"כיצד אוכל לשבות עמכם כאשר אני עוטה מצנפת ספרדית בעוד אתם לובשים שטריימל?" שאל הגר"מ ועקנין. הביא לו ה'עצי חיים' שטריימל, ורבה הספרדי של טבריה חבש אותו לראשו במשך כל השבת…

הרה"ג שמואל ברוך גנוט שליט"א

וְעָשִֹיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (שמות כח, ב)

הלבוש המסורתי של יהודי תימן, הוא רבגוני וססגוני, וכולל סוגים שונים של בגדים, הנלבשים בזמנים שונים:

"גמיס" – הינה גלימה ארוכה בצבעים שונים, כשבצידיה שני קרעים, זכר לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו. בערב שבת קודש, כשהשמש נוטה לשקוע ואור השבת מנצנץ ובא, עוטים בני תימן המסולאים מפז את ה"מדאני", שהוא בגד בצבעי שחור ולבן, כאשר בשבת עצמה לובשים הם בגד לבן, כולו טוהר וחן.

על ראשם כורכים התימנים כיפה מיוחדת בשם "גונגאבי", סביבותיה קושרים את ה"מאצ'ר", המטפחת המיועדת לכך. חתן תימני, בשבעת ימי המשתה שלו, לובש "ג'אליה", וישנם גם בגדים שונים וססגוניים ליתר מועדי ישראל ומאורעותיהם.

עדיין ניתן לראות יהודים תימניים שהולכים בשבתות ובימים טובים, גם בארץ ישראל, בלבוש התימני המסורתי, שהיה נהוג בעדן ובצנעא. לדעת יוצאי תימן, הלבוש התימני הוא הלבוש המקורי אותו לבשו בני ישראל בצאתם מארץ מצרים. על לבושם של בני ישראל נאמר בתורה "שמלתם לא בלתה" ו"ויכבסו שמלותם". מכאן, כך אומרים בני תימן, שבני ישראל הלכו מאז ומקדם בשמלות, כמו הג'מיס, שהוא בגד דמוי שמלה, אותו לובשים התימנים.

המהר"ץ, אביו של המהרי"ץ, מגדולי רבני תימן, נתן רמז ואסמכתא למנהג התימנים ללבוש בגדים בהירים בשבת, והזכיר את הכתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", א"ש הינם ראשי התיבות של אדום שחור, ומכאן שצריך ללבוש רק בגדים בהירים בשבת ולא בגדי צבעונים.

הלבוש התימני אינו קשור כלל למלבושם של גויי תימן, והוא לבוש שנחשב בתימן ללבוש יהודי מובהק. התינוקות של יהודי תימן לבשו כיסוי ראש, שהולבש גם לבנים וגם לבנות החל מגיל חודש, כנראה כדי להכניס בלבבותיהם של הפעוטים יראת שמים. בנוסף היה בכיסוי ראש זה משולש, כנגד עין הרע.

•••

בפרשת השבוע קוראים אנו על בגדי הכהן הגדול, אותם לבש "לכבוד ולתפארת". נעסוק הפעם בנושא החשוב של "שלא שינו את לבושם", סוד הבגד היהודי, לעדותיו ושבטיו, קהילותיו וצורותיו השונות. יחד עם בגדי גדולי הצדיקים, סגולותיהם ומעלתם.

הבגד הידוע ביותר לכל חסיד ויז'ניץ, הוא הקיטל של כ"ק ה"אהבת שלום" מקוסוב, בנו של רבי קופל חסיד, אבי שושלת ויז'ניץ. הקיטל עבר מאב לבן ואדמו"רי ויז'ניץ לבשוהו בדחילו ורחימו פעמיים בשנה, ביום הכיפורים ובהושענא רבה. לאחר פטירת הסבא קדישא בעל ה"אהבת ישראל" זצ"ל, חילקו ארבעת הבנים את הירושה, והקיטל נפל בחלקו של כ"ק האדמו"ר בעל ה"דמשק אליעזר" זצ"ל, שהוריש לאחר פטירתו את הקיטל לאחיו, בעל ה"אמרי חיים" מויז'ניץ. (ל"דמשק אליעזר" לא היו ילדים, ה"י).

