"מקושש עצים ביום השבת" (טו לב)
סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: "בי היה מעשה: ששעטו הגייסות הגרמניים לתוך רוסיה והצבא הסובייטי נסוג מוכה וחבול, ערכו הרוסים גיוס חירום למלא את השורות המדלדלות. לשם כך גייסו את שומרי מחנה הכפיה שלנו סיביר, ופיזרו אותנו ישובים סביב תחת השגחה קפדנית. פעמיים בשבוע חילקו מזון, שהספיק אך בקושי להחזיקנו בחיים, ולמעון היה עלינו לדאוג בעצמנו. מצאתי מקלט בבית יהודי שרחוק היה מקיום תורה ומצוות, אבל תכונת הרחמנות וגמילות החסד מסממני היהדות היתה טבועה בו. ובעל הבית ייחד לי פניה בביתו. לא מיטה, גם לא מזרן, אבל פינה להניח בה את הנפש העייפה – שכבר היתה 'שק עצמות' – וליהנות מחום הבית, בתנור המוסק בתוכו כשמבחוץ שרר קור מקפיא, פשוטו כמשמעו, בחורף הסיבירי הנורא.
"בעל הבית מיטיבי ואיש חסדי, היה גבוה קומה, ענק, מגודל ומגושם, עולמי היה רחוק ממנו כרחוק שמים משאול תחתית. והקב"ה המכין מזון לכל בריותיו אשר ברא, נתן את אכלו בעתו: עובד היה במאפיית לחם המקומית. לא ניתן לתאר איזו עבודה נפלאה ומשרה רמה זו היתה: שכן לשהות כל היום במקום מוסק וחם, ולחם לשובע כאוות נפשו. ואם התמזל מזלו ועלה בידו להבריח כיכר לחם, היה המאושר באדם. רק לסבר את האוזן, ככר לחם במשקל קילוגרם עלתה עשרים קופיקות באופן רשמי, למציגי 'תלושים' בחלוקה הקצובה פעמיים בשבוע. בשוק השחור האמיר מחירה לכדי מאתים רובלים שוותה משקלה בזהב! מובן שמארחי לא זיכני בפירור מאוצרו, גם לא צפיתי לכך. די היה לי בחסדו, בהעניקו קורת גג ומקלט מאימי החורף המושלג".
"יום אחד חזר מארחי בעל הבית מעבודה שמח וצוהל, מחה כפים בצעדי ריקוד מסורבלים. 'שיחק לי המזל', הרעים לעומתי, 'השגתי לך עבודה', כמה נפלא! וסיפר היכן, ואיזו עבודה – ממש אור בעינים!
"מאפיית הלחם עבדה בשיטת 'סרט־נע'. כל פועל היה ממונה על קטע בקו היצור. אלו לשו, אלו רדדו, אלו קטפו, אלו ערכו, אלו הכניסו לתנור ואלו רדו. היה שם פועל שתפקידו לשמן את התבניות לפני הכנסת הבצק, שלא ידבק לתחתיתן. היום הפועל גוייס לצבא. האיש שאירח אותי אמר למנהל המאפיה שיש לו מועמד בחור נאמן שיעבוד בהתמדה ולא יתעצל. הסכים, והורה לו שיביאו אותו, כלומר, שיביא אותי לעבודה במאפיית הלחם.
"איזה אושר! 'הקץ לבטלה' – לא היתה בפיו הגדרה אחת לשוטטות שלנו להיפגש וללמוד בצותא ולאסוף ילדים יהודיים כדי ללמדם אל"ף בי"ת של יהדות – והעבודה קלה אינה דורשת התמחות ומאמץ. ולחם לשובע, מעתה לא אראה כה שדוף. 'מחר אבוא אתו'. הודיע למנהל עבודה. בשמוע את הצעתו, הגבתי ואמרתי לו: 'אני מאד מודה לך'. באמת, כוונתך רצויה. 'אבל לא אוכל לבוא'. האיש עמד מולי, באמת כדוב. עיניו רשפו זיקים, לרגע חשבתי שבא לקרוע אותי לגזרים: 'למה', נהם בקול תקיף ועצבני, תוך שזוקר אצבע מאשימה: 'אתה מעדיף את הבטלה, את השוטטת, את הטפילות הא'?! הצעקה הדהדה, כאילו ביקש לבלעני.
