"יַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (כ"ה,כ"ז)
כשם שכל רגע של לימוד תורה היה אצלו מדוקדק, כל רגע של ביטול תורה היה אצלו האסון הגדול ביותר. מסיבה זו לא הרשה לעניים וגבאי צדקה להסתובב בבית מדרש לאסוף כסף, וכשראה גבאי צדקה שנכנס לאסוף בבית המדרש הוא נחרד מהמחשבה שהולך עכשיו להיות ביטול תורה ולו לרגע קט לכל מאות בני הישיבה, בעיני רוחו ראה ביטול תורה מיידי של כל יושבי בתי המדרש, שכן גם אם יגרם לכל אחד ביטול של שניות אחדות, הלא יחד זה כבר פסק זמן, לכן ניגש ואמר להם בעדינות אך בנחרצות שאינו מרשה לאסוף באמצע הסדר, ומי שמעונין בזה שיגיע בשעות בין הסדרים או כאשר יוצאים מהסדר, הוא ליוה אותם עד מחוץ לישיבה, ולפעמים אף כברת דרך נוספת להיות בטוח שהאברכים והבחורים לא יופרעו משקידתם.
פעם אמר לו מישהו, שפלוני ת"ח גדול ומורה הוראה מפורסם, הביע תמיהה על הנהגה זו שלא מרשים לאסוף צדקה בתוך סדרי הישיבה, אמר רבינו לזה שסיפר לו על כך שישאל את אותו תלמיד חכם, האם הוא מסכים שיבואו לביתו בכל יום לאסוף צדקה בשעה שתים לפנות בוקר, הלה לא הבין את הקשר, נענה רבינו ואמר, כל אחד מבין שאמצע הלילה זו אינה השעה המתאימה לבקש צדקה, האם אמצע הלימוד הוא פחות חשוב משעת השינה.
מטעם זה לא הסכים שיקראו לאברכים לטלפון רק במקרים דחופים מאד, וגם לא הסכים שיבואו אורחים ויפריעו ללומדים באמצע הסדר. פעם בא אדם מבחוץ לחפש את אחד מחשובי האברכים, כשראהו רבינו, שאל אותו מה הוא מחפש וענה שמחפש את פלוני, אמר לו: "בבקשה ממך, אל תיגש אליו הוא שקוע עכשיו בלימוד ואל תפריע לו" הגיב הלה: "טוב, אחכה לו עד שיבא", ענה לו רבינו: "תחכה, אבל לא בקרבת מקום לבית המדרש, כדי שלא יראה אותך ויופרע".
והיה מרגלא בפומיה: פעמים רבות באים לשאול על כף או מזלג אם נטרפו או לא, ואני חושב לעצמי, הרי זו שאלה קטנה וניתן בכמה פרוטות לקנות כף חדשה, ודאי שיש בזה בל תשחית ואסור לזרוק סתם, אך הייתי אפילו אני נותן להם את הכסף לקנות חדשה, אבל בשאלות שנוגעות לניצול הזמן שאין לו שום תמורה ותחליף, ובו תלויים כל חיי הרוחניות, בזה לא מרבים לשאול ופוסקים לבד.
מרגלא בפומיה לספר על הגאון רבי זלמלה מוואלאז'ין שהיה ישן כל ימיו עם כפפות לידיו, כדי שכאשר יקיץ בבוקר משנתו, יוכל להרהר מיד בדברי תורה בלי להמתין רגע קט. הוא עצמו היה אומר שאינו נוטל ידים לפני מנחה ומעריב משום שהוא שומר ידיו כל היום שלא ליגוע במקומות מכוסים.
בשמחת בר מצוה שנכח הגיע קרוב משפחה וענד לחתן שעון יד כמתנה. אמר רבינו לחתן: בטח אתה מבין למה הוא קנה לך שעון יד דווקא, כי יש בו תכונה נפלאה שכאשר רוצים לדעת מה השעה, אין צורך להרים את העינים מחוץ לגמרא לראות מה השעה, אלא מביטים ביד ונשארים בתוך הדף.
אהבת התורה שהדביקה
כידוע שעם שרבינו שמר כל כך על זמנו אך מאידך היה גם מאיר פנים לכל יציר נוצר ומה יעשה כאשר הדברים סותרים אחד את רעהו. תופעה מוכרת היתה שבאו לקבל את ברכתו וביקשו להצטלם איתו. רבינו רצה ללמוד, עבורו כל טקס הצילום היה זר ומוזר, אולם איך אפשר להשיב ריקם את פניו של מי שמבקש זאת וכשהיו מבקשים ממנו להצטלם איתו היה רגיל לומר: אם תבטיח לי שתלמד עבור זה עוד עשר דקות אני מסכים.
"יש לי ברית"
פעם לאחר שמחת ברית מילה בה הוזמן להיות סנדק נתבקש על ידי בעל – השמחה להשתתף גם בסעודת הברית. רבינו השיב בטבעיות שאין בידו אפשרות לקיים משאלה זו, כיון שיש לו ברית נוספת, לכן הוא נאלץ לעזוב את המקום באופן מיידי.
