הרה"ג רבי אשר קובלסקי שליט"א
וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (ט"ו, ל"ח)
בראש רשימת התחומים המושקעים בחקר המוח, ניצב חקר תכונת הזיכרון. תכונה זו היא תכונת יסוד, בעזרתה אנו יודעים מהו השם שלנו, מספר הזהות, הטלפון, כתובת הבית – וכן הלאה. גם כל ההתקדמות שלנו בחיים היא תלויית זכרון, שכן כל הידע שאנו קונים והמידע שאנו מעבדים, הכל שמור ומאוכסן במרתפי המוח, בתוככי הזיכרון.
בעידן הנוכחי, כל חוקר מתחיל כבר יודע להסביר מה ההבדל בין 'זיכרון לטווח קצר' ל'זיכרון לטווח ארוך', מה מאוכסן באלה תאי זיכרון, וגם ללמד אותנו דרכים וטכניקות שונות לשמור ולשפר את הזיכרון שלנו. בעולם הרחב נערכות תחרויות זיכרון עתירות משאבים ומשתתפים, וכולם רצים להאזין לגאון התורן בזיכרון, החושף טכניקת זיכרון שלא ידענו עליה עד עתה…
שמנים שונים למריחה, כדורים מוזרים לבליעה, עשבי בר וצמחי מרפא – זו רשימה חלקית בלבד, המצטרפת לטכניקת הזיכרון הכפול, שיטת הזיכרון ההפוך, דרך הזיכרון המתגלגל, ועוד שיטות רבות ומשונות, המנוסות בכל רגע בכל רחבי תבל. כולן מתוך מטרה אחת – להגיע לזיכרון האולטימטיבי, הטוב ביותר, המושלם לגמרי, אותו זיכרון בעזרתו לא נשכח דבר!
אך גם בין תחומי הזיכרון, יש הבדל משמעותי בין מה שאנו צריכים לזכור. לזכור את השם מאוד חשוב, לזכור את שמו השלישי של בן הדוד – קצת פחות, ואת כתובת ביתו – עוד פחות… הדבר הכי חשוב לזכור זה את תעודת הזהות האישית והערכית שלנו, את ערכי הבסיס על פיהם אנו מנהלים את חיינו, את יסודות ההתנהגות הנכונה והמיטבית שלנו.
זה המידע החשוב ביותר לזוכרו, כי אדם שאינו זוכר את ערכי הבסיס החשובים לו – עשוי לנהוג בצורה שאינה ראויה לו, לטעות ולפעול אחרת ממה שלמד וחונך. לכן כה חשוב לנו לזכור היטב את ערכי היסוד שלנו, כדי שנוכל לנהוג על פיהם, כדי שבכל רגע נתון ובכל צומת בחיים – נדע איך לנהוג, מה וכיצד לעשות.
בפרשת שבוע זה אנו מקבלים את מתנת הציצית, החושפת לנו תגלית ייחודית: 'וזכרתם את כל מצוות השם' – הציצית היא הכלי בעזרתו יתחדד זכרוננו, למען נזכור לקיים את כל מצוות השם, למען לא יישכח מאיתנו אף פרט מתעודת הזהות הערכית, הבסיסית והיהודית שלנו. לבישת הציצית היא ערובה לזכרון מיטבי של מצוות השם, אותן נקיים ובדרכן נפעל.
כמה מרגש ומעורר שמחה, לגלות כי הקדוש ברוך הוא לא נתן לנו רק מצוות ערכיות שמשנות לנו את החיים, אלא גם העניק כלי עוצמתי לזוכרן, מין תזכורת תמידית צמודה, לבושה עלינו, המזכירה לנו בכל רע את מצוותיו ואת הדרך הנכונה לחיות. זו מתנה כפולה, כי מעבר למצוות הציצית שקיבלנו במתנה, היא טומנת בחובה סגולה כה נפלאה – לזכור את כל מצוות השם, לשמש לנו תזכורת קבועה וצמודה לזכרון מצוות השם!
הרי בכל רגע, מתחדש עלינו היצר הרע, ובפיו טענות, תואנות ומענות. היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך… כמה קשה להתמגן ממנו, כמה קשה להינצל מציפורניו. לפיכך קיבלנו את הציצית – אפוד מגן, שכפ"ץ של ממש. כשלובשים אותו יש תזכורת איך לנהוג, לא להתבלבל, לא לסטות, לא לאבד שליטה – לזכור את כל מצוות השם!