התנצלתי: 'לא, אינני מעדיף את הבטלה אבל תבין, איני יכול – המאפיה עובדת בשבת'! – 'מה'?! שאג, 'איזו חוצפה! צא מביתי, מיד! הסתלק, שלא אראה אותך יותר'! הוא ביקש להיטיב, לספק לי אוכל ומשכורת, ובטחון כלכלי. ואני חשוך חסר תקנה, בועט במתנתנו! מיהרתי וליקטתי את צרורי הדל. הכתונת, ותפילין, ויצאתי.
"יצאתי, לאן? אל החשיכה המאיימת. אל השלג העמוק ההולך ומתעבה בעקביות. אל הרוח המייבבת, המצמיתה, והמטיחה בפניך אין ספור מדקרות קרח דקיקות וחדות. לא היה לי לאן ללכת, ולא יכול הייתי לעמוד, הופך הייתי לנציב קרח בתוך דקות. בהבזק פתח הצלתי את חיי. זחלתי והחלקתי לתוך המלונה שבחצר. כלב השמירה הענק כבעליו הכירני. ויחד עם הכלב שרדתי את הלילה הנורא. עם שחר הגחתי רחצתי פני וידי בשלג, ויצאתי לחפש מקום לתפילת שחרית".
"עדיין לא תם סיפור הבריחה", המשיך הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל וסיפר: "בחיפושי פגש בי יהודי חביב. פליט מסטאלינגראד ששהה שם בדירת בתו וחתנו. גם הוא היה רחוק משמירת התורה והמצוות, אבל צרפנו את נכדיו לילדים שחינכנו, ודרכם התקרב גם הוא. משם הכיר אותי כבחור חייכן ונמרץ, והנה ראני עצוב ונבוך. התעניין ושאל אותי: 'מה קרה'?
סיפרתי לו בקצרה את הסיפור עם מארחי הקודם, על שדאג לי לעבודה במאפיה ולבסוף שלא חפצתי לעבוד שם סילק אותי מביתו. אני מחפש כעת מקום לינה, ואמרתי לו, 'אולי ממך תבוא הישועה'?
"התנצל האיש ואמר לי: 'לא אוכל לעזרך, אני בעצמי לנטל על חתני. ואין אורח מכניס אורח. אבל דבר אחד אוכל לומר לך'. זר היה האיש, לא עבד, ועתותיו בידו, וכן היה לו זמן למכור לי מעשה'לאך. וכך סיפר לי: 'אבי היה עגלון, בקושי הרויח את לחמו. לפני פטירתו אמר לי: עני מרוד הייתי. כסף אינני מוריש לך, אבל חכמת חיים אוכל להנחילך. הסכת ושמע אם יבוא אדם ויציע לך את סוסו תמורת סוסך, התייחס אליו בחשדנות: מדוע מבקש הוא להיפטר מסוסו? ולמה תמסור את סוסך? אתה רגיל אליו, והוא אליך. יתכן וכדאי הדבר, אבל אין למהר בהחלטה – – ברם, אם יבוא אדם ויציע לך להתחלף בסוסים והוא מוכן להוסיף לך כסף עבור הסכמתך, ענהו מיד בשלילה מוחלטת! סימן מובהק הוא, שסוסו עומד להתפגר! – – – לעומת זאת, אם תראה עגלון שאינו מוכן למסור את סוסו תמורת כל הון שבעולם, דע לך שהוא סוס טוב מאין כמותו! זו היתה צוואת האב".
