הרב ישראל ליוש
"ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין וכו' וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך…" (שבת כ"א, ב')
חכמת התורה שונה היא משאר החכמות: בשאר החכמות כאשר ילמד אדם דבר חכמה, אם יבין את הדברים ויזכור אותם היטב, לא תוסיף לו חזרה ושינון על אותו דבר חכמה. מה שאין כן בחכמת התורה, גם אחרי שילמד מרבו דבר תורה, ככל שישנן ויחזור עליו, יבין אותו טוב יותר, ויתחדשו לו הבנות נוספות ועמוקות יותר. והסיבה לכך היא מפני שדברי תורה יש בהם 'חיות', ולכן כל לימוד ולימוד מחיה את התורה ואור חדש מואר ומוליד הבנה והשכלה חדשה.
דברי הגמרא הנזכרים – אומר הבני יששכר – רומזים לכך, שהרי נר חנוכה רומז על אור התורה כמאמר הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור", וא"כ, 'מצות חנוכה' – אור התורה, 'נר איש וביתו' – אפשר לצאת ידי חובת לימוד תורה ע"י שהתלמיד ישמע פעם אחת מרבו, כשם שבנר חנוכה אדם מוציא את בני ביתו, אבל 'המהדרין' – היינו אלו החוזרים ושונים את פרקם, אזי 'נר לכל אחד ואחד' – אור חדש יואר כאשר כל אחד ואחד יחזור שוב על הלימוד, אחר הלימוד עם רבו, 'והמהדרין מן המהדרין' – וככל שיחזרו על הלימוד עוד ועוד, הרי הם 'מוסיפים והולכים' – לימוד התורה שלהם פורה יותר, מתבהר יותר, ובכל פעם מתחדשת עמקות חדשה והבנה יתירה.
ה'חיות' שנמצאת בתורה, היא גם המבדילה אותה משאר החכמות, היא זו שגורמת לאדם הלומד תורה לאהוב את התורה. וכמידת אהבת התורה שתהיה באדם, כך תהיה אצלו מידת הבנתה והשגתה.
ע"כ סיפר הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א, בשמו של הגאון רבי לייב בקשט זצ"ל, ראש ישיבה בדטרויט: דודו של הרב בקשט, הרב יחזקאל חפץ, נהג לנסוע פעמיים בשנה לדווינסק, כדי ללמוד חברותא עם הגאון רבי מאיר שמחה, בעל ה'אור שמח'. באחת הפעמים כאשר למדו סוגיא סבוכה, הם התקשו מאוד בהבנת דברי התוס'. הם ניסו רבות לרדת לעומקם של דברים, אך העלו חרס בידם, ודברי התוס' נשארו סתומים. תוך כדי העמל והיגיעה, פנה רבי מאיר שמחה לרבי יחזקאל ואמר: "הבה נפסיק לרגע מהעיון בסוגיא ונתפלל שנזכה לאהבת תורה!". ואכן כך עשו, וכששבו ללימודם נתבררו הדברים, ודברי התוס' הובנו על בוריים.
בתום לימודם, שאל רבי יחזקאל את רבי מאיר שמחה: "אמנם מצינו תפילה על תלמוד תורה, אך מדוע לבקש על אהבת תורה, וכי לא טוב יותר אילו היינו מתפללים להבין את התורה?". "אסביר לך את הדברים ע"פ משל" – ענה לו רבי מאיר שמחה בחיוך – "אם השאירה את בנה אצל שכנתה שתשמור עליו בהעדרה מן הבית. כעבור זמן קצר הילד החל לבכות, השכנה המסורה ניסתה להרגיעו, אך הוא לא חדל מבכיו, גם הצעצוע הנאה שהגישה לו, לא הרגיע אותו. אפילו בקבוק החלב שהושיטה לפיו, לא סיפק את רצונו והוא המשיך לבכות. לבסוף שבה האם ופגשה בבנה כשהוא בוכה, היא הרימה אותו, ליטפה אותו, טיפלה בו קצת, והנה תוך דקות אחדות הילד הפסיק לבכות. יודע אתה מה ההבדל בין השכנה לאמא?" – שאל רבי מאיר שמחה את רבי יחזקאל – "האמא אוהבת את בנה כאילו הוא אחד מאביריה, אהבתה אליו כה עמוקה ובזכותה היא מרגישה בדיוק היכן כואב לו. לעומתה השכנה – מסורה וחכמה ככל שתהיה – היא עובדת לפי השכל, אין לה את רגשות האהבה שיש לאם, ולכן אין לה גם את מד הכאבים שלו.
"כך גם ביחסי התורה וישראל" – סיים רבי מאיר שמחה את דבריו – "אם נאהב את התורה באמת ללא גבול, כמו אהבת אם לבנה, עד שהיא תהיה חלק מאתנו, אף נרגיש ונבין את כוונת התורה, בדיוק כמו האם שמרגישה את כוונת בנה. אך לעיתים מתרחקים אנו מעט, ורגשות האהבה קצת רופפים, או אז צריכים להתפלל שנזכה שוב לאהבת תורה, וממילא גם נזכה להבנתה".
● ● ●
אהבת התורה של רבי מאיר שמחה לא החלה רק כאשר כבר התפרסם כבעל ה'אור שמח' ובעל ה'משך חכמה'. עוד בהיותו נער צעיר אהב את התורה באהבה כה עזה, עד שלא שם לב לקורות אותו, מלבד לימוד התורה.
וכך מסופר בספר תולדות ה'אור שמח' שסיפר הגאון רבי יוסף חריף, רבה של עיירת בלטרמינץ – העיר בה נולד וגדל רבי מאיר שמחה: פעם אחת לאחר תפילת ערבית עלה ילד הפלא מאיר שמחה על הסולם, כדי לעיין בספר שהיה מונח במדף העליון. רגלו האחת נשענה על הסולם, ורגלו השניה נסמכה על הארון. איש לא הבחין בילד שעמד בראש הסולם, וכשהשעה הייתה כבר סמוך לחצות הלילה ונסתיימו כבר כל שיעורי הערב בבית הכנסת, יצאו האחרונים ונעלו אחריהם את שער הכניסה, ומאיר שמחה נשאר על הסולם, לא שם לב כלל שבית הכנסת התרוקן וננעל.
למחרת באשמורת הבוקר, שבו ראשוני המתפללים לאמירת תהילים לפני תפילת שחרית, ולפתע הם מבחינים בדמות העומדת על הסולם בפינת בית הכנסת. בתחילה נבהלו מאוד שמא גנב הוא, אך עד מהרה הבחינו כי זהו מאיר שמחה, בנו של רבי שמשון קלונימוס. "מאיר שמחה, רד!" – קראו לעברו בבהלה. קריאתם עוררה אותו משקיעותו העמוקה בלימוד, והוא שאל אותם בהתפעלות: "כבר נסתיימה תפילת ערבית? הנה אני כבר יורד!" – הוסיף – "אל תסגרו את השער!".
רבי יוסף חריף סיים את הסיפור ואמר: "אכן זוהי שקידה! שכל כולה עטופה בתורה".
1/214