גם תושבי שכונת קטמון, בה התגורר גאב"ד ערלוי זצוק"ל, סיפרו לנו על הרושם העז שעשתה עליהם הנהגתו של האדמו"ר, שבכל פעם שהיה רואה פיסת-נייר על הרצפה, היה מתכופף ומרימה. אחד מתושבי השכונה שחזר בתשובה שלימה, אמר שעשה זאת לאחר שהבחין, שכאשר הגיע הרבי אל המקום אליו מתנקזים מי הגשמים, וראה שהרשת נסתמה בשל ענפים ועלים שהתנקזו אליה, היה מסלק את המטרדים הללו על ידי שימוש ב…מקל האדמ"ורות שלו!

"לא יזח החושן מעל האפוד"

"משרשי המצוה, שרצה השם לטובתנו, לזכותנו בהגדלת אותו הבית הקדוש, ולהיות כל אשר בו מכוון וקבוע על מכונו, בין ענין כליו שיהיו בתכלית השלמות, בין ענין כלי המשרתים כגון מלבושים אלה שהם מלובשים בהן בשעת העבודה, שהכל יהיה נכון ושלם בתכלית השלמות, לא יחסר שום נוי בכל הדברים. ובאמת כי מנוי הענין הוא שלא יהיה החושן נע-ונד על לוח לבו, אלא יעמוד שם קבוע כמין חומר. ועד ששמענו טוב מזה, נחזיק בזה'. (מתוך ספר החינוך)

לימוד נפלא למדנו כאן, והוא נצרך במיוחד לבני תורה, לגיונו של מלך, שלפעמים אינם מקפידים די הצורך על נקיון-מלבושיהם וגופם, ויש בכך משום חילול השם, כי כפי שכותב 'החינוך' – "ענין כלי המשרתים כגון מלבושים אלה שהם מלובשים בהן בשעת העבודה, שהכל יהיה נכון ושלם בתכלית השלמות, לא יחסר שום נוי בכל הדברים".

הגמרא במסכת זבחים (י"ט א') מספרת, שאפילו המלך הפרסי 'תיקן' את מלבושו של יהודי, על-מנת שיראה יפה. וכך מסופר שם: "אמר רב אשי, אמר לי הונא בר נתן, זימנא חדא הוא קאימנא קמיה דאיזגדר מלכא, והוה מדלי לי המיינאי, ותיתייה ניהליה, ואמר לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כתיב בכו! כי אתי קמיה דאמימר, אמר לי אקיים בך והיו מלכים אומנים".

וברש"י: 'איזגדר מלכא' – כך שמו ומלך פרס היה; 'והו מידלי המיינאי ותיתייה ניהליה' – אבנטו היה גבוה, חגו מלמעלה כנגד אצילי ידיו, והפשיטו למטה כדי לנאותו; 'אמר ממלכת כהנים כתיב בכו' – וצריכים אתם לנהוג עצמכם בתפארת של כהנים, דכתיב בהו 'לא יחגרו ביזע'.

פירוש הדברים מצאנו באגרתו של רב שרירא גאון: הונא בר-נתן היה 'ריש גלותא' (ראש הגולה) בתקופתו של רב אשי, והתאחדו בו תורה וגדולה במקום אחד. כשהגיע פעם לפני המלך הפרסי, הבחין המלך שהאבנט שלו מוגבה, דהיינו שהיה חגור למעלה מכנגד אצילי ידיו, כדברי רש"י.

המלך לא חס על כבודו, ו'תייתיה ניהליה', דהיינו שהוריד את האבנט למקומו הנכון על גופו של הונא בר נתן, תוך שהוא אומר לו – אתם הרי קרויים 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', ואצל הכהנים כתוב 'לא יחגרו ביזע', דהיינו שלא יפה שבגדיהם יהיו נגד בית השחי, מקום הזיעה.

ואם המלך הגוי עשה זאת ליהודי, על אחת כמה וכמה שאנחנו נדרשים להיות במצב שהמלבושים שלנו יהיו 'נכונים ושלמים בתכלית השלמות, לא יחסר שום נוי בכל הדברים' כדברי 'החינוך'.

