולהכין עצמנו לאלול"

אנו מסיימים כעת זמן קיץ תש"פ. אין ספק כי בשבעים השנים האחרונות כאן בא״י, היה זה הזמן הכי קשה לעולם הישיבות. בתחילת הזמן, רוב ככל הישיבות לא נפתחו, החברותות והשיעורים היו דרך הטלפון ועולם הישיבות לא התקיים. אף לאחר חג השבועות כשנפתחו שערי הישיבות, מכל מקום צורת הישיבה היתה במתכונת של 'קפסולות' וריחוק זה מזה. ומלבד זאת, לצערינו חלקים גדולים מעולם הישיבות נשארו מחוץ לישיבות ומחוץ ללימוד.

עתה, לקראת ימי 'בין הזמנים' המחברים בין זמן קיץ לא פשוט שכזה לימי חודש אלול, הגם שמנסים בכל הכוחות והדרכים להתכונן לפתיחת זמן אלול באופן מסודר יותר, העתיד אינו ברור ולפי המצב של התגברות התחלואה במגיפת הקורונה רח״ל עדיין לא ידוע איך יתנהלו הדברים, אבל בין הזמנים מגיע ועלינו לדעת כיצד לנהוג בימים אלו של בין הזמנים.

צורתו של בין הזמנים

ימי בין הזמנים נועדו לנוח מהזמן החולף ולהתכונן לימי חודש אלול, הן במנוחה והן בלימוד התורה של 'בין הזמנים'. בימים כתיקונם יש לבחורים את האפשרות לטייל ולהנות כפי הצורך, בד בבד עם המשך לימוד התורה [והתקיימו בישיבות 'קעמפים' לשם כך], בכדי להחזיק את המדריגה שהגיעו אליה במשך הזמן שעבר ובשביל להתכונן לחודש אלול.

כמובן, יש לנוח כמו בן תורה ולהישאר באותה הדרגה שנקנתה במשך הזמן, וכפי הביטוי המפורסם של הגאון רבי ברוך בער זצ״ל, שה'בן תורה' הוא בחור שגם אם הוא נמצא באפריקה ניכר עליו שהוא בן תורה. ויתן ה' סיעתא דשמיא שנחזור לזה. אולם כיום ה'בין הזמנים' שונה. האפשרויות הרגילות לא קיימות ואין את הניחותא והרוגע כמו בשאר זמנים. אך אף על פי כן צריכים להוציא מבין הזמנים את התועלת לפי מצבנו היום, ולהכין עצמנו לאלול, וח"ו לא לרדת ולעשות דברים שמתנגדים למהות של בן תורה.

המציאות הנוכחית יצרה בעיות, ובהתאם לכך יש לדעת איך לנהוג בבין הזמנים כמו שנפרט.

ג׳ מצבים שונים בזמן קיץ השתא

כפי שרואים את מצב בני הישיבות בתקופה זו, נוכל לומר שיש לחלק באופן כללי את מצב לימוד התורה של בני הישיבות בזמן קיץ זה לשלושה סוגי בחורים. הסוג הראשון – בחורים שהצטיינו ולמדו כרגיל בכל זמן, ויש שאפילו התעלו ולמדו יותר מכל זמן. עבורם, בין הזמנים יתקיים פחות או יותר ככל בין הזמנים, במנוחה ובהנאה, יחד עם לימוד כראוי, ולהתכונן כראוי לאלול.

הסוג השני – בחורים שישבו ולמדו בזמן הזה, אבל למדו פחות מהרגיל [וכמובן יש בזה כמה וכמה דרגות], הם הרגישו ירידה בכמה ענינים, אבל בכל זאת היה להם צורה של 'זמן'. גם עבור בחורים אלו 'בין הזמנים' הזה צריך להיות כרגיל, לנוח ולהתכונן כמו שהוזכר, אבל אין די בכך, אלא על כל מי שיודע שהיתה אצלו ירידה במשך הזמן הזה, ראוי שינצל את בין הזמנים למחשבה ולבירור עם עצמו מה היתה סיבת הירידה והיכן היתה טעותו. יש לו לשחזר את הנפילות ולהבין איך ובמה נפל וטעה, למה לא הצליח להתמודד כראוי ולהתגבר על הבעיות והנסיונות. עליו לטכס עצות ולהתייעץ איך להכין את עצמו לזמן אלול, וכיצד יוכל לחזור למצבו ללמוד ולעלות עם כל השינויים של המצב ביתר שאת וביתר עוז ולהצליח במקסימום האפשרי. כדאי וכדאי לדבר על כך וללבן הדברים עם האברכים שעוסקים עם הבחורים.

