יום ראשון ט"ו בסיון תש"פ
באיזה מקרה מזכירים בתפילת יום טוב שחל בשבת רק את השבת ולא את המועד?
ביום טוב שחל בשבת, מזכירים ב'ברכה האמצעית' את השבת ואת המועד, והמחסר אחת משתי ההזכרות, וסיים את הברכה האמצעית, וסיים את תפילתו, עליו לשוב ולהתפלל שנית. ונחלקו הפוסקים בנוגע לתפילת השנייה, איזו הזכרה צריך להזכיר בה:
יש אומרים שצריך להזכיר את שתי ההזכרות, ואם חיסר אחת מהן, אף אם חיסר את זו שכבר הזכיר בתפילה הראשונה – וכגון שבתפילת הראשונה חיסר את הזכרת המועד, ובתפילה השנייה חיסר את הזכרת השבת – לא יצא ידי חובתו.
יש אומרים שלכתחילה צריך להזכיר את שתי ההזכרות, אך בדיעבד, אם חיסר את ההזכרה שכבר הזכיר בתפילה הראשונה – יצא ידי חובתו; ויש מהם שצידד כי בתפילת מוסף ראוי אף לכתחילה לחסר את ההזכרה שהזכיר בתפילה הראשונה.
ויש אומרים, שבכל התפילות רשאי לחסר את ההזכרה שכבר הזכיר בתפילה הראשונה.
[שו"ע תפז, ב; ביאורים ומוספים דרשו, 14]
מהו המינימום הנדרש להֵאמר בברכה האמצעית בתפילת יום טוב?
ב'ברכה האמצעית' של תפילת יום טוב, ישנם שלושה חלקים: 'אתה בחרתנו', 'יעלה ויבוא' ו'והשיאנו'. המדלג בטעות על 'אתה בחרתנו' – יצא ידי חובתו, מאחר ומזכיר את המועד ב'יעלה ויבוא'. ויש אומרים שבמקרה כזה, אף אם נזכר לפני סיום הברכה אינו צריך לשוב ולומר 'אתה בחרתנו'; אך יתכן שאין הלכה כן.
וביום טוב שחל בשבת – למנהג בני ספרד, שמזכירים ב'יעלה ויבוא' גם את השבת, יצא ידי חובתו אף אם דילג על אתה בחרתנו; אולם, למנהג בני אשכנז, שלא מזכירים את השבת ביעלה ויבוא, יתכן שאינו יוצא ידי חובתו, שהרי לא הזכיר את השבת בתחילת הברכה, רק ב'והשיאנו', הסמוכה לחתימת הברכה; ולמעשה, מִספק, אין לשוב ולהתפלל. והמדלג על 'אתה בחרתנו' וגם על 'יעלה ויבוא' – לא יצא ידי חובתו, (ויש שהסתפק בדבר).
[שו"ע תפז, ב, משנ"ב יא, יב, יג ו־טו, ושעה"צ ט]
הנוהג לקרוא את ה'הלל' בליל פסח בבית הכנסת ומתפלל במקום שלא קוראים – האם רשאי לקוראו ביחידות?
למנהג בני ספרד, בליל יום טוב ראשון של פסח, לאחר תפילת ערבית, קוראים 'הלל' בציבור, עם ברכה בתחילה ובסוף. ובחוץ לארץ, גם בליל 'יום טוב שני'.
ומנהג בני אשכנז בחוץ לארץ, שלא לקוראו כלל; אך בארץ ישראל, מנהג רוב בני אשכנז כמנהג בני ספרד – לקרוא את ההלל עם ברכה. ועם זאת, יש מגדולי בני אשכנז שנהגו גם בארץ ישראל שלא לקוראו כלל, או לפחות שלא לברך על קריאתו, או שביקשו מאחרים להוציאם ידי חובתם בברכת ההלל.
ויחיד הנוהג שלא לקרוא את ההלל, ומתפלל בבית כנסת שקוראים בו את ההלל – עליו לקוראו עמהם, אך רשאי הוא שלא לברך, אם הדבר אינו ניכר.
ויחיד הנוהג לקרוא את ההלל עם ברכה, ומתפלל במקום שנוהגים שלא לקוראו – רשאי לקוראו ביחידות עם ברכה, ויש שהורה שלא יקרא את ההלל, כיון שקריאתו בליל פסח מוגדרת כ'חובת ציבור'.
[שו"ע תפז, ג; ביאורים ומוספים דרשו, 16]