כאשר פרצה המלחמה הנוראה (בשלהי שנת תרצ"ט) והנאצים ימ"ש החלו להתקדם לתוך מדינות פולין וליטא, נחפזו הכל להימלט על נפשם ולברוח למקומות מרוחקים יותר או להתחבא בתוך יערות (עד שבתוך זמן קצר התברר להם כי כבר אין לאן לברוח).
גם בני משפחת הרב מבריסק, ה"ה הגרי"ז הלוי סולובייצ'יק זי"ע רצו לברוח, אך המתינו להכרעתו של הרב. לאחר ששקל הרבה בדעתו הגדולה האם מעשה זה הוא אכן בגדר 'השתדלות' הכרחית או שיש בזה סתירה לחובת הבטחון בהקב"ה, הכריע כי אמנם צריך לנוס אל היער הסמוך, אך הזהירם שלא יטלו עמם שום מאכל ומזון, אלא 'יקחו' את האמונה ב'אין עוד מלבדו'…
ואכן יצאו לדרך כשאין ברשותם אפילו פרוסת לחם אחת. לאחר כמה שעות שהלכו בדרך, הופיע כנגדם איש יהודי הנושא שני סלים גדולים מלאים במיני מאכלים טובים ומשובחים, ושאלם האם כבר אכלו היום, והשיבוהו שעדיין לא נכנס לפיהם אפילו משהו. מיד הראה להם את מה שבידו, וסיפר להם כי היתה אמורה להתקיים שמחת נישואין וכבר בישלו את כל האוכל עבור סעודת החתונה, אלא שלצוק העתים נדחו הנישואין למועד בלתי ידוע ונשארו כל התבשילים באין דורש, ולא מלאו ליבו להשליכם לאשפה שלא לעבור על 'בל תשחית', ועל כן נטלם עמו כדי לתת אותם להולכי דרכים הרעבים, ואם ברצונם 'הרי שלהם לפניהם'…
החל הגרי"ז לחקור ולדרוש אודות כשרות המאכלים, ולאחר שהתברר לו כי אכן הכל בתכלית ההידור והדקדוק הרשה לבני ביתו לקבלם ממנו, ונתיישבו לאכול 'כסעודת שלמה בשעתו' באמצע היער… והורה הגרי"ז שלא להשאיר מאומה מן האוכל ולשמור אותו למחרת, כי צריך לבטוח בה' שיספק להם למחר צרכיהם כמו שדאג להם ביום זה. והמשיכו להעמיק במנוסתם לתוך היער.
ויהי למחרת שוב הופיע לפניהם איש אחר וסלי מזון בידו, ואותם הדברים בפיו, שהכינו סעודת נישואין והתבטלה … וקיבלו מידו ופתחו את הסלים להוציא את המאכלים כדי להתיישב לסעודה, ואכן היה שם כל מיני מאכל מלבד הליפתן המוגש בסוף הסעודה.
פשיטא שאיש לא היה מוטרד מחסרון הליפתן… חוץ מהרב בעצמו… והיה הדבר לתימה רבתי בעיני כולם – שהלא אפילו בעיתות שלום מעולם לא היה מעניינו איזה אוכל מוגש ומוכן עבורו, ועל אחת כמה וכמה בעת מלחמה… ובפרט שאכלו יותר מכדי שבעם, ולמי חסר בדיוק עכשיו 'מנה אחרונה'…
נעמד הגרי"ז על רגליו ושאל בכובד ראש: האם מישהו השאיר אמש מהסעודה? ונאלמו הכל בדומיה ואיש לא ענה. חזר הגרי"ז על שאלתו ודרש לדעת מי השאיר אתמול מהאוכל, עד שקם ילד קטן והודה כי אכן השאיר משהו. הורה לו הגרי"ז לספר בקול גדול מה הותיר למשמרת, וסיפר כי חשש שמא לא יהיה להם מה לאכול, על כן נטל מעט לפתן והניחו בצנצנת כדי שיהיה לו היום מה לאכול.
פנה הגרי"ז לכל אותם שהיו עמו, ואמר להם: ראו והתבוננו בכל מעשי ה', הילד השאיר ליפתן על כן לא קיבלנו היום בדיוק את הלפתן. וכל זה ללמדנו עד כמה הקב"ה שומר ומגן עלינו כפי מידת בטחוננו בו, ואם נסמוך עליו לבדו נזכה לראות תמיד כיצד הוא מגן לכל החוסים בו.
(באר הפרשה)
1/128