וסיים האיש: 'שמע נא', רחוק אני מעולמך. אבל אם היית מסוגל לוותר על עבודה קלה ומכניסה, במקום מוסק, חם עם אוכל ללא הגבלה. ועוד להיות מגורש ממקום מקלטך ולהפוך לנע ונד. מבין אני שהשבת היא אוצר יקר, שווה את ההקרבה'!
רבי יעקב זצ"ל גילה את אשר היה על לבבו עת סיפר לו האיש את צוואת אביו, באמרו: "איש שגם הוא היה ללא דירה והתגורר אצל חתנו, בסיפורו האיר את עיני, חימם את ליבי. כי יודעים אתם, בסתר ליבי כבר היצר הרע, חתר חתירה. הלא אין זה חילול שבת, למרוח תבניות, והלחם הוא סם חיים, פיקוח נפש, לא בכדי קרוי היצר הרע 'מלך זקן', שקנה חכמה. פוסק הדור הוא. והנה יהודי שמבין: בשבת לא עובדים! בלי פלפולים!
"ועיניכם הרואות, שרדתי! תשע שנים לאחר מכן, בשנת תשי"א, פגשתי בארץ ישראל את ראש הישיבה, הגאון רבי אברהם יפה'ן זצ"ל. סיפרתי לו כל אותו מעשה. הפטיר ואמר: 'א צווייטער משוגענער וואלט דאס נישט געטאהן', – 'משוגע אחר לא היה נוהג כן'. אין מחמאה גדולה מזו בנובהרדוק!
"ומה הנכם חושבים, שהשבת נשארה חייבת?! 'ברכת ה' היא תעשיר', זה יום השבת! זכיתי להקים כזו משפחה, בלי עין הרע. ולעמוד בראש מוסדות תורה, ולהפיץ תורה. היש ברכה גדולה מזו"?!
לבער את הגוי שבקרב ושלא ישבות עמו בשבת
עוד סיפר הגה"צ רבי יעקב זצ"ל במתק שפתותיו: "מעשה ביהודי שחכר פונדק מן הפריץ. הפריץ היה קונה אצלו מצרכי משתאותיו, יינות שרף וחביות שכר, גבינות ומליחים, וזוקף על חשבון דמי החכירה השנתיים. כלתה השנה, ולחוכר אין את דמי החכירה. וההוצאות רבות, ולא עלה בידו לחסוך. עלה לטירת הפריץ וביקש ארכה, בשנה הבאה ישלם עבור שנתיים, נאות הפריץ. אבל מה שלא עלה בידו בשנה זו לא הסתייע בשנה האחרת, ושוב עלה לבקש ארכה. אמר הפריץ: 'דע שזו הפעם האחרונה! אם בשנה הבאה יחסר ולו רובל אחד מדמי החכירה לשלוש השנים תושלך לבור הכלא שבחצר ולא תראה אור השמש עד לתשלום החוב במלואו'!
"מאליו יובן, שכל מאמציו לחסוך כשחרב האיום מונפת על ראשו לא הניבו אלא דמי חכירה לשנה, ועוד כמה רובלים, ליבו המה, נפרד בבכיות מבני משפחתו, מי יודע האם ישוב ויראם. אמר וידוי ולבש תכריכים מבעד לבגדיו. נשא בלבו תפילה למרום שהפריץ יאות להסתפק בדמי החכירה לשנה זו ואת החוב יפרוס לתקופה ארוכה, אולי יוכל לעמוד בו – – – 'נו, מושקה. הבאת את הכסף?! שאל הפריץ בזחיחות. המילים נתגלעו בפיו, הפריץ אמר: 'הבנה נעשה חשבון'. לקח דף ניר, ומתח קו לארכו. בחלקו השמאלי רשם את דמי החכירה לשנה הזו, ושנה שלפניה, ולשנה הקודמת לה, וסיכם. בטור הימני רשם את המצרכים שרכשו עבורו בפונדק: כך וכך בקבוקי יי"ש וכך וכך קנקני שכר, כל פריט ומחירו, וסכים, הפחית את הטור הימני מהטור השמאלי – אולי היה בגילופין אולי פזור דעת. בטעות חשב שהטור הימני הוא חוב החוכך, והשמאלי חובו שלו. סיכם ועינו התעגלו בתמהון והפטיר: 'מה, אני עוד חייב לך?! – וכה הרבה'?!
