הרה"ק רבי מנחם מענדל אלתר הי"ד, בנו הצעיר של הרה"ק השפת אמת זיע"א, מלבד היותו מגדולי הרבנים בפולין, רבה של העיר פאבניץ, גם הייתה לו ישיבה חשובה בשם 'דרכי נועם'. ישיבה זו התקיימה עד לימי מלחמת העולם הראשונה ונודעה כישיבה איכותית ביותר. פעם אחת הריץ הרב מפאבניץ מכתב בהול לאביו של אחד מהתלמידים, וכתב בו כלשון הזה: דע לך כי בנך סר מדרך הישר. ניתן להבין את הבהלה הגדולה בה קיבל האבא את המכתב המפתיע הזה, בעוד שלא היו כל סימנים מקדימים לכך שבנו מתדרדר ברוחניות. תיכף משקיבל האבא של הבחור הוא עלה על הרכבת ונסע מיד לישיבה בכדי לראות את הנעשה עם בנו ולעשות ככל שביכולתו בכדי להחזירו למוטב. תוך כדי נסיעתו פגש האבא בדרכו באנשים שהיו מבאי הישיבה והוא שאל אותם על אודות בנו, אלא שהם השיבו לו כי הכל שלום אצלו, ועולם כמנהגו נוהג. חשב האבא לעצמו: אולי בכל זאת אנשים אלו אינם יודעים את האמת, והרי ראש הישיבה כותב לי שבני סר מדרך הישר.
כשהגיע למקום הישיבה החליט האבא שעליו להכנס תיכף ומיד להיכל הישיבה, בכדי לראות כדת מה לעשות. להפתעתו מצא האבא את בנו יושב עם שאר חבריו הטובים ולומד בקול ובחשק רב. לא היה ניכר על הבחור שהוא השתנה מתמול שלשום. ניגש האבא לצוות הישיבה והתעניין על הבן, ואף הם מילאו פיהם בתהילת הבחור. ככל שהאבא ניסה לשמוע, האם מישהו מאנשי הצוות הבחין בהתדרדרות כלשהיא, נענה האבא בתמיהה מרובה: ברוך ה', הבחור יושב ולומד כראוי, מתפלל כראוי, וכל הליכותיו כשל בחור חסידי מהוגן. כמובן שהאבא התפלא מאוד ולא היה מסוגל להבין את פשר הדברים שכתב לו ראש הישיבה הרה"ק מפאבניץ. פנה האבא לביתו של ראש הישיבה, והוא נכנס אליו לשאלו על כוונת דבריו. נענה לו הרה"ק מפאבניץ ואמר לו: אתה אביו של בחור פלוני? דע לך שאני ראיתיו במו עיני שבאמצע לימודו הרי הוא פוסק ממשנתו ועוסק בדברים בטלים… ('מרבה תורה' עמוד קסז).
רבינו ה'אור החיים' הקדוש זיע"א כותב בפרשת דברים (א א) לפרש מה שנאמר 'אלה הדברים', על פי מה שאמרו חז"ל (יומא יט:) אמר רבא 'ודברת בם', ולא בדברים בטלים, מכאן שאסור לדבר זולת בדברי תורה ויראה, והודיע הכתוב כי משה רבינו ע"ה אלה הם הדברים אשר דבר כל ימיו מעצמו לבד הדברים אשר צוה מה' לדברם, הא למדת שקיים ודברת בם, ודבריו אלה כל רואה יעיד כי כולן דברי תורה וחכמה ומוסר.
על חומרת האיסור לדבר דברים בטלים היה הרה"ק האמרי חיים מויזניץ זיע"א מפרש את הפסוק בתחילת הפרשה (במדבר א א): 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד', שבני ישראל נתבעו שכל דבריהם יהיו בבחינת 'סיני', דהיינו, דברי תורה, וזולת דיבורים אלו ראוי שלא ידברו כלל. וזהו 'במדבר סיני' – שכל הדיבורים יהיו רק בתורה.