לאחר הסתלקותו של ה"אמרי חיים" נערך גורל וחלוקה בין שני בניו, כ"ק האדמו"ר מויז'ניץ זצ"ל ואחיו כ"ק האדמו"ר מויז'ניץ מונסי שליט"א, יחד עם אחיותיהם (למרות שעל הקיטל התמודדו רק שני הבנים, הרי שעל יתר חפצי הקדושה של שושלת ויז'ניץ, השתתפו גם האחיות בגורל) וה"ישועות משה" זכה בגורל, בהותירו לאחיו כ"ק האדמו"ר ממונסי חפצי קודש יקרים אחרים ורבים, תמורת הקיטל הנכסף.

בחסידויות רבות מעבירים האדמו"רים את בגדיהם לבניהם אחריהם, כסגולה ומעלה גדולה. אחד מאדמו"רי חב"ד כותב לבנו במכתב הדרכה ליום החופה, "תחת החופה תלבש קיטל חדש. מובן לך, שמאד חפצתי גם האבנט מבגד ה"צמח צדק" ז"ל זיע"א שנמצא אצלי, אבל וכו' ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".

באמתחתי שלי, אם יורשה לי לספר לכם, ידידי היקרים, מצוי אבנט, ירושה מנינו של ה"אהבת שלום", כ"ק האדמו"ר מווישווא זצ"ל. סבא ע"ה קיבל את הגארטל הזה מהרבי מווישווא זצ"ל, שהוריד אותו מהקפטן שלו ונתנו לסבי זצ"ל, וסבא הוריש לי בצוואתו, ומאז- ה"גארטל" של הווישאווער זצ"ל נמצא אצלי, ברוך ה'.

לכ"ק האדמו"ר מצאנז זצ"ל, בעל ה"שפע חיים", היתה כיפה מיוחדת מדודו הרה"ק רבי יחזקאל משינווא, בנו בכורו של מרן ה"דברי חיים" זי"ע וכן גארטל מרבי מאיר מפרימשלאן זצ"ל, שהיה בלוי מעט והרבי מצאנז נתן שיכרכוהו בבד, כדי לשמור עליו.

באחד הימים, הביאו לפני הרבי מצאנז בגד של רבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעל שם טוב, והציעו לו ללובשו. ה"שפע חיים" הביט בבגד בחרדת קודש אך סירב ללובשו. "הרבה צדיקים פחדו ממנו", אמר.

ברשותו של הרבי מבוהוש זצ"ל, שבית מדרשו שוכן, גם כיום, ברחוב חגי בבני ברק, היו שתי קופסאות טבק. אחת של זקנו רבי ישראל מרוז'ין והשני של ה"אוהב ישראל" מאפטא. לפני שהיה הרבי מבוהוש מעניק מטבע לברכה ולשמירה, נהג להכניסם קודם לקופסאות הטבק.

לפעמים, היה אומר הרבי לסובבים: "בקופסאות האלו היה טבק מלפני יותר ממאה שנה, והריח עדיין נשאר ואפשר להריח בו"… בסערט ויז'ניץ עוברים המתפללים ומריחים בהפסקה שבין התפילות ביום הכיפורים, בקופסת הטבק של ה"אהבת ישראל" וה"מקור ברוך" מויז'ניץ.

מהו העניין בלבישת בגדיהם של צדיקים?

רבינו בעל ה"הפלאה" כותב בספרו "פנים יפות" (בפרשת לך לך), שאברהם אבינו לא רצה ליהנות מרכוש סדום, כי רוח רעה שרתה על כל נכסיהם ומלבושיהם. וכך כותב בעל ה"הפלאה": "וכן בהיפוך, בנכסי הצדיקים, שרוח קדושה שורה על לבושיהן, כמו שמצינו בדור המדבר "שמלתך לא בלתה". ולכן כתוב במדרש, שבשביל שאברהם הרחיק את עצמו ממלבושי טומאה, זכו בניו למלבושי קדושה".