"קילל קללה נמרצת, בחרון אף השליך את הניירות אל אש התנור הבוערת מאחריו, פתח את הכספת והוציא צרור שטרות, מנה והשליך על השולחן: 'קח ולך, הסתלק מנגד עיניו'! החוכר גרף את השטרות, ונמלט. נס נעשה לו, נס גלוי. כספו נשאר עמו. ועוד זכה באוצר!
"כרוח סערה פרץ לביתו, בישר על ההצלה המופלאה. אך נו"ב שפכה קיתון מים צוננים על מדורת התלהבותו. וכששופכים מים צוננים על מדורה מתפרץ קיטור: 'ומה, כסבור אתה שהפריץ שוטה וסכל? שלא יעמוד ויתהה, ויחשב מחדש, ויעמוד על הטעות. ויגבה ממך את החוב במלואו, ועוד ייסרך במלקות על שנטלת את הכס וניצלת את טעותו'?! צודקת, אין מה לומר. מבחינת ההלכה 'טעות הגוי מותרת' במקום שאין חשש לחילול השם (בבא קמא דף קי"ג ע"ב). אבל כאן, אם יזכר, גם חילול השם יהיה – מה עושים?!
"שם פעמיו אל הרבי, הרה"ק המגיד רבי דוד מטאלנא זי"ע, סח את כל הסיפור ואמר: 'הלא הרבי פועל ישועות. יפעל הרבי שהפריץ לא יהרהר ויזכר ויחשב וימצא, שהענין יוסח מדעתו'! ענהו המגיד: 'תנוח דעתך! מה פתאום שיחשוב ויזכר ויהרהר ויחשב – הרי הוא לא עומד שמונה עשרה'!
"כמה פשוט: כלומר, גם יהודי שעומד שמונה עשרה אינו מחשב מחשבות זרות, אבל הגוי שביהודי, בעמדו שמונה עשרה, אינו מסוגל להתנתק מענייני החולין. והוא שמעורר בו את המחשבות ומונע ממנו את הכוונה בתפילה. – סיים רבי יעקב את דרשתו המאלפת: – "איי, אבל בשבת, שאני! ומדוע? כי הלכה היא: 'נכרי ששבת, חייב מיתה' (סנהדרין דף נ"ח ע"ב). וכיון שכך, אמר הרה"ק חידושי הרי"מ זי"ע, שחייב היהודי לבער את הגוי שבקרבו לפני שבת, שלא ישבות עמו. ולהתנתק כליל מחיי החולין ושבאמת יהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה".
"מצוה לכבד את השבת בדיבור שנאמר: 'וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר', ופירשו חכמים (שבת דף קי"ג, ע"א): 'שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול'. והכוונה, שלא ידבר אדם בשבת על מה שאסור לו לעשות. לפיכך, לא יאמר מחר אסע למקום פלוני. או אקנה דבר. וקל וחומר שאסור לאדם לבקש מחבירו שלמחרת יסע בשליחותו או יקנה דבר בשבילו (שו"ע סימן ש"ז, ס"א).
"אך יש אנשים שמצאו היתרים להסתדר על הלכה זו, שמקדימים ואומרים 'נישט אין שבת גערעדט' – כאילו לא דיברנו בשבת. מה זה? אם לא: יודעים את בוראם, ומתכוונים למרוד בו חלילה. בדרך כלל אמירה זו היא בחצי בדיחה, אבל ממשיכים… יודעים איך צריך להתפלל, ומה. יודעים מה העונש המפסיק ממשנתו, ומה. והכתוב אומר (מלכים ב י"ח, כ'): 'על מי בטחת, כי מרדת בי'. על מי בטחו? שם היה להם על מי לבטוח!
