יעקב א. לוסטיגמן
בגיליון פרשת שמות, הבאנו שיחה מיוחדת שערכנו לרגל תחילת ימי השובבי"ם, עם הגאון רבי חיים שמרלר שליט"א, מרביץ תורה בעל שם עולמי, רב בית המדרש 'היכל צבי' דחסידי צאנז בירושלים, ונשיא ארגון 'הגפן', הפועל רבות כדי לסייע במציאת שידוכים למעוכבי שידוך.
הרב שליט"א נענה לבקשתנו, וכדרכו בקודש שוחח בנושא שיחה מלאת עובדות משלים וחיזוקים גדולים. הפעם אנחנו מביאים בס"ד, את חלקה השני של השיחה:
"ימי השובבי"ם הם ימים של תשובה ותיקון כידוע", אומר הגר"ח שליט"א, "אבל יש לא מעט מקרים שבהם האווירה שמנסים לייצר בישיבות הקדושות כדי להגביר חיילים לתורה, משיגה את התוצאה ההפוכה, וגורמת לחלק מהבחורים ללחץ כבד מאוד שממש מפריע להם להתקדם ולהצליח.
"וכאן מוטלת חובה גדולה וקדושה על ראשי הישיבות והמשגיחים: רבותי, התפקיד של מחנך הוא לא רק לגרום לבחורים לשבת וללמוד. התפקיד של מחנך זה לגרום לבחורים לשבת וללמוד בשמחה! לגרום לו לעשות את זה באהבה וברצון. לא מתוך כפייה ולחץ חברתי בלתי מתון.
"אם הצלחנו לגרום לבחור לשבת וללמוד חמש שעות, שלאחריהן הוא יוצא עם טעם רע בפה, לא הרווחנו כלום. אבל אם הוא למד שעתיים ויצא עם טעם של עוד – הרווחנו רווח עצום, כי 'הטעם של עוד' יגרום לו לשבת גם בפעם הבאה, וללמוד עוד שעתיים ועוד שעתיים עד שיזכה להגיע ללימוד של חמש שעות ברציפות ובהנאה גדולה.
"יש ווארט חזק מאוד של הרה"ק ה'קדושת לוי' מברדישטוב זיע"א, והצדיק הירושלמי רבי נטע ציינווירט היה אומר אותו עם גישמאק מיוחד:
"כתוב במגילת אסתר שהמן הרשע יצא ממשתה אסתר ביום הראשון, כשהוא שמח וטוב לב. שואל הרה"ק מברדיטשוב שאלה נוראה. הרי המן היה גוי! הוא לא למד תורה, הוא לא הניח תפילין, לא קיים מצוות מילה. לא היה לו לא אורה ולא שמחה, לא ששון ולא יקר, כמו שדורשים חז"ל שאורה זו תורה וכו'.
"מאיפה היתה להמן שמחה? איך הוא הצליח לשמוח?
"נכון שאנחנו רואים שיש אנשים שלא קשורים לתורה והם נראים לנו כשמחים, אבל זאת טעות, הם לא באמת שמחים, כמו שאומר הרה"ק ה'בית אהרן' מקרלין זיע"א, שההבדל בין שמחה והוללות הוא כחוט השערה, ולכן לפעמים מי שנראה לנו שמח הוא בעצם במצב של הוללות, וזאת לא שאלה איך הוא מגיע להוללות.
"אבל על המן הרשע, הרי הכתוב מעיד עליו שהוא היה 'שמח וטוב לב', ומכאן באה שאלתו של ה'קדושת לוי'.
"אלא, היה רבי נטע אומר בצורה מוחשית: 'המן אכל במשתה אסתר מהקציצות שהכינה אסתר המלכה הצדקת. הוא אכל מהשיריים של הצדיקה, נו… כשאוכלים שיריים של צדיק כבר לא פלא שהוא יצא שמח וטוב לב, כי הרי הצדיק לומד תורה ודבוק בתורה, ואם כך מי שאוכל עמו בסעודה, מקבל איזשהו חיבור לתורה וממנו יכול לשאוב שמחה'…
"כלומר, לא רק שצריכים ללמוד תורה בשמחה, אלא שהתורה עצמה היא המקור והשורש לשמחה. אין אפשרות אחרת בכלל בעולם להיות בשמחה אמיתית, אלא על ידי לימוד התורה והקשר לתורה".
