בסיום השיעור הפתיע אותם המרצה: "הפעם, כשיעורי בית אטיל עליכם משהו קל לביצוע". למול אנחות הרווחה שנשמעו, הוסיף: "אך אני מודיע מראש: בשבוע הבא, מי שלא הכין את 'שיעורי הבית' לא יורשה להיכנס להמשך ההרצאה…"

הכיסאות הכחולים בלטו בריקנותם, ניכר היה שמחצית המשתתפים לא הגיעו. מה קרה היום? לחשו אחד לשני בתמיהה שהורגשה באוויר החדר. חיוכו של המרצה הראה שהוא חשב על זה מראש.

היה זה בקורס למנהלים בכירים שנועד לרכישת ידע והתייעלות מקצועית בדרכי הניהול. למען הצלחת הקורס, כמות משתתפים בכל סדנה מוגבלת וקצובה למספר מועט של משתתפים, הנדרשים כמובן להעביר מראש את התשלום המסתכם בסכום לא צנוע בכלל.

במפגש האחרון דן המרצה בדרכים לפתרון הבעיה הידועה, שרוב בני אנוש מתמודדים עמה לא בהצלחה מלאה, והיא – בעיית ה'אין זמן'. בעיה זו הופכת לקושי רציני כשמדובר במנהלי עסקים ומוסדות המוצאים עצמם בסוף היום טרם שטיפלו ברבע מרשימת המטלות…

עם סיום השיעור הפתיע אותם המרצה. "הפעם, כשיעורי בית אטיל עליכם משהו קל ולא קשה לביצוע". למול אנחות הרווחה שנשמעו, המשיך ואמר: "אך אני מודיע מראש: בשבוע הבא, מי שלא הכין את 'שיעורי הבית' לא יורשה להיכנס להמשך ההרצאה שתדון בפתרון הבעיה".

"כן, אבל מה אנחנו צריכים לעשות?" לא התאפק אחד שכבר עמד ליד הדלת. "ממחר בבוקר, צריך כל אחד מכם לעצור בכל תחילת שעה עגולה במשך היום, לכתוב את השעה, ולאחריה לרשום בקיצור מה עשה בעשרים דקות הראשונות של השעה, מה עשה בעשרים הדקות האמצעיות, ומה עשה בעשרים הדקות האחרונות. ובמפגש הבא, יביא לי כל אחד את הסיכום הכתוב.

"זה לא משהו קשה מדי", הפטיר בחיוך. "אין צורך לשנות כלום בסדר היום, תמשיכו את חייכם וסדר יומכם העמוס כרגיל – אבל, בכל תחילת שעה תעצרו לחמש-עשר שניות ותכתבו בכמה מילים מה עשיתם בכל עשרים דקות. מובן?"

"כל שעה?" ניסה מישהו להמתיק את הגזרה, כשנענועי ראשי הנוכחים מאשרים שכולם מצטרפים לתקווה. "אתם יודעים מה?" נעתר המרצה, "מי שזה קשה לו מדי, יכול קצת להוריד. לא צריך בכל שעה, אלא בכל שעתיים לעצור לדקה, לחשוב ולכתוב מה היה ב-20 הדקות הראשונות של השעה הראשונה ומה בעשרים דקות שאחריהם וכך לסכם כל עשרים דקות. העיקר שבתכל'ס יהיה רישום פרטני, מה עשיתי בכל 20 דקות".

ולסיום כפל את האזהרה: "אני מדגיש ומבקש מראש, מי שלא הצליח במשימה זו, אין שום סיבה ותועלת שיגיע למפגש הבא. שיתחיל שוב את התרגיל, ואחר שבוע, כשיהיה לו פתק מלא ומסוכם, שיגיע. אנחנו נחכה לו", הפטיר בצחקוק.

וכעת, שבוע אחרי, חצי מהמשתתפים הקבועים שהגיעו, זעו באי-נוחות. בכיסם פנימה טמון הפתק הגורלי עליו התעצבנו כל השבוע האחרון. די הרבה פעמים התקשו להגדיר בדיוק את מעשיהם בפרק הזמן אותו התבקשו לסכם, כך שממש לא נעם להם הרעיון להוציא ולהגיש את הפירוט השבועי למרצה.

"לפחות הגעתם לפה, וזה אומר שביצעתם את המעקב הנדרש במשך השבוע. אם כן, עשיתם כבר כברת דרך רצינית, אם כי אולי לא מרנינה מדי…." ניסה המרצה לחמם מעט את האווירה. "אני מקווה שבשבוע הבא, כולם כבר יבואו".

"נראה לי שכבר אין צורך בהשלמת ההרצאה", נשמע מישהו מפטיר, בעודו תופס בידו את הפתק מקופל ומקומט. תנועת ראשם הנמרצת של החברים, הראתה שהם מסכימים עמו.

—

זה קורה לכל אחד. בלי שימת לב וידיעה, מכל אחד מאתנו, אף אלו העסוקים ביותר, נשמטים ונמחים פירורי דקות ושברי זמן, שבסך הכל הולכים ומושקעים בדברים שלא מביאים לנו שום תועלת.

הרבה שנתוודעו לרעיון זה, בהם אברכי כוללים חשובים היושבים בכל שעות היום בין כותלי בית המדרש, לצד בעה"ב חשובים, כאלו העובדים כעצמאיים או כשכירים, מספרים ומעידים כי 'תרגיל' מעניין זה 'הוסיף' להם זמן רב מאוד במשך היום, שאפשר להם להתקדם ולהספיק יותר, כל אחד כפי רצונותיו ומגמותיו.

נסו ותיווכחו. בכל מקרה, הרווח כולו שלכם.