'הזהיר במצות ציצית – אינו נמשך אחרי לבו ועיניו' – מבטיחים לנו חז"ל, חושפים את סודן של ארבע הכנפות. הרי כל הנסיונות שלנו מתחילים מהעיניים המתגרות, הלב שנמשך, ומשם מתחילה ההידרדרות… אבל הלובש ציצית – הרי הוא מוגן, הקדוש ברוך הוא מניח חומה בצורה על לבו, הוא לובש אפוד מגן מפני היצר!
בשל העובדה כי הציצית היא מגן כה חשוב וכה קריטי, אנו מעטרים בה את בנינו כבר מגיל שלוש. נכון, הילד עדיין אינו חייב במצוות, אבל הוא כבר זקוק להגנה, כי היצר מחפש גם אותו, ולא משאירים חיילים נטולי הגנה! הרי אנחנו משקיעים בילדינו את כל עולמנו, אינסוף ימים כלילות של כוחות ומשאבים, תפילות ודמעות – ברור שנעטר אותם בהגנה המיטבית האלוקית, באפוד המגן – בציצית!
כל שעלינו לעשות, הוא לשמור על אפוד המגן – הציצית, צמוד ללוח ליבנו. ללבוש את הבגד בכל רגע, לוודא שהחוטים מושלמים וכשרים, לקשור את החוטים בכוונה 'לשם מצות ציצית' כי הכוונה מעכבת, ולשמור על הציציות יפות ונאות, לקיים 'זה א-לי ואנווהו'. השמירה על הציצית ולבישתה מדי יום בשמחה ובהתרגשות, מגינה עלינו ושומרת עלינו, והיא גם סגולה בדוקה ומנוסה, טובה מכל צמח מרפא או שיטה טכנית – לשיפור הזכרון שלנו!
'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצות ציצית' – נברך על הטלית קטן, 'אשר קדשנו… להתעטף בציצית' – נברך על הטלית גדול. מתוך הודאה ושמחה, שאבינו האוהב שבשמיים העניק לנו שכבת מגן עוטפת ומגינה. אשרי העם שככה לו!
ההגנה הבטוחה ביותר!
את הסיפור המסעיר הבא, כתב בעל המעשה בעצמו, בעדות אישית מטלטלת לב ומסעירת נפש, מתוך התופת הנאצית בימי השואה האיומה. הדברים מופיעים בספר 'מקדשי השם', שכתב הגאון רבי צבי הירש מייזליש זצ"ל, רב העיירה ניימארק שבגליציה ולימים רב במחנות העקורים עד שהפך לרב קהילת 'שארית ישראל' בשיקאגו, וספרו מתאר בקולמוס ספוג דם את גלגוליו בעומק הבכא, וזה דבר המעשה:
היה זה בשערי המקום הנורא ביותר עלי אדמות, מחנה ההשמדה אושוויץ. לשם הגיעו הרב ובני משפחתו, כשבחיקו של הרב טמון החפץ האהוב עליו מכולם – הטלית היקרה אותה קיבל בירושה מזקנו, הרה"ק בעל ה'ייטב לב' מסיגעט זי"ע. בדרך לא דרך הצליח להחדיר את הטלית לצריף אליו שובץ, אך הבין כי מסוכן להתעטף בטלית גדול במחנה בו שורצים אנשי קאפו אכזריים, ולפיכך, בצער רב, כשלבו נקרע ושותת דם, חתך הרב את הטלית הגדולה, נקב חור במרכזה, והפכה לטלית קטן.
אמנם, גם ללבוש טלית קטן זה מסוכן במחנה אושוויץ, אבל לפחות ניתן ללובשה תחת הבגדים, ולקוות שלא ישימו לב. הדבר היה כרוך בסכנה של ממש, שכן בגדי האסירים במחנה היו זהים ודקים, ובמבט מעמיק ניתן היה לגלות כי מתחת הבגד השגרתי – מדי האסיר, לובש האסיר בגד נוסף.