"על כך אנחנו צריכים להוסיף נדבך נוסף", מוסיף הגר"ח שליט"א. "לא רק הלימוד צריך להיעשות בשמחה. הרי כל העניין המיוחד של לימוד תורה ביתר שאת דווקא בימי השובבי"ם, מקורו ברעיון שאלו ימי תשובה כמו שמבואר מפי המקובלים, ולכן משקיעים את כל הכח בלימוד התורה כדי לכפר על כל החטאים כידוע.
"אבל גם כשעושים תשובה, צריכים לעשות אותה מתוך שמחה! רבינו החתם סופר אף מוסיף ומבאר, שהסיבה שבגינה נהגו בתפוצות ישראל לשיר ולנגן ביום הכיפורים כשאומרים וידוי על החטא, 'אשמנו בגדנו', נעוצה בכך שצריכים לעשות תשובה מתוך שמחה של מצוה. צריכים לשיר ולשמוח כשעושים תשובה, ולא להיות תחת לחץ כבד מאוד של המשגיח, או תחת השפעה של לחץ חברתי מופרז, שגורם לבחור תחושת מועקה כבדה חלילה.
"אדרבה, הבחורים צריכים לשוש ולשמוח בלימוד, והעול הזה מוטל על כתפי המחנכים, בוודאי שצריכים להשקיע שתהיה בישיבה אווירה של לימוד, בוודאי שצריכים לעודד את הבחורים לקום לפנות בוקר וללמוד שעות רצופות, בוודאי שצריכים לעודד את הבחורים לעשות 'תענית דיבור' וללמוד ברצף ממושך בלי הפסקה.
"אבל צריכים לעשות את זה עם שמחה, עם התלהבות, המשגיח יכול להיכנס להיכל הישיבה ולצעוק בקול רועד 'שובבי"ם' ולהכניס בהם פחד ורעדה, והוא יכול גם להיכנס כרוח סערה עם חיוך ענק ועם התלהבות מדבקת ולצעוק 'שובבי"ם! בואו נתחיל לעבוד! בואו ננצל את הזמן, נרוויח עוד שעה של לימוד, בואו נשמח עם התורה ונשתעשע בה בתענוגים, שזה התיקון הכי גדול לחטאים, כידוע'.
"צריכים לעשות ארוחות ערב חגיגיות בישיבה, אחרי שלומדים כך במשך שעות, אפשר לשיר בצוותא, אפילו לרקוד, האווירה צריכה להיות אווירה של שמחה והתלהבות, שב"ה אנחנו זוכים ללמוד תורה, ולא אווירה של צער ועצבות חלילה, על כך שלא הצלחנו ללמוד יותר מכפי יכולתנו".
**
"הדבר הכי חשוב, יותר מהכל, זה לנטוע בלב הבחורים שאיפות להגיע למעלות רמות בתורה וביראת שמים", מוסיף הגר"ח שליט"א.
"אני רוצה לספר לכם סיפור נפלא, שייתן לזה ביטוי ויבהיר עד כמה צריך האדם לשאוף…
"לפני מספר שבועות קיבלתי פנייה מאוד מעניינת מקבוצה של חסידי בעלזא בטורנטו. הם סיפרו לי שהם הקימו שם קהילה חדשה, בשכונה שבה לא היתה עד כה התיישבות של יהודים חסידיים, הם באו מהקהילה הוותיקה בטורונטו, והקימו עוד בית מדרש, עברו להתגורר בסמוך וב"ה הקהילה פורחת ומצליחה.
"ולמה הם פונים אלי? כי אחד מבני החבורה שלהם זכה לסיים את הש"ס, והם עושים לו סעודה גדולה לכבודה של תורה.
"מדובר באברך שעובד לפרנסתו, הוא אינו אברך כולל. כל יום הוא יוצא מהבית בשעה מוקדמת, עולה לרכבת ונוסע נסיעה ארוכה של למעלה משעה למקום עבודתו. בדרך הוא לוקח איתו תיק עם מסמכים, ציוד אישי ומעט מזון כדי לאכול במשרד, והוא גם לוקח איתו גמרא קטנה, ו'נגן' קטן שבו הוא הכניס את השיעורים שזכיתי למסור על הש"ס כולו.