בתלמוד הירושלמי במסכת תענית (פ"ד ה"א), מסופר שרב אדא נהג ללבוש את בגדו של רב, בכדי להתפלל בו תפילת נעילה, כדי שזכותו של רב האמורא תצילנו בשעת נעילת שערי שמים. גם ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש מצא מקור נפלא לכך, מדברי הירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א) ובמועד קטן (פ"ג ה"א), שם נאמר ש"מקלו של רבי מאיר היתה והוא היתה מבינתו דעת", הרי לנו שחפץ ששייך לצדיק, למרות שהוא חפץ גשמי לכאורה, מועיל לזכות.

ה"אור תורה" (בסוף פרשת חוקת), מסביר את עניין בגדי הכהונה, ואת סוד לבישת בגדי אהרן הכהן לבנו אלעזר הכהן, ומסיים: "ודברים אלו יגידו לנו סוד בגדי הצדיקים עד היכן הם מגיעים לתועלת כל דבר, לקדושה ולטהרה, ליראה ולאהבת ה' הגדול והנורא ולרפואה ולהצלחה, על דרך ששמעתי בשם צדיק אחד שאמר, שחגורתו היתה סגולה למקשה ללדת, וכן כולם, והוא בדוק אצלנו מרבותי נשמתם עדן".

סיפור נפלא מסופר על בעל ה"אמרי אמת" מגור. עני מרוד נכנס אליו וסיפר לרבי בצער שגנבו לו את טליתו ותפיליו, ואין לו כסף לרכוש אחרים תמורתם. ניגש הרבי מגור לארון ושלף טלית ושני זוגות תפילין. "את התפילין דרש"י קיבלתי בירושה מזקני ה"חידושי הרי"ם" ואילו את התפילין דרבינו תם קיבלתי בירושה מאבי ה"שפת אמת". לך לחתני ר' איצ'ה מאיר, והוא יחליף לך אותם בתפילין אחרות ובוודאי גם יוסף לך תמורתם עוד כסף".

הלך העני לחתנו של הרבי, שנדהם מגודל החיזיון. הוא מיהר לפדות את שני זוגות התפילין היקרות ושילם עליהן כסף רב. ר' איצ'ה מאיר פנה לחותנו הרבי ותהה בפניו: "האם לעני לא מוכר נותנים תפילין כה יקרות וחשובות?!" פתח לו ה"אמרי אמת" את ספר הרמב"ם, שם נכתב שצריך לעשות מצווה "מן הנאה ומן הטוב".

"כשבאה לידי מצווה כה גדולה, נתתי לו את התפילין הטובים ביותר שהיו לי…" הפטיר הרבי.

מדוע לובשים גארטל?

במסכת שבת (ט, ב) נאמר במשנה: "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל וכו' ולא לאכול. ואם התחילו אין מפסיקין". ובגמרא אמרו: "ותנן אם התחילו אין מפסיקין, ואמר ר' חנינא משיתיר חגורו". והקשו בגמרא, וכי טריחותא למיסר המייניה, ועוד ליקו הכי וליצלי. ומתרצת: משום שנאמר "הכון לקראת אלקיך ישראל". ופירש רש"י: התנאה לפניו.

כתבו התוספות: מכאן שצריך לאזור חלציו כשמתפלל.

במחזור ויטרי מפרש, שצריך לחגור חגורה, כדי שלא יהא ליבו רואה את הערוה, והוא כותב: "ודוקא להם שלא היה להם מכנסים, לכך היו צריכים לאזור בשעת תפילה. אבל לדידן שיש לנו אבנט של מכנסים, אין אנו צריכים לאזור", עכ"ל.