בעל – השמחה, שהיה אחד ממקורביו, וידע בוודאות שלא הוזמן באותו יום לברית נוספת, שאלו לאיזו ברית כוונתו חייך רבינו ואמר: הוזמנתי לקיים את הברית עליה נשבענו כולנו, כל עם ישראל, ואשר עליה נאמר (דברים כט. א) "לעברך בברית ד' אלקיך ובאלתו", שהיא הברית לקיום התורה וללימודה…".
"מדובקים…"
מרגלא בפומיה דברי הגמרא (ב"מ פד) "יומא חד הו הקא סחי ר' יוחנן בירדנא (היה שוחה רבי יוחנן בירדן) חזייה ריש לקיש שהיה לסטים ושוור לירדנא אבתריה (קפץ לירדן אחריו)אמר ליה ר' יוחנן חילך לאורייתא (כמה כוחך יפה לסבול עול תורה) אמר ליה ריש לקיש שופרך לנשי (יופיך ראוי לנשים) א"ל אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי (אם תחזור בך מלהיות לסטים אתן לך אחותי שיפה ממני) קביל עליה (קיבל עליו עול תורה) בעי למיהדר לאחויי מאניה (רצה לחזור לקחת בגדיו) ולא מצי הדר (לא יכל לקפוץ כבראשונה) ומבאר רש"י – משקבל עליו עול תורה תשש כוחו.
היה רבינו מדגיש: אם היה ריש לקיש אומר שהוא ילך ללמוד תורה, אפילו מתוך כוונה רצינית עדין לא היה זה מספיק, כי לבסוף יכול הוא לחזור ולהיות לסטים, רק כשהחליט בהחלטה גמורה בגדר של קבלת עול תורה, כשהבהיר לעצמו היטב שהתורה היא עול עליו והוא כפוף רק אליה, רק אז חל בפנימיותו שינוי כזה, שלא היה יכול לחזור למצבו הקודם.
הרי שהתשש כוחו אינו איזו חולשה שנפלה עליו, שהרי לא למד עדיין מלה אחת, אלא שמסר כל כוחותיו לתורה וממילא גבורה של דברים של תורה אין צורך בהם, לא תפסו אצלו מקום.
היה חביב אצלו נוסח הבקשה שמבקשים במוצאי שבת: "החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים לקראתנו לשלום חשוכים מכל חטא ופשע ומדובקים בתלמוד תורה". היינו שזה לא יהיה דבר חיצוני אלא דבוקים בזה לגמרי שזה יהיה חלק מאיתנו, ללכת עם מחשבת התורה גם כשיוצאים מבית המדרש, אם זה בבית או ברחוב, הולך לישון עם קושיא קם בבוקר הוא מהרהר עליה.
גדר כזה של קבלת עול תורה ראו אצל רבנו. הוא פרק מעל עצמו עול חשבונות הרבים שבקשו בני אדם וכל ענינו היה רק דביקות מוחלטת בלימוד התורה, ללמוד וללמד ולקיים כל מצוותיה בשלמות, דביקות שלא ניתן להיפרד ממנה לרגע. בשיחותיו בישיבה במוצאי שבת הרבה לדבר על גדר זה של "מדובקים" הגדיר את הדברים בדוגמא מחייו, בצורה שפתחה צוהר זעיר למושגיו בדביקות התורה. וכך אמר: "אני נכנס להתרחץ ואני ממהר לצאת משם מפני שאני באמצע קושיא ושם אי אפשר להרהר בדברי תורה ולכן אני ממהר כדי שאוכל לחשוב התירוץ. זה נקרא מדובקים שאינו יכול להפרד לרגע ממחשבת התורה…".
כך היה מגדיר זאת אחיינו הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל משגיח ישיבת קמניץ: סוד הצלחתו הכבירה היא, היות דבוק במשימה, שכאשר החליט להקדיש חייו לתורה עשה זאת בכל כוחו.
סיפור מופלא מספר תלמידו רבי אריה הרמן: ארע פעם שרבינו נאלץ לעשות צילום רנטגן בבית החולים, היה זה בעת שנפתח בית החולים שערי צדק במבנה החדש, רבינו ביקש לעשות הצילום בבוקר מוקדם (כנראה כדי למנוע ביטול תורה של כל היום) ואכן מיד לאחר תפילת שחרית בישיבה באתי לקחת אותו לשם, (אגב, למרות שמיהר, דבר ראשון כאשר הגעתי אמר שארד לאכול משהו ואשתה קפה). בעת שערכו לו את הצילומים נאלץ להוציא את הציציות והתפילין ולאחר מכן לבשם תיכף מיד ודיבר בדברי תורה, כך שלש או ארבע פעמים. בפעם האחרונה שהפריעו לו בתלמודו ושיחת דברי התורה וקראהו לצילום רביעי, פרץ בבכי ואמר לי: הכל, כל הביטול תורה הזה הוא בעוון ביטול תורה!
(קטעים מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו' להגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצוק"ל ראש ישיבת תורה אור ובעל "טבעת החושן")