"כך יושב האברך הזה כל יום, שעה בבוקר ושעה בערב בחזור מהעבודה, ובמקום לבטל את הזמן ולנמנם, הוא שוקע בלימוד גמרא, האוזניות תחובות בתוך אוזניו, הגמרא פתוחה מול עיניו והוא שוקע בים התלמוד עד שעליו לרדת מהרכבת.
"עברו שנים, האברך התקדם עוד דף ועוד דף, וב"ה זכה לסיים את הש"ס כולו! עכשיו הם רוצים לעשות לו הפתעה, ולכן ביקשו ממני שאומר כמה דברי ברכה, למי שלמד אצלי את כל הש"ס בלי שאפילו ידעתי על כך.
"כמובן שגם אני עצמי מאוד התרגשתי, כל אחד ששומע את השיעורים שלי זאת זכות גדולה עבורי, ובוודאי כשמישהו מסיים את הש"ס זה דבר גדול ועצום.
"חשבתי מה אני יכול לומר לאותו אברך יקר, בשיחה המוקלטת שתושמע לו במהלך הסיום… ולאחר מחשבה החלטתי לספר לו את הסיפור ששמעתי ממורי חמי, הגאון הגדול רבי יוסף ליברמן זצ"ל, בעל ה'משנת יוסף', שבאותו הזמן עוד היה בין החיים, ומאז נסע למנוחות ואותנו עזב לאנחות.
"הסיפור הזה די ידוע ומפורסם, אבל בכל זאת צריכים לספר אותו, כי המסר שלו מאוד מאוד חשוב.
"וכך סיפר מורי חמי זצ"ל: הוא היה מבאי ביתו של הראב"ד של ירושלים, הגאון הגדול רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל, בעל ה'לפלגות ראובן'.
"הרב בענגיס היה גאון עצום, הפלפולים שלו ידועים לשם ולתהילה, הידע שלו עם כל מכמני התורה היה לפלא בעיני כל רואיו, הוא היה עילוי בכל קנה מידה, ובהתאם לכך היה מסיים את הש"ס לעיתים מזומנות.
"פעם אחת עשה הרב בענגיס סיום הש"ס, שהיה חשוב בעיניו באופן מיוחד. הוא הזמין אורחים חשובים ונכבדים והיה שמח באופן יוצא דופן, יותר מכל סיומי הש"ס שעשה קודם לכן.
"שאל אותו מורי חמי זצ"ל: ילמדנו רבינו, מה כל כך מיוחד בסיום הזה שהרב כל כך שמח ומתרגש יותר מכל הסיומים הקודמים?
"השיב לו הרב בענגיס זצ"ל, שהפעם הוא סיים את הש"ס בחמש דקות! כמובן שמורי חמי השתומם מהתשובה, איך ייתכן לסיים את הש"ס בחמש דקות? זה הרי בלתי אפשרי?
"אבל הרב בענגיס לא השאיר אותו בפליאתו והסביר מיד את כוונתו: 'בכל פעם שאני מוזמן להשתתף בחופה ולסדר קידושין, או לשמש כסנדק בברית, כשאני צריך להמתין בתור לרופא, או כשאני בדרך לדיון בבית הדין ויש עוד כמה דקות עד שיתחיל, הולכות לאיבוד כמה דקות יקרות של המתנה. עד שהמוהל יתארגן, עד שהחתן יכסה את הכלה בהינומא ויצא לחופה, זה לוקח זמן, והזמן הזה היה מתבזבז לריק.
"לכן אני לוקח איתי לכל מקום גמרא קטנה, ולומד בכמה דקות הללו, מתקדם עוד דף גמרא, עוד עמוד, עוד כמה שורות, כך למדתי מסכת אחרי מסכת, וכעת זכיתי לסיים את הש"ס כולו מפרקי הזמן הקצרים הללו, של חמש דקות פה וחמש דקות שם. את הש"ס הזה סיימתי בחמש דקות, ולכן אני כל כך שמח ומאושר.