הרחבה היתה מצוחצחת

הכלל שלמדנו מכאן הוא, שחפצי-הקודש צריכים להיות מושלמים בסדר ובנקיון. הדבר נכון לא רק לגבי הבגדים, ולא רק בבית המקדש. גם כשמדברים על מקום מגוריהם של בני תורה, הנחשב למעין בית מקדש, יש להקפיד שהמראה החיצוני יהיה ללא פגם או לכלוך.

ואכן, גדולי ישראל לדורותיהם שמרו על העניינים הללו מכל משמר. ניקח כדוגמא את כ"ק האדמו"ר מערלוי זצ"ל. תארים רבים נאמרו עליו: המאור הגדול, שריד לדור דעה, מי שהנחיל את תורת החת"ס לדורנו, שר וגדול אשר נשא את משא העם על כתפיו, ועוד ועוד. כל התארים הללו, ורבים-רבים אחרים, נשמעו על הרבי.

סיפורים רבים סופרו על גדולתו הענקית של הרבי בתורה ובחסידות, על התמדתו הנדירה, על קשריו עוד בדור שעבר עם כל גדולי ישראל, על רום-ערכו באהבת כל יהודי ויהודי באשר-הוא, ועל הלב הגדול שהרגיש בצרות עמך בית ישראל, שנדם.

אבל נודה על האמת; מה ששבה את לבנו יותר מכל, היו 'הסיפורים הקטנים' המצביעים על הגדולה האמיתית, על זוהר-הנפש ועל התבונה והתושיה העצומה שנשזרה בדמותו רבת-האנפין.

מתכופף להרים פיסת-נייר

גם תושבי שכונת קטמון, בה התגורר גאב"ד ערלוי זצוק"ל, וגם אלה שאינם נמנים עדיין על שומרי המצוות, סיפרו לנו על הרושם העז שעשתה עליהם הנהגתו של האדמו"ר שבכל פעם שהיה רואה פיסת-נייר על הרצפה, היה מתכופף ומרימה.

יתירה מכך; אחד מתושבי השכונה שחזר בתשובה שלימה, אמר שעשה זאת לאחר שעקב פעם אחר הליכתו של הרבי ברחוב, והבחין שכאשר הגיע הרבי אל המקום אליו מתנקזים מי הגשמים, וראה שהרשת נסתמה, בשל ענפים ועלים שהתנקזו אף הם אליה, היה מסלק את המטרדים הללו על ידי שימוש ב…מקל האדמ"ורות שלו, ובצורה זו פעל לפתיחתם של מוקדי הניקוז.

"אדם כזה שראשו בשמים, ולמרות הכל רואה לנכון לפתוח את הניקוז, ועוד באמצעות המקל המכובד שלו, צריך לשמש לי כדוגמא ומופת לחיים", אמר האיש, וחזר בתשובה, הוא ובני ביתו וכל אשר לו.

הדברים מצטיירים כחסרי-ערך…

הנהגתו של כ"ק האדמו"ר מערלוי זצ"ל, היא תוכחת-מוסר לכל אלה שאינם שומרים על רשות הרבים, ועושים בה לפעמים כבתוך שלהם. יש בנושא זה עוולות גדולות, ולמרות שהדברים מצטיירים לכאורה כשוליים וחסרי-ערך, מדובר בפכים גדולים מאוד…

ולמשל: כאשר אדם מוריד את שקית האשפה מביתו לפח, ובהתעצלו להרים את מכסה הפח, הוא משאיר את השקית מחוץ למתקן האשפה, והריח והחיידקים עולים הישר לדירת השכנים בקומות הראשונות.

מי שהליכותיו מושתתות על דרכי התורה, ויודע שהמצב צריך להיות כזה ש'לא יחסר שום נוי בכל הדברים', כדברי 'החינוך', לא יתכן שעוולה כזו תצא מתחת ידיו. לא יתכן!

רשות הרבים צריכה להיראות, לפחות כמו סלון הבית הפרטי שלנו, וכמו שפשוט וברור שאף אחד לא ישליך פסולת – ולו נייר אחד – ליד הכורסאות בסלונו, כך באותה מידה לא יעלה על הדעת ללכלך את רשות הרבים.

