הרב אהרן כהן
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כ"ו, ג')
כל ההבטחות, השפע והברכות, שהקב"ה מבטיח בפרשתנו לאדם ולעולם כולו – הכל בא דרך עמל התורה, וכפי שרש"י הקדוש מסביר על המילים: "אם בחקותי תלכו…" וז"ל: "יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה".
רמז לכך מובא בספר משיבת נפש (כ"ו, ג'), שהאות הראשונה של תחילת הפרשה "אם בחקותי תלכו…" היא האות א', ומסתיימת "והולך אתכם קוממיות" באות ת', כלומר שאם נלמד את כל התורה מא' ועד ת' נזכה לכל הברכות הכתובות בפרשה.
כך היא דרכה של תורה, אומרת המשנה באבות: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך…" שואל ר' אליהו לופיאן זצוק"ל: בשלמא "וטוב לך לעולם הבא" מובן, אבל "אשריך בעולם הזה" – הכיצד?!
והתשובה לכך פשוטה: "אם אתה עושה כן!" כלומר, כל זמן שהאדם לא ניסה לעמול בתורה, אף במצבים כאלו של "פת במלח תאכל", לא יוכל להבין בשום אופן כיצד יתן בהם "אשריך בעולם הזה", בדיוק כפי שסומא אינו משיג את האור. אבל "אם אתה עושה כן" – אז תראה ותיווכח כמה שאשריך גם בעולם הזה.
בצעירותו של רבי אליהו לופיאן זצוק"ל היו מפזרים בישיבה מעט קש על הריצפה וכך היו ישנים. מי שהיתה לו חזקה לישון על ספסל כבר היה מאושר. "ועל הארץ תישן" פשוטו כמשמעו. באותם זמנים, היו אוכלים ארוחה עיקרית אחת ביום, שכללה לחמניה גדולה ויבשה וקערת מרק ירקות, שהכילה בדרך כלל מים עם תפו"א, אך התנאים הללו לא היה בכוחם לפגוע בחשקת לימוד התורה, אפילו לרגע.
סדרים רבים היו לו לר' אליהו, וביניהם סדר לימוד קבוע ברציפות מיום חמישי בבוקר עד יום שישי סמוך לשבת. למעשה, כבר בילדותו בגיל תשע, כאשר הוריו היגרו לארה"ב, סרב להצטרף אליהם והתעקש להישאר בליטא. הוא ראה שעתידו הרוחני מובטח לו רק אם ישאר באירופה ולא יסע למדינה החומרנית.
אביו ניסה לשכנעו שכנועים רבים כדי להניאו מהרעיון להישאר לבד, אך ר' אליהו בשלו: "איני נוסע, אני נשאר כאן!" אביו לא שלח לו יותר תמיכה כלכלית, ועם כל זה המשיך הילד ללמוד ולהתעלות ב"חיידר" בלומז'ה בדבקות ובמסירות.
צעד זה של הילד, איתן הרוח, היה כרוך בסבל ובצער רב, הוא נותר לבדו כמעט בעירום ובחוסר כל, ושימש דוגמא מוחשית לדברי המדרש, המסמיך את שני הפסוקים "ויוותר יעקב לבדו" "ונשגב ה' לבדו", מה ה' לבדו אף יעקב לבדו, חי על תמיכה דלה מהישיבה, אותה נתן לבעל המכולת, תוך כדי שהוא מספר לו את מצוקתו, כדי שהלה יתחשב במצבו וימכור לו בזול.
לימים, התברר שהיה זה צעד מכריע בחייו. אילו היה מצטרף למשפחתו, מי יודע מה היה מתרחש בעולמו הרוחני של רבינו, ואלו דורות היה משאיר אחריו.
כמובן שאמריקה של אותם ימים, של לפני יותר ממאה שנים, אינה אמריקה של היום המלאה בישיבות ובתלמודי תורה. על אף שדבק בצדקת דרכו והחלטתו, פקד רבינו את קבר אביו באמריקה וביקש את מחילתו על הצער שנגרם לו עקב החלטתו…
לעת זקנתו, באחד מחודשי האביב של שנת תשכ"ג, קיבל רבינו התקפת לב קשה בשבת ונשאר רתוק למיטתו. למרות זאת, ביקש מהרבנית לא להזעיק עבורו רופא ולא לחלל עליו את השבת, "מצבי אינו נורא", נימק.
סובביו שמעוהו לוחש בשקט מידי כמה דקות: "שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו". במוצאי שבת, כשהגיע הרופא הוא אישר שאכן מדובר בהתקפת לב רצינית. הוא התפלא כיצד נשאר רבינו בחיים מהתקפה כל כך קשה. רבינו התאושש מכך ושב לאיתנו. לאחר תשעה באב, כשכל בני הישיבה נסעו לביתם למנוחת "בין הזמנים", נסע לבית בתו הרבנית פינסקי שהתגוררה בבית וגן בירושלים.
כשהגיע ר"ח אלול, הכין רבינו את מזוודתו והמתין בחוץ למונית שהיו שולחים אליו מהישיבה כדי להביאו לקראת תחילת הזמן. כאשר חלף הזמן וראה שהמונית אינה באה, הרהר רבינו לעצמו, "הלא ישנם שני ימי ר"ח ויתכן שרק מחר מתחיל הזמן".
שב לבית בתו וחיכה למחרת, ושוב המתין למונית. משגילה ששוב המתנתו היא לשווא, הבין רבינו שכנראה החליטו ב"כפר חסידים" לא להטריחו יותר בניהולה הרוחני של הישיבה עקב התקפת הלב שעבר.
"אם לא הישיבה למה לי חיים", הפטיר רבינו וסירב לקבל את פסק הדין הקשה…
הוא ניגש מיד לישיבה הסמוכה לבית בתו ב"בית וגן", ישיבת "קול תורה" וביקש מההנהלה חדר בישיבה, תמורתו ימסור וועדים כפי שנהג מאז ומתמיד בישיבת "כפר חסידים". וכך הוה. עד סוף ימיו נשאר בישיבת "קול תורה".
