סיפר מגיד המישרים רבי יעקב גלינסקי זצ”ל: בישיבתנו בחדרה, היה בחור נפלא, מעמיק ומתמיד, בעל מידות תרומיות וירא שמיים. יום אחד הגיע, שבור ורצוץ: הוריו מפעילים עליו לחצים כבירים, דורשים שיעזוב את הישיבה, אינם רואים בזה עתיד. שילך לעבוד, שירכוש מקצוע. אמרתי: “שב ולמד, אני אשוחח עימם”.
נסעתי למקום מגוריהם, וקיבלו פני בכבוד רב. “הרב לא היה צריך לטרוח. היה מזמין, והינו באים” כך טענו הוריו. מוקירים מאד את הישיבה, ובנם פורח, ברוך השם. אבל, הרב יודע, כשם שאביו חייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. מחויבים הם לעתידו של בנם. ודאי, ודאי! ועל איזו אומנות חשבתם? חשבו שיהיה רופא. הוא מוכשר לזה, יגיע רחוק! ודאי, ודאי! אבל הרי הוא לא יהיה דוקטור מהיום למחר – אה, ודאי שלא! קודם, עליו לעשות צבא, שלוש שנים. אבל זה כדאי כי אחר כך הוא יהיה דוקטור ופרופסור. ודאי, ודאי!
אבל גם כשיסיים את הצבא לא יהיה מיד רופא – עליו לעמוד בבחינות הקבלה לאוניברסיטה, והדרישות מאד גבוהות. עליו להשלים מבחנים וקורסי הכנה במשך כשנה. הגענו לארבע שנים מהיום. ארבע שנים רפואה כללית, ועוד שלוש שנים התמחות. הגענו לאחת עשרה שנה מהיום, את הלימודים סיים, כעת מה שנשאר זו רק ההתמחות. כמה שנים של כוננויות שלושים שעות רצופות בבתי חולים, במשכורת דחק, אבל אחר כך – אה! אחר כך יהיה – יהיה מה, רופא קופת חולים באיזו מרפאה?! והבהרתי: לא, איני מזלזל, חלילה! להיפך, אני מאד מעריך, אפילו מזדהה. זו ממש השקפתי!
חשבו שלא שמעו טוב! הרב – מזדהה?! כן, אמרתי. אני מזדהה אתכם, שאינכם חושבים על עכשיו ועל הרגע. שאתם חושבים על העתיד. ולא על העתיד הקרוב, לשנה ולשנתיים, אלא מוכנים להתוות דרך של הקרבה לחמש עשרה שנה – הרי לא תרצו שיישאר רווק עד אז, נכון? יצטרך גם לפרנס אישה וילדים במהלך הלימודים והתורניות המתישות במשכורת אפסית. ובלבד שאחר כך ירכוש מעמד, ויהיה מבוסס!
אז תרשו לי לספר סיפור. בי”ז באלול תרצ”ט פתחו הגרמנים במתקפה על פולין. מטוסיהם הבעירו את הערים ושריונם הניס את פלוגת הפרשים הנלעגות. בערב ראש השנה הגיעו לעירנו, ביאלסטוק. היהודים ברחו מזרחה לעיר הגבול ברנוביץ’, ומשם לליטא. גם רוב בני ישיבתנו ברחו. שמונים בחורים היינו, שהחלטנו להישאר עד לאחר ראש השנה. הרי זה היום בו קוצבים חיים, בו נקבעת השנה החדשה. איך נוכל לברוח בו, להתפלל בחטף. הייתה רק בעיה אחת. מטבח הישיבה כבר לא פעל. המאפיה לא סיפקה לחם, העובדים נמלטו או הסגרו בבתיהם. האם נאלץ לנהוג כשיטות הסוברים שראש השנה הוא יום תענית (יעויין ב’בית יוסף’ או”ח סי’ תקצז בשם הכל בו ותרומת הדשן)? בעיר הוכרז עוצר משש בערב עד שש בבוקר, למניעת ביזה. אם כן, יתפללו ערבית בפלג המנחה. הלכתי לבית הכנסת ומצאתי שם את החזן הראשי, רבי מאיר ז”ל.
שאלתי אותו אם אוכל להיות אורחו, ונעניתי בשמחה. נשארתי לתפילת מנחה וערבית. הנוכחות הייתה דלילה והאווירה כבדה. לאחר התפילה, מבעוד יום, התלוויתי אליו ואל בנו, רבי משה זצ”ל, לביתו. ניסיתי להצהיל את רוחם ולא נראה שהצלחתי. גם הם עברו לברוח מזרחה לאחר ראש השנה. נענה ואמר: “אשרי הסנדלרים”! אשרי – מי?! כשרצו לומר שמישהו נמצא בתחתית סולם הפרנסה, ומכל הבחינות: פרנסה דחוקה, וקשה, ונחותה, הזכירו את הסנדלר. חזנות הייתה מקצוע נעלה, אומנות נקייה וקלה, “כבד את ה’ מגרונך”, עם הכנסות צדדיות בחתונות ובמסיבות. וכעת, לשמוע מהחזן הראשי שאשרי הסנדלרים?! נאנח, והסביר: המונים בורחים לברנוביץ’, ומשם לרוסיה. נעליהם מתרפטות, ויצטרכו לסנדלרים, פרנסתם מובטחת – אבל מי יצטרך ברוסיה… חזן?! איי, כמה צדק! ומה רציתי לומר? שאני מעריך כל כך, שמבינים שלא רוכשים מקצוע לטווח הקצר. כדאי להשקיע, כדי שהמקצוע יפרנס אחר כך בכבוד, לזמן ארוך – ומהו זמן אורך? חמישים שישים השנים שעוד יש לנו לחיות?! ומה אחר כך, לנצח נצחים?! אבל אם תניחו לו ללמוד בהתמדה ובשקידה – לא חמש עשרה שנה, אלא שבע ועשר, מובטחני שיהיה רב וראש ישיבה, מרביץ תורה נערץ, וזה מקצוע שילווה בשני העולמות – לא כדאי?!
הסכימו, וכמה נחת רוו ממנו! כמה שמח הוא, ושמחו הם. ושמחתי אני, ושמחים במרום!
('והגדת' מתוך 'ליקוטי שמואל')