הסוג השלישי – לדאבונינו יש מספר גדול של בחורים שמגיעים ל'בין הזמנים' אחר 'זמן' שלא היה. בעקבות המצב יש כאלו שכמעט לא למדו כלל במשך הזמן וירדו ממדרגתם, ולפעמים ירדו מאד מאד. בשבילם אין זה 'בין הזמנים' כיון שלא היה להם 'זמן' ראשון. 'בין הזמנים' שלהם אינו מיועד אלא להכנה לאלול.

מה מוטל על בחור כזה לעשות כדי להכין את עצמו לאלול? מה הוא יכול לעשות? הרבה פעמים, אחרי מה שעבר על הבחור בזמן החולף הוא קרוב ליאוש ואינו רואה את עצמו ראוי להתחיל את זמן אלול. אך קורא אני בנחרצות אל כל בחור: חס ושלום! חס ושלום! לא כך הדבר! אפשר ואפשר ואין להתייאש!

כי נפלתי קמתי

למצב כזה מתאימים ימי 'בין הזמנים' כשאף אחד לא בישיבה, זהו פרק הזמן המתאים להתאושש ולהתחזק. כעת אין אף אחד בישיבה, ואינך מרגיש שונה מכולם, כעת אתה כמו כולם, שוה בשוה. כולם מתכוננים לאלול, ואף אתה עימם. אולי תצטרך חיזוק יותר מכולם, אך בעצם אינך שונה מאף אחד. תלמד כמה שאתה יכול, תיעזר באברכים שמוכנים לסייע לך. תוכל ללמוד איתם, להתייעץ איתם ואף בדברים אישיים, הם מוכנים ועומדים אין מקום לחשוב שאחרי מה שנפלת אינך יכול לקום. הנפילה אינה סיבה ליאוש ולעצירת העליה שלך.

ידועים דברי רבינו יונה [שערי תשובה שער ב ה] "ויש על הבוסח בשם להוחיל במעוף צוקתו (פי' בשעת הצרה), כי יהיה החושך סבת האורה, כמו שכתוב 'אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך ה' אור לי', ואמרו רבותינו זכרונם לברכה 'אלמלא נפלתי לא קמתי, אלמלא ישבתי בחושך לא היה אור לי". גם בחור שעקב הנסיבות המורכבות לא למד והיתה לו ירידה רוחנית, צריך לדעת את המציאות. אדרבה, דווקא בגלל שנפל, לכן ה' עוזר לו. מתוך שהיה בחושך ה' יעזור לו. "ה' אור לי".

נסיון מן השמים

יש חיזוקים שמתאימים לכלל הבחורים וכולם זקוקים להם. להחדיר לעצמנו שהמצב הנוכחי הוא ניסיון גדול שהקב״ה נתן לבני תורה, שילמדו דווקא במצב כזה. התרגלנו לעשירות, לחיי רווחה, וצריכים להתרגל ללמוד גם בדחקות. יש לזכור ולהשריש בתוכנו שוב ושוב שכל מה שנעשה הוא מאת הקב״ה. חז״ל אומרים שכל הנסיונות שהקב״ה מזמן לפני בני אדם, ניתנים להם רק אם אכן יש להם את הכוח ואת האפשרות לעמוד באותם נסיונות. עלינו לראות נכוחה, להכיר ולהבין שיש שינוי במציאות, והניסיון הוא אמיתי, אבל יכול נוכל לו, כל אחד לפי מה שהוא, דאם לא כן לא היה הקב״ה נותן לנו את הניסיון.

כל בחור צריך לדעת ולומר לעצמו: אני בן תורה, על הלימוד שלי עומד כל העולם כולו! אתחזק ואלמד ואעשה מה שביכולתי לעשות. ואף אם נפלתי, אפילו עמוק, אני קם! ובאלול יש תשובה! הקב״ה אוהב אותי, ובוודאי תהיה לי סיעתא דשמיא מרובה לעמוד בכל הנסיונות ולחזור לתלמודי לגמרי, ולעלות עוד יותר ממה שהייתי.

פקודתו ומשאו בעולמו

הרמח״ל בדרך ה' (ח״ב פ״ג) מסביר ונותן קצת תמונה מה הוא 'ניסיון', וכיצד הוא ניתן לכל אדם כפי מה שהוא באופן פרטי. וז"ל:

"ואמנם חילקה החכמה העליונה את מיני הנסיון האלה בין אישי מין האנושי, כמו שגזרה בעומק עצתה היותו ראוי ונאות. ונמצא לכל איש ואיש מבני האדם חלק מיוחד בנסיון ובמלחמת היצר, הוא פקודתו ומשאו בעוה״ז, וצריך לעמוד בו כפי מה שהוא. ויידונו מעשיו במידת דינו ית', כפי המשא אשר ניתן לו באמת".