להוותנו, יש בכך גם משום חילול שם שמים גדול. בעלי תשובה העידו, שאחד הדברים שהפריע להם להתקרב אל היהדות ולהיכנס לפני-ולפנים של עולם התורה, היה ענין הניקיון.

שתהיה רשות הרבים חשובה בעינינו!

הגמרא (בבא קמא, דף נ' עמוד א') מספרת: "מעשה באדם אחד, שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד. אמר לו, ריקה מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך (פרש"י, 'שמא עתיד אתה למוכרה'), לרשות שלך (פרש"י, 'רשות הרבים – כל ימי חייו היא שלו'), לגלג עליו. לימים נצרך למכור שדהו, והיה מהלך באותה רשות הרבים, ונכשל באותן אבנים. אמר: יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך".

וב'עיון יעקב' במקום פירש, מדוע קרא לו החסיד בתואר 'ריקה'. וז"ל: "נראה, דלכך קרי ליה ריקה, כדאיתא בשבת דף לא, דאמר הלל, מאי דהלך סני, לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה. זה שעבר על זה, דעשה מה דסני ליהל רבים, להכי קרי ליה ריקה, שהוא ריק מכל התורה".

נורא-נוראות! אדם יכול לעשות מצוות במשך כל היום, ולחשוב שהוא 'מלא מצוות כרימון', אבל התואר האמיתי שלו הוא 'ריקה', ריק לחלוטין. אין לו קשר לתורה ולמצוות כלל וכלל. מדוע? – כי השליך דברים לרשות הרבים. ובואו חשבון: האם אנו לא מתרגזים על השכן המשליך אשפה ולכלוך לחצר המשותפת, או לרשות הרבים? מה מאוד יפלא, אפוא, שכאשר אנחנו-עצמנו עושים זאת, זה לא כואב לנו…

ה'בן איש חי' כותב באחד מספריו, שטעות היא לחשוב שמלאכים מלווים את היהודי רק בליל שבת, כאשר הוא חוזר מבית הכנסת לביתו. גם במשך כל השבוע, צועד היהודי כשהוא מלווה במלאכים. אבל אותו 'בן איש חי', שכל בית ישראל שותה בצמא את דבריו, קובע גם שהמלאכים אינם מלווים כל אחד.

אחד התנאים הוא, שתהיה רשות הרבים חשובה בעיניו! ברם, מי ששומר על נקיון רק בביתו, ורק שם אכפת לו שיהיה הכל נקי ומצוחצח, ואת כל הפסולת ושיירי-הלכלוך הוא משליך לרחוב, מבלי לקחת בחשבון גם את האסונות העלולים להתרחש על ידי כך, אדם כזה המלאכים בורחים ממנו…

בשמירה על נקיונה של הרשות המשותפת, נמדד האדם במידת ה'בין אדם לחבירו' שלו. רק כך אפשר להיווכח עד כמה חדורה אצלו ההשקפה שנטבעה במאמר הידוע של חז"ל, שהכל משננים אותו השכם והערב – "מאי דעלך סני, לחברך לא תעביד".

יתירה מכך; שמירה על רשות הרבים כרשותו-שלו, מעלה את האדם לדרגות רוחניות. שלא כתורות החיצוניות תורת אלוקים חיים, וכדי להגיע למצב שבו תעניק לנו התורה את האושר הצפון בה, יש לטהר לפני הכל את הלב והנפש, ואחד האמצעים הטובים לעשות זאת, היא באמצעות השמירה על כבודו של השכן וצרכיו.

הבהמה ש…נפטרה

אדם שמשתדל בנקיונה של רשות הרבים, מושלם גם בנקיות לשונו, ולא רק בענייני לשון הרע אלא בהקפדה על 'לשון נקיה', פשוטו כמשמעו. אם הזכרנו בקטעים הקודמים את המילה 'לכלוך' באשר לשמירה על ניקיון רשות הרבים שהיתה טבועה בדמו של הרבי מערלוי זצ"ל, אפשר לספר על הנהגה מופלאה נוספת שלו, והיא, כיצד היה נזהר שלא 'ללכלך' את לשונו.

