הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
לפני כמה ימים אמר לי ידידי הרה"ג רבי שמואל קצבורג, ר"מ בישיבת 'אבן האזל' באלעד, שהגאון רבי אשר ווייס שליט"א אמר דבר נכון עד מאד:
"המדינה הגיעה למסקנה שלמרות הסכנה הגדולה שבהסרת הסגר וההידוק הגדול – הרי שצריך לחשוב גם על הנזק הכלכלי הגדול למשק, ולכן המדינה מאפשרת פתיחת חנויות והתאספויות שונות. לא בגלל שהנגיף נעלם, אלא בגלל הנזקים הכלכליים. "אבל אנו, שומרי תורה ומצוות, חייבים לשמור על הבריאות על פי צו התורה הקדושה פי אלף יותר ממה שהמדינה מחליטה, בגלל שיקולי כלכלה. עלינו להימנע מלצאת מהבית ולשמור על כל כללי הבריאות על פי חוקי התורה הקדושה".
בכל ימות השבוע אני מתפלל דרך המרפסת, מקשיב למנין הנערך מתחת לחלון ביתי, רוב הימים בנוסח בני עדות המזרח הערב לאוזן ולנשמה. כל המתפללים ברחבת החצר ענודים במסכות ושומרים על מרחק בטוח בין איש לרעהו.
ביום שישי קמתי מעט מאוחר והלכתי למנין אחר. נדהמתי. בחצר התפללו כ30-40 בבני ישיבות, חלקם ללא מסכות בכלל, וחלקם מסתובבים הלוך ושוב. הכרתי שם בני משפחות רבות. כולם יהודים צדיקים ומחמירים בכל נושא הלכתי. והנה בנושא כה מחריד של פיקוח נפש, הם מזלזלים. לאחרונה נפטר אח של דודתי תבלחט"א, הרה"ג רבי שייע הבר זצ"ל יו"ר ארגון 'מתנת חיים'. וכיצד הוא נדבק? ממישהו צדדי, למרות שהוא עצמו מאד מאד נזהר ונשמר בכל אמצעי הזהירות.
באותו מנין שהזכרתי לעיל, התפללו בניו של ידידי הרה"ג רבי יוסף שלמה מאיר שליט"א, כולם היו חבושים במסכות, ואני חייכתי לעצמי מתחת המסכה שלי: נאה דורש ונאה מקיים… הנה קטע ששלח לי הרב מאיר שליט"א, רק יומיים קודם לכן:
"פרשיות השבוע שלנו עוסקות בדיני צרעת. הדין בנגעי עור בשר, בהרת ושאת, הוא כך, שלאחר שהכהן הסגיר את המצורע שבעה ימים, אם עמד בעיניו הנגע, ולא פשה והתרחב, או לא צמחו בנגע ב' שערות לבנות, או לא נראתה בו 'מחיה' – אזי מסגירו שבעת ימים שנית, ואם אחר שבעת הימים הנוספים שוב עמד בעיניו הנגע, הרי הוא טהור. כלומר, זה סימן שהנגע מתחיל להתרפא, ואין צורך להחליטו אלא לטהרו.
"והנה, בדיוק בשבועות אלו אנו, בני הציבור החרדי, עומדים במבחן של 'עמד בעיניו' למשך שבועיים. מומחי הבריאות מזהירים, שאם בסופם של שבועיים נהיה במצב של 'עמד בעיניו', ומספר החולים והנדבקים לא יעלה, אזי ישקלו הקלות נוספות. אך אם חלילה יפשה הנגע, ומספר החולים והנדבקים יתרחב, אזי נחזור לכללי ההסגר הקודם והקשה.
"צריך להבהיר ללמדנים הצעירים שבינינו, שאם נקפיד על לבישת מסכה ומספר החולים לא יעלה, אזי בקרוב בעז"ה נהיה בבית הכנסת, ואם לא, אז נחזור לחלון ולמרפסת".
ולמעשה, כל עולם התורה תלוי בידי כל אחד ואחד, כיון שמספיק חולה אחד שידביק כמה מתפללים, שידביקו חלילה את בני משפחתם, ובני המשפחות את השכנים, וכך בעיר שיש בה כרגע 320 חולים יהיו חלילה 400 חולים, ולאחר שהגרף יעלה לעיני כל ישראל, לא נוכל להתלונן למה סוגרים לנו את העיר? למה שוב סוגרים את המניינים? למה לא פותחים את הישיבות? מתי כבר ילמדו הילדים בחיידר? ועד מתי תימשך התקופה הקשה הזו של 'ישב בדד'?
אם כל 'חכם בעיניו' יצא לתפילה בלי מסכה, יתכן שנגיע חלילה למצב שבו בראש העין ובתל אביב, הרצליה ונתניה, יהיו תפילות בבתי הכנסת, ובתי הספר בשוהם יפתחו לתלמידים – אבל בערים החרדיות ימשיכו את המסורת החדשה, להתפלל במרפסת וללמוד בישיבות דרך האפרכסת. חבל מאד שנגיע למצב קשה ומעצבן שאפשר למנוע אותו במאמץ קל ובכוונת מצוה בכל רגע ורגע – 'וחי בהם' ולא שימות בהם.
גם בשבת האחרונה התפללתי במנין שנערך באחת החצרות. גם כאן היו רבים שחבשו מסכות ושמרו על מרחק בטוח. גם כאן היו כאלו שלא עשו זאת. וידידי הרה"ג רבי שמואל רובינשטיין, שהתפלל גם הוא עימנו, אמר לי בצער: "הייתי צריך להתפלל בבית. זה מנין שהוא נגד ההלכה"…
והוא צודק.
(חלק ממאמר שפורסם בעיתון 'קוראים אלעד')