"למעשה, שני הסיפורים הללו של האברך מטורונטו ושל ראב"ד ירושלים, משתלבים יחד. לא כל אחד זוכה להיות הרב בענגיס, לא כל אחד זוכה לגאונות העצומה שלו וליכולות השכליות החריפות שהיו לו, אבל כל אחד יכול להיות כמו האברך מטורונטו. לשבת עם גמרא ולהקשיב לשיעור באוזניות, זה דבר שווה לכל נפש, אנחנו צריכים לשאוף לשם, אנחנו צריכים שכל בחור ישאף לזה, לעשות את המקסימום האפשרי במסגרת הכוחות והיכולות שלו, וגם אם הוא לא רבה של ירושלים, גם אם הוא נוסע ברכבת מלאה בגויים כדי להביא טרף לביתו ולחם לעולליו, הוא יכול וצריך לסיים את הש"ס!".
**
"באותה השיחה הוספתי וסיפרתי סיפור נוסף, שיש בו כדי להשלים את העניין. מעשה היה ביהודי שבא לפני הרה"ק הרבי ר' זושא מאניפולי זיע"א, והתמרמר מאוד אל מר גורלו.
"'מדי בוקר אני קם מוקדם מאוד, רץ לטבילת מקווה של שחרית, מגיע לבית המדרש מתיישב ללמוד מעט ומיד כבר מגיע זמן תפילת שחרית. אני מתפלל עם שחר, לאחר מכן רץ הביתה לאכול ארוחת בוקר, וכעבור זמן קצר רגלי כבר נושאות אותי לאחוזתו של עשיר פלוני, שם אני צריך לעבוד ולהתייגע בזעת אפיים כדי להתפרנס בדוחק.
"'בערב אני בא לבית המדרש, מנסה ללמוד משהו, ומיד חוטפת אותי שינה ואני נרדם על המשניות שאני מנסה ללמוד. בקושי אני מצליח לפקוח את העיניים כדי להתפלל ערבית, הולך הביתה, מכניס משהו לפה לארוחת ערב ונופל שדוד במיטתי, עייף ומותש אחרי יום של עבודה מפרכת.
"'לעומת זאת, השכן שלי יהודי מסודר. הוא קם שעה אחרי, מתפלל במניין מאוחר יותר, לאחר מכן פותח ספר ולומד במשך כמה שעות, יוצא בצהרים כדי להתעסק בעסקיו שעתיים או שלוש שעות, ושוב הוא בבית הכנסת, מעיין בספרי הלכה, מוסר וחסידות, נערך לקראת תפילת מנחה וערבית, שיעור נוסף עם חברותא והוא צועד מעדנות לביתו כדי לאכול ארוחת ערב ולעלות על יצועו כשהוא שבע וטוב לב.
"'מילא במצבו הגשמי איני מתקנא', הסביר החסיד לרבי ר' זושא. 'כך רצתה ההשגחה העליונה, כל אחד ומה שנגזר עליו. אבל למה מצבי הרוחני גרוע כל כך? הרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. גם אני רוצה ללמוד יותר, להתפלל בנחת, לעיין בספרים במשך רוב שעות היום. למה הוא זוכה ללמוד כל כך הרבה ואני בקושי מספיק ללמוד כמה משניות ביום? למה???'.
"השיב לו הרבי ר' זושא ואמר: 'מי אומר לך שהתורה שלך שווה פחות מתורתו של האיש הזה? מהיכן אתה יודע כמה גדול ערכן של המשניות הבודדות שאתה לומד בכל יום? אולי הכח שלהן גדול שבעתיים, כי אתה מתאמץ עבורן מאמץ עילאי, אתה קם במיוחד מוקדם יותר, אתה מחזיק את העיניים שלך פקוחות בכח למרות העייפות הרבה, אתה קורס מעייפות ומנסה שוב ושוב להתנער מקורי השינה כדי ללמוד, אולי זה שווה פי כמה וכמה משעות הלימוד של השכן שלך, שלומד בנחת כשעסקיו המסועפים מסתדרים לו בלי שום בעיה?'..
"הנה לנו אברך שיושב ברכבת, ולמרות התכונה מסביב, הוא עושה מאמץ ולומד בזמן שיש לו, מתי שיש לו אפשרות, הוא עושה את המקסימום שהוא יכול, מי יכול לשער ולתאר כמה גדולה זכותו, כמה גדול כוחו של הלימוד הנפלא הזה!".