יקותיאל יהודה גנזל
אני פוגש אותו לפעמים בעודי מתהלך ברחובותיה של חיפה. בשכונת הדר המתקלפת המרכזת את רוב המשפחות החרדיות בעיר המצטמצמות באזור אחד. תמיד כשאני נפגש בו בדרך הליכתי, אני מחכים. הוא – מנכבדי חסידי בעלזא ומי שייסוד והקמת קהילת בעלזא המפוארת בחיפה, רשום על שמו ועל שם פעולותיו, הלא הוא הרה"ח ר' זאב נחמן שליט"א. תמיד תהיה לו תוספת חסידית ו\או השקפתית על פרי קולמוסי ולפעמים גם יעיר מנסיונו הרב (וכלשונו: "הארה באַלֶף").
אתמול, בדרכי לתפילת מנחה, פגשתיו. כשבירכתיו לשלום, הוא הפקיד בידי אוצר פז – פנינה מופלאה מאוצרותיו של מרנא ה'חתם סופר' זי"ע, המובאת בכתבי תלמידו, בעל ה'ליקוטי חבר בן חיים'. כשהוא מציין: "הדברים תואמים את מה שכתבת לאחרונה על חולי קורונה שלמדו להעריך ולהודות על כל נשימה ונשימה שבפיהם, אחרי שחשו בהעדר חמצן, לא עלינו".
החתם־סופר זי"ע מבאר את הברכה שאנו מברכים את הבורא יתברך: "בורא נפשות רבות וחסרונן". בפשטות, הכוונה בתיבת 'חסרונם' היא, שאנו מברכים על כך שהקב"ה ממלא את מחסורן של הנפשות הרבות אשר הוא בורא, אולם החתם־סופר מבאר בפירוש אחר ומופלא: "הקב"ה בורא נפשות רבות, אולם הוא בורא להם גם מחסור. הוא יתברך, ברוב רחמיו וחסדיו מביא את האדם לפעמים להרגשת מחסור, להרגיש שחסר לו כסף, חסר לו בריאות, חסר לו דבר מה.
ומה הברכה הגדולה בכך שאנו מברכים בה את הבורא יתברך – בורא ויוצר החסרונות? הקב"ה בורא את החסרונות, כדי שנדע להעריך את מה שיש לנו. ברצותו שאדם יעריך את בריאותו, הוא מחסיר לפעמים את בריאותו השלימה, מחסיר לפעמים את פרנסתו הבלתי מעורערת. אחרי שאדם חש בחיסרון, בהעדר, הוא כבר יודע להעריך ולהודות בכל ליבו על מה שיש לו".
כששומעים 'ווארט' שכזה, אי אפשר שלא להשלים את המובן מאליו: אם חפץ אדם שלא לבוא לידי חיסרון, חלילה, עליו להקדים ולהעריך את מתנות הבורא יתברך מתוך ההצלחה המלאה. בל נא נמתין לקבל הדרכה מוחשית והכרה מוחשית, עד כמה הבורא נותן לנו, מעניק לנו ומסייע בידינו. הבה נביט סביב כבר עכשיו, כשאנחנו בריאים, כשיש נחת מהילדים, כשיש פרנסה, כשאנחנו קוראים ושומעים ורואים, כשאנחנו שלווים, כשטוב לנו – נודה לבורא העולם מכל הלב. נכיר בכל אחת מרבבות המתנות בהן הוא מקיף כל אחד מאיתנו. וממילא כבר לא נצטרך לברך "בורא נפשות רבות וחסרונותיהם", אלא נוכל להמשיך ולברך: "בורא נפשות רבות וכל מחסורם!"
אבל כשמציינים על החובה להודות, חשוב להדגיש את מה שידוע, אבל אולי לא מספיק: הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע מעורר, שאם אדם מודה על הטובה שה' גומל עמו, אולם אינו ממשיך להסמיך תיכף להודאה גם בקשה על העתיד, שימשיך הקב"ה להשפיע עליו שפע רב, הוא עוצר בכך את הטובה ואת ההשפעה. על כן כל אימת ונודה לאלוקינו (ונודה! מבלי להתמהמה!), נמשיך תיכף לשאת גם בקשת – ואל תטשנו ה' אלוקינו לנצח.
('המבשר')