"אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כ"ו ג')
הקשר שלי עם הרב שך היה אחד הדברים החשובים ביותר בחיי, ואך טבעי הוא שרציתי לשתף את ילדי בקשר זה. לשם כך הבאתי אותם לביתו בבני ברק.
ההתבוננות ביחסו של הרב שך כלפי ילדים היתה חוויה יקרה מפז, והיא היוותה לימוד בפני עצמו – נראו בחוש חמימותו וכנותו הנוגעת ללב, הוא התרכז בשיחה עם כל ילד שפגש, לא פחות משהתרכז בניהול ממלכת ענק כמו ישיבת פוניבז'…
אחד מילדי סבל בילדותו מגמגום. ביקשתי מהרב שך לנסוך בו עידוד הדרוש כדי לעמוד בהתמודדות הבלתי פשוטה. הרב שך הקדיש לילדי עשרים דקות, וסיפר לו על גדולי ישראל רבים, שסבלו בצעירותם מגמגום, ובכל זאת נעשו מנהיגים ונשאו דברים בפני המונים. לבסוף בירך את בני, שגם הוא יצטרף לרשימת ה'גדולים' המכובדת הזו.
תשומת הלב המוחלטת שהעניק לילד בן העשר הייתה מלבבת ומחממת את הלב באופן שאינו ניתן לתיאור… הדברים העניקו לילד חיזוק גדול, וכיום הוא מרביץ תורה המדבר בפני קהל גדול של תלמידים נאמנים
***
הרב שך נהג לחלק סוכריות לכל ילד שביקר במעונו. הוא היה שומר את הסוכריות על אחד המדפים הגבוהים ביותר בארון הספרים, וכשהייתי מגיע עם ילד היה גורר כיסא לארון הספרים, מטפס ומושיט את ידיו ל'אוצר' שהמתין בסבלנות למבקרים הצעירים.
אתם ודאי שואלים את עצמכם: מדוע לא ביקש מאחד הגבאים להוריד את הסוכריות מהמדף?
בעיני לא היתה זו שאלה: הוא עשה זאת משום שסוכריה נחשבת בעיני הילדים, בדיוק כמו שיחת חיזוק בשביל מבוגרים. וכשם שחש אחריות להעניק לתלמידיו הבוגרים את מה שהם צריכים, כך חש אחריות לא פחותה להעניק לילדים את צרכיהם שלהם; לראות אותו מטפס על הכיסא ומושיט לילדים את הסוכריות היה מחזה מתוק מדבש, ואין ילד שמסוגל לשכוח זאת.
***
היה בבני ברק אירוע שנתי שאותו לא יכלו בני משפחת ליף להחמיץ: ה'ירחי כלה', היו אלו שלושה שבועות לימוד מרוכזים, שנערכו לבעלי בתים בחודשי 'בין הזמנים' בקיץ. הוגה הרעיון ומייסדו היה הרב מפוניבז', והרב שך המשיך במסורת.
בשיחת הפתיחה שנשא בתחילת ה'ירחי כלה' היה הרב שך מעלה נושאים חשובים שעמדו על הפרק. ילדיי אהבו את האירועים האלה מאוד. בני הבכור נהנה במיוחד כאשר ר' אברהם כהנמן, נשיא ישיבת פוניבז', הורה לו לבוא אחריו ומצא לו מושב של כבוד בקידמת האולם ליד ארון הקודש המוזהב, ובכך סיפק לו נקודת תצפית על חלק מהשיחות החשובות ביותר שנשא הרב שך, מתנה זו הייתה שווה בעיניו מיליונים. וזכרונות אלו לא יימחו מלבם לעד.
***
הסטייפלער, הרב יעקב ישראל קנייבסקי, גר גם הוא בבני ברק. אין פלא שבין שני גדולים אלה נוצר קשר עמוק, והם נשאו יחדיו את משא הדור על כתפיהם. בפעמים הרבות שנסעתי לראש הישיבה בבני ברק, הייתי מנצל את ההזדמנות ומבקר גם אצל הסטייפלער, לפעמים לבדי, ולפעמים הצטרפו אלי ידידים שביקשו להתברך מפיו.
חברי היה נשוי שבע שנים, ועדיין לא התברך בילדים. יום אחד ניגש אלי וביקש שאקח אותו אל הסטייפלער, נסענו לרב, הצגתי את ידידי והסברתי שהוא מבקש ברכה לזכות בילדים.