במצבנו כהיום מגיפת הקורונה היא דבר כללי שקורה בעולם, אבל בתוך הנסיון הכללי יש נסיון פרטי לכל אחד בהתאם לקשיים שלו. התגובות שלו הם לפי הכוחות שלו ולפי הנפש שלו, כפי מה שהוא. ומביא הרמח״ל משל על ענין הניסיונות של בני האדם – "והנה זה כעבדי המלך שכולם עומדים למשמעתו, ובין כולם צריך שתשתלם עבודת מלכותו, והנה הוא מפלג לכל אחד מהם חלק מה, עד שבין כולם ישתלמו כל החלקים המצטרכים לו. והנה כל אחד מהם מוטל עליו השלמת החלק ההוא אשר נמסר לו, וכפי פעולתו בפקודתו כן יגמלהו המלך".

כל אחד ואחד מבני התורה הוא חלק מהצבא של הקב״ה, וכולם יחד משלימים את מלכות שמים בעולם. כאשר מסתכלים בצורה הזו על הנסיון של הקורונה, זה נותן לנו כח שנוכל באמת להתחזק ולעמוד בניסיון שזימן לנו הקב״ה בעת הזאת.

הלכה למעשה לימי בין הזמנים – לקבוע סדר לימוד בכל יום, דתלמוד תורה כנגד כולם. להשקיע בתפילה באיכות ולהקפיד שתהא בציבור, לקרות קריאת שמע באמירה בדקדוק ובזמנה. להשתדל מאד בבין אדם לחבירו. כלל הדבר, הדברים העיקריים הם – תורה, עבודה וגמילות חסדים, עליהם העולם עומד ובהם צריכים להתחזק ולהשתדל בכל יום ויום.

ואתה תבקש לך גדולות?

כפי שהוזכר, קשה לבחורים לעמוד ולהתחזק לבד, וכדאי להסתייע באברכים מן הקהילה. לכן מוטל חיוב על כל אברך לתת את עצמו לכך, ואין לו להשתמט ולומר שאף הוא טרוד בבעיות מחמת הקורונה וצריך לדאוג לעלייתו הרוחנית תחילה.

בזמן מלחמת העולם השניה היה בעל מוסר גדול בשם רבי יוסף ליב נענדיק זצ"ל, מנהלה הרוחני של ישיבת קלעצק. באחת משיחותיו בימי המלחמה (מובא בספר שיחותיו 'רחשי האילן עמי קנט) לפני בני הישיבה, פתח את ספר ירמיהו, וגולל את טענתו של ברוך בן נריה תלמידו הגדול של ירמיהו הנביא, על מה ולמה זכו חבריו לנבואה ואילו הוא לא זכה. והשיב לו רבו בשם ה' (ירמיה מה ד-ה): "כה תאמר אליו, כה אמר ה' הנה אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש ואת כל הארץ היא, ואתה תבקש לך גדולות, אל תבקש וגו'".

והקשה רבי יוסף לייב זצ״ל, וכי גדולת כבוד שררה או ממון ביקש לו ברוך בן נריה? הלא ביקש רק קרבת אלקים. וביאר: בשעת הרס ואבדן, כאשר התפוצצו הררי עד ושחו גבעות עולם, תבעו ממנו מן השמים בנבואה שלא יחשוב על עצמו כלל, אלא שיתמסר כל כולו לבעיות האומה והעם הנרדף על צוארו. ובזאת פנה אל תלמידיו ואמר: בשעה כזו של המלחמה הנוראה אנו נתבעים להקדיש את כל כוחותינו בתורה, תפילה ותשובה לטובת עם ישראל.

אף אנן בדידן, בזמן זה של המגיפה כאשר יש רח״ל הרס לחלקים גדולים מעולם הישיבות, החיוב של האברכים הוא לתת את עצמנו לעזרה לאחרים, וע״י כך תהיה סיעתא דשמיא.

כעת, המגיפה מתפשטת ומתרבה בכל כוחה, והדרך להתמודד מול מגיפה נמסרה לנו בתורה בפרשת חוקת – "והביט אל נחש הנחושת וחי", וכמו כן המעשה של פנחס עצר את המגיפה מעל בני ישראל. הצד השווה בין שני המעשים הללו שעוצרים את המגיפה, שעל ידם נתקרבו ישראל ונשתעבדו להקב״ה, וכמו שאמרו חז״ל במשנה (ר״ה כט.) "בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין", ואף במעשה של פנחס מבואר במלבי״ם שמסירות נפשו להקב״ה היא שעצרה את המגיפה.

החיוב של כולנו ובפרט של בני הישיבות, לשעבד את ליבנו לאבינו שבשמים, לרבות מסירות נפש, ומסירות נפש היינו ללכת נגד הנסיונות. על ידי כך תהיה הצלחה פרטית לכל אחד מהבחורים, ולכל כלל ישראל, והקב״ה יענה לתפילותינו שתיפסק המגיפה ותבוא הגאולה השלימה בב״א.