והשו"ע (או"ח צב, ב) כתב: "צריך לאזור אזור בשעת התפילה, אפילו יש לו אבנט, שאין ליבו רואה את הערוה, משום "הכון", אבל שאר ברכות, מותר לברך בלא חגורה מאחר שיש לו מכנסים, הגה, ואין ליבו רואה את הערוה", עכ"ל.

וכתב המשנ"ב שבדיעבד, אם התפלל בלא אזור יצא, וי"א עוד שמדובר דוקא במי שרגיל כל היום לחגור חגורה, אך כשהולך כל היום בלא חגורה, גם בשעת תפילה אינו צריך לחגור. ומיהו מידת חסידות אף בכה"ג. הרי לנו שישנן שתי סיבות לחגירת אזור: א] כדי שלא יהיה ליבו רואה את הערוה. ב] כדי להתכונן לתפילה ולהתנאות לפניו יתברך.

אלו שאינם לובשים גארטל, כמו בני עולם התורה הספרדי והליטאי, סוברים, כנראה, שאין מקום בימינו לחגירת הגארטל המיוחד לתפילה משום הפסק, מפני שהבגד הצמוד לגופינו שאנו לובשים מפסיק בזה. ומשום חגורה לדין "הכון", הלא מדברי הש"ס מוכח שמדובר בחגורה הרגילה שלבשו בני בבל ובני א"י, ולא בחגורה נוספת לכבוד התפילה. (וראו בספרי 'ויאמר שמואל' בעניין זה, דעות, סברות ופסקי הלכה).

בנוסף, הקפידו החסידים להתרחק מבגדי צמר ולהעדיף בגדי משי, מחשש שעטנז ומפני עניינים שונים בתורת הסוד. בעבר, נתלתה מודעה בבתי כנסיות חסידיים, בה נרשם שאסור ללובשי בגדי צמר לגשת להתפלל לפני העמוד.

החתם סופר התנגד לתקנה גורפת זו, אך הוא כותב (שות חת"ס או"ח סי' ט"ז) את הדברים הבאים: "ועתה אני אדבר ואדרוש להנגיד מו"ה אברהם צבי נ"י ואומר לו בודאי אם ירצה להתקדש ולהטהר עצמו במותר לו שלא ללבוש כלל בגדי צמר מהיום והלאה – קדוש יאמר לו. אך אם אי אפשר לו, והרי הוא ככל המון ישראל ה' ישמרם, מ"מ אע"פ שאיני אומר שבשעת תפילה יחוש יותר לחשש שעטנז חלילה, שאם ילבש פשתן בשעת תפילה מטעם ספק שעטנז הרי אוסר עצמו הבגדים הללו גם שלא בשעת תפילה כיון שנכנס לבית הספק… על כן אם לא ירצה להיות מהפרושים מס' הנ"ל אין חילוק בין שעת תפילה לכל היום כולו. אך מטעם אחר אני מחלה פניו, שכשמתפלל בקהל חסידים ילבש בגדי פשתן מפני פירוד לבבות מחלוקת וזהו שטן ע"ז המרקד יותר משעטנז… על כן לעצתי ישמע ועכ"פ בהתפלל עמהם – ילבש בגד פשתן או משי. אבל לא מן הדין אלא מפני דרכי השלום"…

אפילו זנבות השועלים מתעלים בשבת

"בשבת קודש יכולים היהודים בכוחם הגדול, להעלות אל הקדושה גם דברים נמוכים ושפלים ביותר", אמר הצדיק רבי פנחס מקוריץ זצ"ל, "לכן אנו חובשים שטריימל, העשוי מזנבות של חיות טמאות, כדי שקדושת השבת תעלה אפילו זנבות של חיות אל הקדושה"…

