על הפסוק "ידינו לא שפכו את הדם הזה" (דברים כא, ז), אומר רש"י: וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה.
"בא וראה כמה גדול כוחה של לוויה, שאחד המלווה ואחד המתלווה אינם ניזוקין כל היום, שנאמר (ישעיה נז, יט) 'שלום שלום לרחוק ולקרוב', לרחוק – היינו המתלווה המתרחק מן העיר. ולקרוב – היינו המלווה שחוזר ומתקרב אל העיר (דעת זקנים מבעלי התוספות סוף פר' שופטים, וכן הוא בסמ"ק סי' מו וב'ארחות חיים' ח"ב סי' מז).
מרן ה'חפץ חיים' מביא בספרו 'אהבת חסד' (פ"ב בהערה ד"ה הג"ה): "ושמעתי שהיה מעשה במכניס אורח ששלט אש בנכסיו, ותמהו העולם עליו על מה לא הגנה עליו זכות מצוותו. ואמר גדול הדור אחד, מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באכילה ושתיה, ולא ללוותם כלל. ואכילה ושתיה ראשי תבות א"ש, ורצה לומר שעל כן לא היה כח בהמצוה להגן עליו, כי שם אש"ל אינו מונח אלא אם כן השלימה כראוי באכילה שתיה לוויה", עכ"ד.
מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א מביא: "שמעתי בשם מרן ה'חזון איש' זצ"ל ביסוד מצוות לוויה, שאינו אלא מפני הסכנה כשהולך יחידי, וכהיום שהדרך שמתלווים עוד אנשים בנסיעה באוטו אין בזה משום חובת לוויה. אמנם אצל כמה מגדולי ישראל ראינו שקיימו בעצמם מצות לוויה והיו מקפידים מאד על כך, ודעתם שיש בזה משום כבוד, ומהטעם הזה מצטווינו בלוויה.
"ונראה בזה שמכבדו ומלווה אותו מגלה שחפץ ביקרו, וזה גופא סגולה שלא יינזק בהולכו בדרך, כי נמצא המלווה אותו קשור עימו ומיצר בצערו, ואין הקב"ה מביא עליו נזק אם לא נגזר גם על מלווהו שיצטער, כי משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, ונמצא במה שמלווה אותו ומראה לו חיבה מצילו מן העונש", עכ"ד.
ונסיים במה שמסופר ('האיש על החומה' – ח"א עמ' 317) על יהודי איש חוץ לארץ, שבא פעם לארץ ישראל ולירושלים. לשמחתו ולרווחת לבו, זכה האיש להתארח בליל הסדר על שולחנו של רבה של ירושלים הגאון הצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל. כדרכם של גדולים נמשכה עריכת הסדר בשירות ותשבחות עד השעה אחת אחרי חצות. כשהאורח קם ממקומו ופניו מועדות לשוב אל מלונו, שידוע היה בשם "הוטל קמיניץ" ברחוב יפו בירושלים – וירושלים של אז הן לא כשל היום – הרגיש רבנו באורח כי חרד הוא מן הדרך, שכן היה עליו לעבור בין סמטאותיה של ירושלים, דבר שהטיל מורא אף על ותיקי ירושלים, ישישיה ואמיציה. האיש מהסס ומפקפק אך מוכרח הוא ללכת.
כבר פנה הוא לצאת מן הבית, אך טרם הספיק לפסוע את פסיעותיו הרגיש לפתע את זרועו נתפסת. כשהביט לאחור ראה את רבנו יוסף חיים זצ"ל שתפסו ואמר לו במאור פנים: נו, הבה נלך!
צעדו השניים פסיעה אחר פסיעה, עד שהגיעו יחדיו אל מלון קמיניץ ברחוב יפו, אל מול שכונת אבן ישראל. שם נפרד ממנו מרן הגרי"ח לשלום, ופנה לשוב בחזרה אל ביתו.
כשחזר רבה של ירושלים אל העיר פנימה, כבר עמדו המתפללים בבית הכנסת שבבתי מחסה להתפלל תפילת ותיקין. פנה אז רבי יוסף חיים זצ"ל אל נכדו ואמר לו: "על ידי האורח הזה קיימתי הלילה מצווה בשלימות!"
(י. חיימזון, 'המבשר תורני' עש"ק פרשת שופטים ו' אלול)
2/290