הרב זלמן רזניק
וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון (שמות ל"ה, ב')
מרן ראש הישיבה, רשכבה"ג רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל, כותב בספרו כי האדם נשלח לעולם הזה מכסא הכבוד שכולו רוחניות לטפל בענייני חומר להפוך אותם למקור השראה של שכינה וקדושה, וזה העניין של שבת שהוא כולו קודש מפני שאז מתנתק האדם מעניין המעשה, ואפילו דיבור בשבת אינו כדיבור בחול.
הבה נתבונן בקצוות דרכו, איך היה מכין עצמו לקראת בואו השבת.
ידוע לכולם סדר יומו של רבינו, את השיעורים הרבים שהיה מוסר מדי יום ביומו. אחד השיעורים שהיה מוסר היה בספר 'משנה ברורה' הלכות שבת, באומרו שהשבת היא כזה דבר עדין שצריך להיזהר עליו. ולכן כאשר סיימו את חלק ג' ב'משנה ברורה' רצו התלמידים להמשיך ללמוד את יתר חלקי ה'משנה ברורה', אך רבינו מעוניין היה לחזור שוב על חלק ג'. ונימק את טעמו, שה'חפץ חיים' כתב שמי שמתחיל את ההכנות לשבת מיום שישי בבוקר כבר מאז יצננו לו את הגיהינום, ובוודאי מי שמכין עצמו בימי השבוע לדעת את הלכות שבת אזי גם את הזמן הזה יחשבו לו ויצננו לו את הגיהינום.
ובאמת, עצה זו היה מייעץ לשואלים כשבאו לפניו וביקשו איזו עצה טובה לחיזוק (כמו לתושבי רמת אלחנן לאחר שהיו בשכונה כמה אסונות, וכך גם כשביקר בעיירה לייקווד וביקשו עצה לחיזוק על דברים שרח"ל קרו להם) ועצתו היתה להקדים בקבלת שבת. וכה היו דבריו: "תמיד דווקא בערב שבת ברגעים האחרונים רואים פתאום שחסר משהו, או שצריך לעשות משהו, ולפעמים מתוך זה יכול לבוא ח"ו שייכנס לשבת אפילו אחרי השקיעה, ע"כ אמרתי להציע שלכל הפחות שלושים רגעים – חצי שעה – לפני השקיעה, כבר יקבלו שבת, וכך כל העניינים יהיו כבר מסודרים ולא ייכשלו ח"ו, ובזכות השבת כתוב שהברכה שורה על כל השבוע".
וכך אמר לאחד מבני ביתו: "מצד אחד אני כ"כ שמח ששבת מגיעה, אבל מנגד אני מלא פחד שמא ח"ו אכשל באיזה איסור מאיסורי שבת".
נאה דורש ונאה מקיים. לא היה רבנו יוצא ביום שישי לאחר חצות מחוץ לעיר, ובכלל היה נמנע עד כמה שיכול היה שלא לצאת ביום שישי מביתו מחוץ לעיר. וסיפר אחד מבאי ביתו שהיה גר מחוץ לבני ברק, שבימי שישי היה נמנע מלהגיע אליו היות וכבר מהבוקר היה שואל "היכן אתה בשבת? כאן בעיר?" – עד כדי כך היה זהיר שגם אחרים לא ייכשלו בחילול שבת.
ופעם אחת ביקש ממנו יבלחט"א כ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא שליט"א לעלות לירושלים כדי לשמש סנדק לנכדו בברית שתתקיים ביום שישי בחודשי הקיץ, וסירב רבנו בנימוק שהיות ואינו רוצה לצאת מחוץ לעיר בערש"ק לכן נאלץ להשיבו ריקם. אך בסופו של דבר הסכים בתנאי שהברית תהיה כמה שיותר מוקדם, ובאמת הברית התקיימה בשעה 10 בבוקר במדויק. וכאשר יצא רבינו מהברית ניגשו כמה חסידים ואמרו לרבינו "גוט שבת" נעצר רבינו ושאל בדאגה מה השעה, וכשהשיבו לו נענה ואמר "נו… עוד לפני חצות היום, ולמה כבר מאחלים גוט שבת?".
אך הוא הרגיל את עצמו עוד יותר שבכל דבר להתבונן מה אומרת ההלכה ע"ז לענין שבת. וכאשר נכנסו אליו וסיפרו לו על פלוני שתרם כתר לכבד את הס"ת שבישיבה, והראו לו את הכתר, לקח את הכתר בידיו והתבונן בו היטב ובדק את הפעמונים, והמקורבים לא הבינו מה כל כך מעניין אותו ממה מורכב הכתר ואיך נראים הפעמונים, האם יש בהם ענבל או לא, ואיזה רעש משמיע הפעמון כאשר הולכים עם הכתר, עד שלבסוף אמר שאפשר להשתמש בכתר בשבת ובפעמונים כאלו אין חשש איסור שבת, ואפילו מתעסק אין בזה. כך הרגיל עצמו בכל דבר להתבונן, ולא כ"כ עניין אותו דוגמת הכתר ופעמוניו אלא רק 'שבת'.
כך גם היה שכבר הרבה זמן לפני שבת היה השולחן ערוך עם הגביע והיין, והיה יושב לבוש בבגדי השבת ומצפה לבואה של השבת, מתי כבר יגיע הזמן בו יוכלו להדליק את נרות השבת.
הגביע שבו היה מקדש מדי שבת קודש היה גביע שקיבל מתנה לחתונה מרבי סענדר אשכנזי, ומקרה קרה שנוצר חור קטן בתחתית הגביע ומסרו את הגביע לצורף ע"מ לתקנו. לאחר שתיקנו הצורף וסתם את החור, הבריק וצחצח את הגביע עד שהיה נוצץ ומבהיק, וכשחזר הגביע מהצורף שמח רבינו מאוד מיופיו וניקיונו של הגביע, ואמר: "זה רק לכבוד שמים, הרי זה נמצא רק כאן בבית ומי רואה את זה, א"כ אין בזה שום כבוד עצמי אלא רק לכבוד שמים ולכבוד שבת".