ישנם הטוענים שהשטריימל החסידי החל מגזירה עתיקת יומין של צוררי ישראל בחלק ממדינות מזרח – אירופה, לפיה היהודים חייבים ללבוש בשבת כובע העשוי משער חיה טמאה. אך החסידים מיהרו לקחת את הגזירה הכואבת ולהופכה לשמחה וששון. הרבי מוהרש"ב מלובאביץ' זצ"ל מסביר, שכתוב בספרי הקבלה שלבושי שבת היום נעשים מהחי, הצומח, הדומם והמדבר, כאשר עולם החי הוא כנגד עולם הבריאה. לכן, כך כותב הרבי הרש"ב, צריכים ללבוש בגדי שבת ממשי, העשוי מהחי, ולא מהצומח, לפי שהצומח שייך ל"עולם היצירה" ואילו הבגד העשוי מהחי שייך לעולם הבריאה, "ולבושי שבת הם במדרגת לבושי הבריאה".

בספר "ודרשת וחקרת", כתב טעם למנהג החסידים ללבוש כובע עליון עם שוליים רחבים, כדוגמת השטריימל, שהוא כדי שעיניו של היהודי לא ישוטטו מכאן לשם ברחובות קריה, וכשמיד ירים את עיניו או יזיזם לצדדים, יבחין בכובע ויזכר שיהודי, עבד ה', הוא…

מקור אחר מספר על גזירה שנגזרה לפני כ- 500 שנה ברוסיה, לפיה על היהודים תושבי הארץ להצמיד לכיפת ראשם זנב של חיה, כדי להשפיל אותם. ליהודים לא נותרו הרבה ברירות והם נאלצו לצעוד ברחוב כשזנב של חיה מסתלסל בחרפה מכיפתם. ואז הגה אחד היהודים רעיון מזהיר. אם כבר הולכים עם זנב על הראש, אם כן – מדוע לא להופכו לכיסוי ראש יפה ומהודר. הזנב נתפר כהלכה, בצורה סימטרית ויפה, עם כיפה באמצעיתו, והרעיון חדר אט אט והתפשט בכל מזרח אירופה.

הרב הספרדי שלבש שטריימל

רבי אהרן מבעלז זצ"ל נהג לומר שבחבישת שטריימל ישנה סגולה לבנים טובים, והרה"ק בעל ה"ישמח משה" נהג ללכת אף בימות החול חבוש בשטריימל, כשלכבוד שבת היה חובש שטריימל עם קטיפה לבנה למעלה. אדמו"רי רוז'ין נוהגים ללכת, עד היום, עם כיפה שחורה גבוהה בשטריימל, כמנהג אדמו"רי רוז'ין לדורותיהם.

גם אב"ד טבריה, הגאון הנודע רבי מאיר ועקנין זצ"ל, הלך בשבת אחת עם שטריימל, ומעשה שהיה – כך היה: רבה של טבריה הגיע לארה"ב כדי לאסוף כסף למען עניי טבריה. במאורעות המלחמה העולמית נאלץ הגר"מ ועקנין להשאר באמריקה עד לסיום המלחמה.

בדרכו בחזרה לארץ ישראל, עם סיום המלחמה, עבר הרב דרך אירופה והגיע לסיגעט, שם נכנס אל מעונו של בעל ה"עצי חיים" שהזמינו להיות אורחו לשבת. "כיצד אוכל לשבת עמכם במחיצתכם, כאשר אני עוטה מצנפת ספרדית, בעוד אתם לובשים שטריימל?" שאל הגר"מ ועקנין, ואמר שלא ירגיש בנוח בלי שטריימל. ה"עצי חיים" הביא לו שטריימל והרב הספרדי של טבריה חבש את השטריימל לראשו כל השבת. רק לאחר השבת גילה לו ה"עצי חיים" שמדובר היה בשטריימל של זקנו, הרה"ק ה"ישמח משה" זצ"ל, והרב הטברייני התמוגג עד למאד, עד שכותבי קורותיו כתבו שהגר"מ ועקנין נזכר מידי פעם בערגה ובשמחה באותה שבת, בה לבש את השטריימל של ה"ישמח משה"…