הסטייפלער הרים את עיניו הטהורות ואמר: "מי שיכול לומר שיהיה לך ילד בעוד שנה, יכול גם לומר שיהיה לך ילד בעוד שנתיים. ומי שיכול לומר שיהיה לך ילד בעוד שנתיים, יכול גם לומר שיהיה לך ילד בעוד שלוש שנים".
במילים אחרות – הסטייפלער רצה ללמדנו שאף שישמח לברך את בני הזוג, ריבון העולם הוא המחליט הבלעדי אם ומתי לברכם בפרי בטן.
הסטייפלער חזר על הדברים מספר פעמים, ולבסוף אמר: "ומי שיכול לומר שיהיה לכם ילד בעוד עשרים ואחת שנים!"
אחר כך הוסיף: "אני עצמי ראיתי זוג, שזכה בילדים אחרי עשרים ואחת שנות נישואים"…
הנקודה העיקרית שביקש הסטייפלער להדגיש היא האמונה שאל לאדם לאבד תקוה. ה' הוא המעניק את ברכת החיים, והכל יכול להשתנות בכל זמן.
כמובן לאחר מכן בירך הסטייפלער את ידידי. ואמנם כעבור שנה זכה ידידי לחבוק את בנו הראשון, ובהמשך ילדים נוספים
***
בשנת תשנ"א לפתה חרדה את תושבי ישראל: ארצות הברית התכוננה לתקוף את עיראק, ונשיא עיראק סדאם חוסיין איים, שבתגובה ישוגרו לישראל טילי סקאד נושאי ראש נפץ כימי.
היה זה בשנותיה הראשונות של ישיבת 'נר יעקב', ואנו ציפינו לכארבעים בחורים שיגיעו מארצות הברית ללמוד בתחילת השנה החדשה. רוחות המלחמה החלו מנשבות כבר בחודשי הקיץ – האיומים של ממשלת ארצות הברית וצבאה אל מול ההתרסות הלוחמניות של עיראק. בתור ראש הישיבה, לא היה ברור לי מה עלי לעשות במצב כזה. כתמיד פניתי להדרכת הרב שך. "האם יש לי זכות, והאם אחראי מצידי להביא בחורים אמריקנים לשטח מלחמה?" שאלתי.
"ראשית", הוא אמר לי "עדין לא קרה דבר. תמיד יש בארץ ישראל איומים וחששות מפני העתיד".
היו אלו דברי הרגעה, שהעמידו את המצב הפוליטי בפרופורציה נכונה.
"לבחורים שמגיעים לישיבתך", הוא המשיך, "שנת לימוד בארץ ישראל נחשבת בגדר פיקוח נפש – היא מצילה את חייהם. בחור אמריקני רגיל לא צריך לבוא בתקופה כזו ללמוד בארץ ישראל. אבל הבחורים שלך – כן. בשבילם מדובר בענין של חיים ומוות. יש לך הזכות להביאם, וזה מה שעליך לעשות. זו אפילו מצוה! ועליך לדאוג שיגיעו לכאן".
הרב שך השמיע את דעתו בהחלטיות נמרצת, ואנו התחלנו להתכונן לתחילת שנת הלימודים. השתדלנו כמיטב יכולתנו לא להקדיש תשומת לב רבה לחדשות, אף שהיה זה די מדאיג לחשוב על מלחמה שתגרום לישראל הקטנה להפוך מטרה לטילי האויב.
ה'זמן' התחיל, וארצות הברית הציבה בפני עיראק אולטימטום: עליכם לצאת מכוויית עד לתאריך הנקוב, אחרת נפציץ את עיראק ונהפוך אותה לאיי חרבות.
העיראקים השיבו בגאווה וברברבנות, וחזרו על איומם לשלוח לעבר ישראל טילי סקאד, שבכמותם השתמשו במלחמה בתוך עיראק בשנות השמונים. ותוצאותיהם היו קטלניות – וגבו אלפי הרוגים. תאריך היעד נקבע לאמצע חודש ינואר, ממש בעיצומו של 'זמן' חורף.
בכלי התקשורת האמריקנים דנו ללא הפסקה באיום העיראקי, עובדה זו בלבלה את הורי תלמידי, ולא תרמה למצב כלל. התחלתי לקבל מבול של טלפונים מהורים המודאגים לגורל בניהם.
יום אחד צלצל הטלפון בביתי:
"הלו?"
"הרב ליף?"
"מדבר"
"כאן הגבאי של הרב שך. רציתי ליידע אותך שהרב שך לא שכח את שיחתכם מתחילת השנה. הוא ביקש לומר לך שהפסק שנתן אז עדיין תקף – והדגיש כי אין צורך להיבהל, ואף אחד לא צריך לעזוב את הארץ".