אך הרב לא יכול להיפרד מבגד הציצית היקר. 'לבי בטוח שמצות ציצית תהיה לי לסגולה ולשמירה מפני המזיקין בשעת הרס העולם' – הוא מעיד על תחושתו. במקום כמו אושוויץ, כשסכנה כבידה מרחפת מעל החיים, הצורך בלבישת הציצית נחרץ וגדול הרבה יותר מבימי שגרה…
מדי ערב, אחרי יום עבודה מפרך, הלכו האסירים לצריף העלוב שנשא את השם מקלחת, היה זה חדר קטן שצינור מים קרים בתקרתו. בכניסה ישב שומר אכזר שהביט ביהודים היוצאים מהמקלחת, בחן אותם לוודא כי איש מהם אינו יוצא עם יותר מבגד אחד. כדי להפיג את שעמומו, היכה לא פעם יהודי מזדמן, סתם, בשם האכזריות שנודעה לשמצה…
כשראה השומר את הרב יוצא, הבחין כי בגדיו עבים מהרגיל. חיש קרא אליו את הרב, ואחרי חבטה הגונה על ראשו החל ממשש את בגדיו, מוצא מתחתיהם את הבגד היקר – את בגד הציצית… הרב רעד באימה, עיניו בהקו בחרדה, ואילו השומר צחצח את גרונו ושפשף את אלתו, לפני שהחל לצרוח ולהצליף: 'בוש לך יהודון מלוכלך! מהיכן גנבת את הבגד הזה? וכי לא די לך בבגדים הנאים שהמחנה מספק לך?' שאג הצורר והצליף ברב מכות רצח…
אחרי דקות ארוכות של הכאות והשפלות, שוחרר הרב, אסף את עצמותיו השבורות, עצר את שטפי הדם, ויצא לצריף שלו. מיד בכניסתו לא הביט על עצמותיו הדואבות ולא חבש את פצעיו, ראשית בדק את בגד הציצית, לוודא כי נותר בשלמותו… כשגילה כי הבגד עודו לגופו, מלוכלך בכתמי דם ומאובק היטב אך עדיין כשר ומהודר ללבישה – עיניו נצצו משמחה וכמעט ששכח את המכות הרבות שחטף…
מה לו מכות, מה לו הכאות, מה לו חבטות… מה צריך יהודי יותר מבגד ציצית? מה עוד חלומו הטוב יותר מלשמור על בגד הציצית קרוב ללבו? הן כל עוד הבגד עליו – הוא מוגן, הוא שמור. כל פגע רוחני וכל מזיק גשמי, לא יוכלו לו. הנה, גם השומר האכזר יכול היה להורגו באבחת יריה אחת, אבל לא עשה זאת! האין זו עדות להגנתה של הציצית?
הטיית הראש רגע לפני…
הרב המשיך ללבוש את הציצית במסירות, לכל אורך תקופת המלחמה. לקראת סיומה, החלו הנאצים בתוכנית שטנית ומרושעת להעביר את היהודים אסירי הפרך אל תוככי גבולות גרמניה. רגע לפני שעלו על הרכבת, הוכרחו להתייצב בשתי שורות ישרות, ולעבור בסך לפני הקאפו – השומר שעתיד ללוותם במסע, שספר אותם ומישש את בגדיהם, מוודא כי אינם מבריחים עימם כל ציוד בטחוני או בעל ערך.
כשהגיע אל הרב מייזליש, מיד במישוש הראשוני, הבחין שמשהו אינו כשורה. בחמת זעם משך את חולצתו, ולנוכח עיניו הנדהמות גילה שם בגד מצהיב מיושן, מאובק ומקומט, וחוטים קשורים לו בצידיו. הרב הביט לעברו בחרדה גלויה, ואז, במשיכה אכזרית וחזקה, משך השומר הנאצי את בגד הציצית, וקרע אותו מעל גופו של הרב…
'לא, לא, רק זה לא!' – זעק לעברו הרב באימה. 'הבגד הזה לא שווה כלום, אתה לא צריך אותו. אנא, תן לי אותו בדרכי האחרונה!' – התחנן הרב כמבקש על נפשו… אך בקשת הרב עוררה את חמת זעמו של השומר, וכשלא מצא כל פריט בעל ערך אחר – בחר לבטא את זעמו על בגד הציצית היקר…
בחרי אף, תפס השומר את הבגד וקרע אותו לגזרים, לנוכח עיניו הדומעות של הרב – – –
'אוי ואבוי!' – החל הרב בוכה ומיילל, 'מה יהיה? לקחת לי את הבגד, לקחת לי את ההגנה!' – התחנן שוב, מבקש לעצור את הקריעה הנפשעת, את השחתת הבגד שמסר את נפשו לשומרו, והוא ששמר עליו… אך השומר האכזר לא אבה לשמוע, תפס את הבגד והשליכו אל התנור הבוער, שם הפך למאכולת אש…