"כשהכריזו על המרד נגד הרומאים בטחו בחומות העיר הבצורות ובמחסנים שהכילו תבואה ויין שמן ומלח ועצים לעשרים ואחת שנות מצור, ועם כל זה הזהירום חכמים שלא יעלה בידם (גיטין דף נ"ו ע"א) – והתוצאה ידועה.
"אבל כשאדם, בשר ודם, מוחו עשוי קציפת חלבונים, בכל יום נוצרים בגופו כחמשת אלפים תאים מאירים שבחסדי שמים אינם מתפרצים, שמודה בכל יום "על נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים'. החיים מהבורא והבריאות מהבורא, המזון והלבוש, המעון והריהוט, הפרנסה והנחת והוא – מורד?! נתעלם כרגע מחובת הכרת הטוב. אבל: 'על מי בטחת כי מרדת בי'?! איזו עזות – ועיוורות!
"משל למה הדבר דומה? אני זוכר לאחר המלחמה, מה היה לנו. כמה בגדים, כמה כלים, מעט מטלטלין, אלו היו כל רכושנו עלי אדמות. נשאנו אותם בצרור. והיו גנבים, וגם הם היו חסרי כל. והמלחמה השחיתה את המידות, הרעב והמחסור. היה שם אחד שלעג לנו: 'אתם עם האמתחות, הלא יגנבו מכם הכל'! הלה התהדר במזודה שלו, קשיחה היתה, ומנעול לה. נו, יד מי השיגה לרכוש מזוודה?! פעם באיזו תחנה י שב ליד המזודה, ולפתע הגיח אדם בריצה, תפס במזודה ונמלט! האיש נתקף בהלם, אפילו לא קם. ואז צחק. בא לי לבכות כשאני נזכר בצחוק שלו: 'קח, קח – המפתחות אצלי'… מה יועיל והמפתחות, אם המזודה נלקחה… ואנו, במה אנו מתגאים? על מה אנו בטוחים? אם יחליט הבורא לקחת את 'המזודה' – ושלו היא, עם מה נשאר, עם המפתחות?!… והמפתחות, הנם בידו?!…
כולנו ביד הבורא יתברך
המשיך הגה"צ רבי יעקב זצ"ל: "אספר מה שמצאתי בספר ישן: מעשה בעשיר גדול, שכגודל עשרו כן גודל קמצנותו. כולו היה קפוץ יד ולב. ביתו ריקם, רק שתי קערות עץ, לו ולנו"ב. שתי כפות ושני מזלגות. אורח לא עבר את סף ביתו. והכל הכירוהו והוקירו רגליהם ממעונו.
"יום אחד אמרה לו נו"ב: 'ראה, הורי הודיעוני שיבואו להתארח בביתנו. ובמה נכבדם? ואין בביתנו כוס וצלחת בעבורם'! אמר: 'יאכלו הם בצלחותינו, ואנו נאכל משיירי מאכלם'! – – – נפתח מקור דמעותיה ואמר כשהיא מתייפחת: 'הוי בעלי, הן הכל אומרים כי עשיר אתה. להיכן הוליך את חרפתי, כשיראו שכה מעטים כלי ביתנו'! חשב הבעל ומצא עצה: 'פלוני נדיב הוא, ומשאיל כלים לשמחות. הן ביקור הוריך שמחה הוא לך, אם כן, אשאל ממנו כלים ביד רחבה, ויראו כי ביתנו גדוש בכלים נאים ומרחיבים דעתה של אשה'! מחתה את דמעותיה והתרצתה.
"הלך הבעל אל משאיל הכלים, ובחר את היפים והנאים, וחתם על התחייבות לשלם כל כלי שישבר, וביקש לארוז לו את הכלים בארגז. 'מי ישאם לביתי'? שאל את המשאיל. 'בככר השוק תמצא את יוסף הסבל' ענה האיש. 'תמורת פרוטות מעטות ישא את הארגז', אומר לו המשאיל. התחלחל השואל־העשיר־הקמצן לשמע ההוצאה הגדולה. אך מה יעשה והארגז כבד מכוחותיו? הלך לשוק ופנה אל הסבל: 'רואה אני שאתה עומד מובטל, והבטלה אם כל חטאת. בביתו של פלוני יש לי ארגז. אם תסכים לשאתו לביתי, אשיא לך שלוש עצות יקרות מפז'!