מיהרתי למעונו של הרב שך, והעליתי את השאלה הבאה:
"אם מתקשרת אלי אמא בוכיה וטוענת שהיא חוששת לגורל בנה – מה עלי לומר לה?"
והוספתי: "אולי הסיבה לחרדתה היא כי סביה וסבתותיה נהרגו בתאי הגזים. והיא אחוזת חרדה לחייו של בנה, מה עלי לעשות?"
הרב שך ענה: "אויב די מאמע וויינט, דארף מען צוריק שיקן – אם האמא בוכה, צריך לשלוח את הבן הביתה. אין דבר שעומד בפני דמעותיה של אמא, אך אם אתה יכול לחזק את הבחורים ואת בני משפחותיהם ולעודדם להישאר בארץ ישראל, כך ראוי לעשות".
לבסוף כך בדיוק קרה: חלק מהבחורים עזבו. הוריהם חששו לשלומם ודרשו שיחזרו הביתה. אולם רבים אחרים נשארו בארץ…
למרבה הפלא בסיום המלחמה, התברר לכל, שבחורים שנשארו בארץ בתקופת המלחמה זכו לעליה עצומה בלימוד התורה וברוחניות, הבחורים שחזרו לארץ ישראל גילו שחבריהם זכו להתעלות מיוחדת בזמן היעדרותם, והצטערו שלא התאמצו יותר להישאר בישיבה, בדיוק כפי שהורה הרב שך.
נכונותו של הרב שך לקחת על עצמו את מלוא האחריות לשלום תלמידי בזמן מחמת המפרץ, היא דוגמה מייצגת לא רק ליכולתו לנבא מראש כיצד יתפתחו העניינים הגיאופוליטיים בעולם, אלא גם ליכולתו ולעוצם גדלותו להחליט החלטות של חיים ומוות בלי פחד וספק.
לכל שאלה השיב הרב שך בבהירות מוחלטת. השואל ידע שאפשר להסתמך על התשובה שקיבל בביטחון גמור ומוחלט, כאילו יצאה מפי האורים ותומים…
פסק זה של הרב שך עמד מול עיני גם בשנים הבאות:
לצערנו, בעיר הקודש התרחשו התקפות טרור רבות לאורך השנים. בתקופות כאלה היה נוצר פחד רב בקרב הורים ששלחו את ילדיהם ללמוד בארץ ישראל. דוגמא לכך היתה הפיגוע במסעדת סבארו הממוקמת בצומת יפו-קינג ג'ורג'.
פיגוע זה נודע לשמצה בהיותו הפיגוע הגדול ביותר בלב ירושלים. הפיגוע גבה הרוגים ופצועים רבים. העובדה, שהפיגוע התרחש לפני תחילת השנה ממש גרמה להורים רבים מארצות הברית לשקול מחדש את החלטתם לשלוח את בנם או את בתם ללמוד בארץ.
באותו זמן שהיתי בארצות הברית בתכנית לקירוב רחוקים. כשהסתיימה התכנית, תכננתי לנסוע עם בני, ושנינו ציפינו לנסיעה בכליון עיניים.
התחלנו בנסיעה לאורך חופי קליפורניה, לפתע התקשר אליי הורה מהעיר לוס אנג'לס ושאל אם שמעתי על הפיגוע.
"אני מנותק לחלוטין", השבתי והסברתי שבני ואני נמצאים כעת באמצע שומקום.
הוא סיפר לי על האסון הנורא, והודיע על פגישה שאמורה להיערך בלוס אנג'לס בערב כדי לדון במצב ולהחליט כיצד להגיב.
"אם תוכל להגיע, אני ממליץ מאד שתעשה זאת".
חשבתי שמדובר בפגישה של הורי תלמידי ישיבת נר יעקב, שרבים מתוכם גרו בלוס אנג'לס. בזמן הנסיעה הארוכה ללוס אנג'לס, דיברתי עם רבי ר' ראובן פיינשטיין. הוא סבר שעל ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד בארץ ישראל למרות הסכנה.
"כמובן יש לנקוט אמצעי זהירות", הוא הדגיש, "אבל אסור שבחורים, במיוחד בחורים כמו שלך, יבטלו את כרטיסי הטיסה שלהם".