הרה"ח ר' דוד יהודה שוורץ, שליווה את הרבי במשך 57 שנים, אומר שהמדובר לא רק בביטויים שיש בהם מן הכיעור והדומה לו, אלא גם אזכורים של 'חטאים' ו'מוות', על 'מחלות' ו'יסורים', גם כאלה המוזכרים במקורות, כל אלה לא עלו על לשונו של הרבי.

בדרשה הראשונה שנשא בישיבתו שהקים בעיר ערלוי, מיד לאחר השואה, בשנת תש"ו, עלה באמצע הפלפול עניינה של 'בהמה שמתה'. התלמיד הראשון לבית ערלוי רבי בנימין דסקל שליט"א, מספר שהרבי לא רצה לומר 'בהמה שמתה', במקום זה אמר 'בהמה ש…נפטרה', דבר שהעלה בתחילה חיוך בקרב התלמידים, עד שהרבי הסביר להם את כוונתו.

וכך בכל פעם כשהזכיר אדם חולה אמר 'אדם לא-בריא'; גם כאשר אמר בפזמונים של מוצאי שבת את הקטע 'טהר טינוף מעשי', דילג על המילה 'טינוף'…

גם בדקותיו האחרונות

רגע מרגש ביותר, היה בדקות האחרונות שלפני הרדמתו והנשמתו בבית החולים. הנכד, הרה"ג רבי משה סופר, מספר שלאורך 5-6 שנות מחלתו, היה קשה לרבי להוציא מילים מפיו, והוא התבטא בעיקר בסימני ידיים. והנה, בדקות האחרונות הללו, העליתי בשיחתי איתו את המעשה עם רבי שלם קמינקר, בן-דודו של ה'דברי חיים', שביקשו ממנו לקלל את פלוני.

לפתע, מספר הנכד כשצמרמורת אוחזת בכל גופו, אני שומע את הרבי לוחש לי בקול: "תגיד לברך"… דהיינו שבמקום לומר 'ביקשו ממנו לקלל', תגיד 'לברך'…

גם בדקות הקשות הללו, כשהיה נתון ביסורים כבירים, וכשממש לא היה מסוגל להוציא מילה מפיו, התאמץ בכפלים ובשבע-שבעתיים ואמר לי 'תגיד לברך'!!!

כך גם אפשר לעשות ב'צומת שילת'

"על חשיבותה של כל מילה", אמר הגר"י זילברשטיין, "למדתי מסיפור שסיפר לי פעם מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל על הנהגת החת"ם סופר".

כאשר החת"ס הביא דבר משמו של בעל ה'שאילת יעבץ', נהג לומר, לכתוב: 'שילת יעב"ץ', דהיינו בלי האות אל"ף, אחרי השי"ן. כאשר ניסו תלמידיו לעמוד על פשר הדבר, התחמק ולא רצה לומר.

אבל התלמידים לחצו ולחצו, עד שפעם הסביר להם ואמר, שהוא מבקש להרוויח בכך את אזכור שמו יתברך, שכן ראשי התיבות של המילה 'שיל"ת', הן 'שויתי ה' לנגדי תמיד'.

החת"ם סופר רצה להזכיר בכל פעם שאפשר, את שמו של השם יתברך, וכמה שיותר פעמים, וכיון שהמילה 'שאילת' והמילה 'שילת' דומות אחת לשניה, מדוע לא לומר ולכתוב 'שילת', ולהרוויח בכך את הזכרת שם השם – – –

כך גם אפשר לעשות כאשר נוסעים בכביש 443, והרכב מגיע ל'צומת שילת', כדאי לשאול במכוון את הנהג 'לאיזה צומת הגענו', וכאשר הוא ישיב אז 'לצומת שילת', יוזכר שמו של הקב"ה…

כאשר שוחחתי על כך עם גיסי, מרן הגר"ח קניבסקי, הוסיף לי שזה מסתדר גם עם 'שמואל בן שילת', שהיה נכדו של המן שלמד תורה בבני ברק, ודווקא המן שביקש לעקור שם שמים, הביא לעולם את נכדו זה ששמו היה כנ"ל, והזכיר בכך את שם השם…

(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)