"התעוררה סקרנותו של הסבל. 'הבה ואשמע', אמר הסבל. 'לא כן' אמר העשיר־הקמצן, אשר נהג בחסכנות אף בעצותיו: 'תשא את הארגז, ואני אלך לצדך. בשליש הדרך, אשמיעך את העצה הראשונה. בשליש השני, את העצה השניה. וכשתגיע לפתח ביתי, אומר לך את השלישית'. אמר הסבל: 'הן בין כה וכה איני עובד היום. מי יודע, אולי עצותיו טובות ונבונות, ואכן יקרות הם מזהב ומפז'. הסכים להצעתו, והלך עמו אל בית המשאיל, ונאנק בנשאו את הארגז הכבד. הלך כפוף תחת משאו, ופלגי זיעה זולגים על פניו, והגביר הקמצן הולך ופוסע לצידו עדינות, שמח וטוב לב על הפרוטות שחסך. כעבור זמן אמר הסבל: 'דומני שהגענו כבר לשליש הדרך'! – 'אכן', אישר הגביר בזחיחות הדעת: 'והנה עצתי הראשונה: אל תתפתה להאמין – לעולם, שהליכה ברגל דומה לנסיעה'!
"בהנאה ציין לעצמו, שהסבל הגיב בדומיית מבוכה. מצחו נחרש קמטים, כשהשתדל, לשוא, לרדת לעומקה של עצה. דקות אחדות פסעו בדומיה, והסבל הפר אותה באמרו: 'השליש השני הנה עבר'. 'אכן כן' הסכים הגביר: 'ועתה הסכת ושמע אל תאמין, לעולם, שהרעב דומה לשבע'. האיש חייך לעצמו בראותו שהסבל אינו מגיב, אכן, קמצנותו השתלמה, אך הסיבה לו שעה של הנאה. 'הנה הגענו, סוף סוף', אמר לסבל. 'אם תעלה את הארגז לקומה הרביעית בה אני מתגורר. אעניק לך את העצה השלישית'. הסבל באין אומר ודברים, החל לפסוע במעלה המדרגות העקלתוניות, עלה קומה אחר קומה, סחור סחור, עד שהגיע לקומה הרביעית, כשהוא נושם ונושף, שטוף זיעה… בהגיעו לישורת המדרגות בקומה הרביעית, השעין את הארגז הכבד על המעקה מחה מצחו ואמר לגביר־הקמצן: 'אל תטרח להשמיע באזני את העצה השלישית, הנח לי להשמיעה באזנך, הסכת ושמע: אל תאמין לעולם, כי בארגז הזה יש כלים שלמים'! ובאמרו זאת, גחן ושמט ארצה את הארגז מגובה ארבע קומות – – –
עד כאן הסיפור של הקמצן שהגדיש את הסאה. ועד כאן, הסיפור עלינו – – – איי, 'על מי בטחת, בי מרדת'! על מה בטח הקמצן, כשארגז כליו ביד הסבל? איך הרשה לעצמו להתעלל כך ברגשותיו, ולא פחד מנקמה מוחצת?! ושאלה זו נשאל, למעשה כלפינו! הרי 'כולנו' ביד הבורא יתברך! בריאותנו בידיו, חיינו בידיו, משפחתנו בידיו, עבודתנו בידיו, פרנסתנו בידיו, כבודנו בידיו, ואושרנו בידיו. על מה בטחנו כשעברנו על מצוותיו, כשהמרנו את פיו?! כלום יש לכך תשובה, מלבד זחיחות רוח בלא כל הצדקה?!…"
(מתוך נועם שיח, הרב טוביה פריינד, המודיע, כ"א שבט תשע"ז)