כשהגעתי לאולם שבו התקיימה האסיפה, התברר שהנחתי המוקדמת היתה מוטעית – לא היתה זו פגישה של הורים לתלמידי נר יעקב בלבד, אלא התכנסות של כמעט כל הורה מרחבי לוס אנג'לס שתכנן לשלוח את ילדו לישראל בשבועות הקרובים. היו שם מנהלים ואנשי חינוך, הורים לבחורים ולבחורות. המוני אנשים מודאגים ומפוחדים המבקשים הנחייה.
בהיותי ראש הישיבה היחיד מירושלים במקום, הופנו מהר מאוד העיניים לכיווני. הורים רצו לדעת כיצד אפשר להעלות על הדעת לשלוח את ילדיהם למקום למקום סכנה?!
הסברתי להם, שדווקא בזמנים גורליים שכאלה אל לנו לסגור את דלתות הישיבה, וסיפרתי כי להחלטתי זו יש תקדים מפי הרב שך בעצמו.
"ודאי שאיננו מתייחסים למצב בקלות ראש. זהו זמן של סכנה פיזית, ולאף אחד אין ביטוח. מצד שני, אם ה' החליט שאדם יהיה נתון בסכנה, לא משנה באיזה מקום הוא יהיה, ייתכן שדווקא השבת הבן לארצות הברית, תביא עליו את הסכנה"…
"זכרו דבר אחד", אמרתי להורים הדואגים. "ההחלטה שתחליטו הערב תעורר הדים בכל רחבי ארצות הברית, ותהיינה לה השלכות על רבים אחרים. אם הורים מלוס אנג'לס מחליטים החלטה משותפת שלא לשלוח את ילדיהם לארץ ישראל, תהיינה לכך השלכות מרחיקות לכת. כן, זהו בהחלט ערב חשוב מאוד עבור כולכם".
בין הנוכחים היו רבנים ומנהלים רבים, שהיו אמורים גם הם לשלוח את ילדיהם לארץ ישראל. כל אחד מהם בתורו נעמד והכריז בביטחון ובשלווה שהוא עדיין מתכונן לשלוח את ילדו ללמוד מעבר לים.
"איננו יכולים להתכחש למצב הביטחוני בארץ ישראל", אמרתי לסיום, "אולם לרבים מילדינו האלטרנטיבה הרוחנית אם לא ילמדו בארץ גרועה בהרבה. אנו מנהלי הישיבות נשתדל, כמובן לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים כדי להשגיח על תלמידינו. אך בסופו של דבר, עלינו לזכור שרק ריבונו של עולם הוא המחליט מה יעלה בגורל כל אחד מילדינו".
בסיומה של אותה הפגישה החליטו כל יהודי לוס אנג'לס החלטה משותפת ואמיצה: להניח לילדיהם לטוס לישיבות או לסמינרים בארץ.
לולי פסקו של הרב שך מזמן מלחמת המפרץ והעובדה שבטחתי בדבריו כמו אורים ותומים, לעולם לא הייתי יכול דבר באופן משכנע כל כך ובביטחון מלא. הוא נטע בי אמונת חכמים אדירה. ידעתי שכל דבריו הינם אמת לאמיתה, ושהחלטותיו, שנאמרו ברוח הקודש זכו לסייעתא דשמיא מיוחדת.
****
אף שהרב שך היה מעורב בישיבות רבות, תמיד התעניין "נשיא הישיבה" בישיבתי ורצה לשמוע על התפתחותה לפרטי פרטים. הוא דחק בי לספר בהרחבה על המתרחש בין כתלי הישיבה, ידו היתה על הדופק באופן שהעיד עד כמה אכפת לו מצבנו.
אף שתלמידי ישיבתנו הגיעו מרקע הרחוק מרחק שנות אור מישיבת פוניבז', מבני ברק ומישיבות אירופה, הבין הרב שך מיד את מורכבותם של נתוני חייהם של תלמידינו, ויכול היה להתייחס לנתונים במיומנות רבה ובירידה לפרטים.
לא היה ספק שהרב שך הוא גדול הדור. הרב אלישיב פסק לי פעם בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים לציית לכל דברי הרב שך: "כי הוא מנהיג הדור".
ואני הכרתי בזכות הגדולה שהייתה לי לשהות זמן יקר במחיצת הצדיק שנטל אחריות על כלל ישראל. דמותו הנישאת שימשה מגדלור לכל מי שחפץ ללכת בדרך התורה.
הוא גילם מהי נשיאה בעול ומהי אחריות על הכלל. עצותיו היו ברורות. זכות וישרות .
הוא לימד אותנו מהי משמעותה של דעת תורה
(מתוך הספר 'בהיכלם)