הרב התפרץ בבכי מסעיר, מלווה במבט הומה את הבגד הנשרף. השומר לא נתן לו אפילו להיפרד מהבגד כראוי, וזירזו לעלות על הרכבת הממתינה. בלב קרוע ומורתח עלה הרב על הרכבת, מבכה את בגד הציצית היקר שאבד לו, את השמירה וההגנה שכבר לעולם לא ישובו. עם זאת, התחזק הרב באמונה כי מסירות נפשו והעובדה כי כה התאמץ והתחנן על בגד הציצית, תעמודנה לו להגנה ושמירה גם בשלבים הבאים…
וכך אכן קרה, עוד באותו ערב. השעה היתה שעת לילה מאוחרת, כשהרכבת שעטה על המסילות בואכה גרמניה. בתוככי קרונות המשא הצטופפו מאות יהודים שישבו צפופים וצמודים זה לזה, דחוסים בדוחק נוראי, וכדי לעצום עין לשינה מינימלית – הוצרכו להישען זה על כתף זה. במרכז הקרון, כמו פריץ מדושן עונג, שכב על ספסל רחב הקאפו האכזר ששרף את הציצית, וישן שנת ישרים כשקול נחירותיו מהדהד ברחבי הקרון…
גם הרב מייזליש ניסה להירדם מעט, והשעין את ראשו על כתפו של בנו זלמן לייב שישב לצידו, מנסה לעצום עין. עברו כמה דקות, כתפו של הבן החלה לכאוב מהתנוחה בה הוא נושא את ראש אביו, ופנה לאביו בבקשה: 'טאטע, עס טיט מיר אזוי ווייא, איך קען עס לענגער נישט אויס האלטען' ('אבא, הכתף כואבת לי מאוד, אני כבר לא מחזיק מעמד יותר')…
ברגע הראשון, הדבר נראה מוזר. מדוע שהבן יסרב לשאת את ראש אביו על כתפו, במקום בו כל יהודי מושיט את כתפו לראשו של חברו? מה קרה לבן, שהתנוחה כל כך הכבידה עליו, עד שגרמה לו לפנות לאביו בקריאה נרגשת כי יטה את ראשו לצד השני?!
גם האב התפלא, ובתיאורו, הוא מסביר עד כמה היה הדבר לפלא בעיניו. אך עם זאת, לאור בקשת בנו מקרב לב, וכיוון שאב לעולם ינסה להיטיב לבנו – הרים את ראשו מכתף בנו, והטה את ראשו לצד השני – להשכיב את הראש על כתף היהודי היושב בצמוד אליו מהצד השני. מירווח צר נוצר בין ראשי האב והבן…
באותה עת, בשמיים הכהים הפרושים ממעל, נצנצו פנסי מטוסי ארצות הברית. מפציצים כבדי משקל ורחבי גרם חיפשו את הנקודות המיועדות להפצצה, וגילו רכבת נאצית שועטת על המסילות. עד מהרה לחץ הטייס על הכפתור הנכון, ושיגר פצצה עוצמתית במיוחד לעבר הרכבת. בניסי ניסים החטיאה הפצצה את הרכבת עצמה, ורק רסיס ממנה נשר לתוכה…
הרסיס פער חור בתקרת הקרון בו היה הרב מייזליש, ועבר במרווח הצר שבין ראשו לבין ראש בנו – כן כן, באותו מקום עליו השעין האב את ראשו אך לפני שניה… משם המשיך הרסיס היישר לספסל אליו שכב השומר הנאצי הארור, וברגע אחד פגע בשתי ידיו, מותיר ידיים כרותות למחצה ושותתות דם…
הנאצי התעורר והחל לזעוק מייסורים, משתנק מבכי, צועק בקול, מתייסר עד אין קץ. נס פלאי היה זה, שהרב ניצל בהטיית ראשו לצד השני שניות ספורות קודם לכן, לאור בקשתו המפתיעה של בנו. הציצית המשיכה להגן עליו בשל מסירות נפשו, ונקמה את נקמתה בצורר האכזר שהשחית אותה ברשעותו…
כל הנוכחים בקרון, הביטו בנעשה בחרדה משולבת בתדהמה. הן זה לא ייאמן, כיצד הרב שמסר נפשו על הציצית ניצל בכמה שניות, ואילו הרשע שפגע בציצית שילם את המחיר במלואו, עד שנקטעו באחת שתי ידיו שהשחיתו את הבגד היקר. מדהים עד כמה יכולה הציצית להגן ולשמור על מי שהתמסר לה באדיקות, ולנקום את נקמתה במי שהפריע ללבישתה במסירות נפש!
כי גם אחרי שהציצית לא היתה עליו, מסירות נפשו למענה הצילה את חייו, והשיבה לשונאו את גמולו בראשו. הצורר הנאצי האכזר סיים את חייו בייסורים, ולעומתו – הרב השתחרר כעבור ימים בודדים וזכה להקים משפחה וקהילה לתפארת, מכונן חיים חדשים ועשירים ביהדות ובעשיה. ולדורי דורות עוד יהדהד המסר העולה מסיפורו המטלטל:
ציצית היא שמירה, הגנה, אפוד מגן של ממש. ברוחניות כמו בגשמיות, בכל רגע נתון יש לנו אויבים. היצר הרע מתחדש בכל רגע, טוען טענות, נותן תירוצים, מנסה לדרדר אותנו לתהומות שלא נדע… מראות אסורים, שמיעות לא רצויות, ביטול תורה, לשון הרע שמאוד מגרה לאומרו – היצר אינו בוחל באמצעים…
כנגדו, וכנגד הקמים על בטחוננו האישי גם במובן הגשמי, יש לנו אפוד מגן, הציצית היקרה. כמה נאמץ אותה אל ליבנו, נחבקה באהבה ובשמחה, נשמור עליה כשרה ומהודרת, עשויה בכוונה ומושלמת במידתה. נלבש אותה מדי יום בשמחה תוך הכרזה ברורה: ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו ונתן לנו הגנה יקרת ערך – את מצוות הציצית!
יהלומים מה'חזון איש'…
אל החזון איש זצ"ל נכנס יהודי, ומבט של כאב בעיניו. 'אני צריך לשפר את מידותיי בדחיפות', אמר, 'הורגלתי להיות איש קשה וזעף, ואני מבקש להפוך לרך ונינוח יותר, אך לצערי – עד כה ללא הצלחה', תינה את כאבו.
החזון איש הביט בו, וניכרים דברי אמת. יהודי מבקש לשפר את מידותיו, הרי זו צרת רבים מפורסמת, ואשריו ואשרי חלקו שהוא מתמקד בנושא, ומנסה ללא הרף לשפר את מידותיו. אך מהי הדרך? מהי העצה?
'שלוש עצות אתן לך', אמר החזון איש, 'תקפיד, שלא לגעת בידך מעל המרפק כי זה מחייב נטילת ידיים, ואם נגעת – הזדרז ליטול ידיך. בנוסף, תסגל לעצמך מנהג, להתפלל על צרת חברך, גם אם אינך חש בצערו…' אלו היו שתי מתנות, ומכאן למתנה נוספת:
'תהיה זהיר במצות ציצית. תוודא שאתה לובש תמיד תמיד את הציצית, שהן כשרות ונאות, שלא חסר בהן חוט או שחסר מהשיעור הראוי, ושנקשרו כהלכתן. הציצית תועיל לך לשפר את מידותיך!' – פסק החזון איש וגם העיד בפניו:
'אני מכיר יהודי, שהתקשה מאוד במידותיו. הענקתי לו עצות אלה והפלא ופלא – מידותיו השתנו לבלי הכר, השתפרו עד בלי די, כל רואיו ומכיריו מחבבים אותו ומשבחים את מידותיו הנפלאות והנאצלות…'
מעורר מחשבה! הרי רבי ישראל סלנטר זצ"ל כותב, כי קל יותר ללמוד את הש"ס כולו בלילה אחד, מלשבר מידה אחת במשך 120 שנות חיים! אין ספק כי משימת תיקון המידות ושיפורן, להיות אדם טוב, נוח סבלן ומפרגן יותר – היא פרויקט חיים הדורש עבודה מאומצת ואיתנה, לאורך שנים ארוכות ותוך השקעה תמידית…
והנה, בספר 'מעשה איש' עמוד קצ"ב בו מופיע הסיפור, מגלה לנו החזון איש עצות זהב, יהלומים של ממש, שמקצרות את הדרך ומקלות על ההגעה ליעד הנשאף. שלושה יהלומים, ביניהם הציצית היקרה, כלי מועיל ובטוח, רב עוצמה ורב השפעה, שסגולתו לסייע בשיפור המידות, שעוצמתו רבת היקף ובעלת השפעת עומק על התחום הנכסף ביותר – על המידות, על פרויקט החיים המשמעותי והכביר שלנו!
הבה נאמץ את הציצית בחום, נקפיד על לבישתה בכל עת ובכל תנאי, נבדוק שאנו לובשים ציצית שנקשרה 'לשם מצות ציצית' והיא כשרה ומהודרת. גם את ילדינו נעטר בבגד היקר, לסייע להם כבר מגיל צעיר להגיע ליעד הנכסף של כולנו, לשפר את המידות כבר מגיל צעיר. הציצית היא כלי יעיל במיוחד במערכה על שיפור מידותינו, והופכת את חיינו לטובים ורגועים יותר!
2/633
תודה על הסיפורים המחזקים ובמיוחד אימצתי את העיצה של החזו״א להתפלל ב״נ על צרת השני.
יש לי תועלת גדולה מהעלונים שלכם…
תזכו למצוות!!!