מקום שמצוי בו דְּבַר מיאוס אשר אסור מדאורייתא לומר דברי קדושה בסמוך לו, כגון צואת אדם וחתול, או שידוע שהיה במקום דבר מיאוס כזה וספק אם נלקח משם - אסור לומר בו דברי קדושה עד שיבדקו ויוודאו כי הוא נקי. אולם מקום שמצוי בו דבר שהאיסור לומר דברי קדושה בסמוך לו הוא מדרבנן בלבד, כגון מי־רגלים - אין צורך לבודקו. ותינוק הלבוש בחיתול, אף אם כבר הגיע לגיל שצואתו אסורה, אין צורך לבודקו לפני אמירת דברי קדושה בסמוך לו. [סעיף ז וס"ק כג, כה, כו ו־ל; ביאורים ומוספים דרשו, 30 ו־33]

מי שקרא קריאת שמע או התפלל בסמוך לִדְבַר מיאוס אשר אסור מדאורייתא לומר דברי קדושה בסמוך לו, בין אם ידע זאת קודם לכן, ובין אם לא ידע זאת ומדובר במקום שצריך לבודקו תחילה (ראה לעיל) ולא בדקו - עליו לשוב ולקרוא קריאת שמע עם ברכותיה ולהתפלל, משום שבעוברו על ההלכה יצר קטיגור המונע את קבלת תפילתו. ונחלקו האחרונים אם דין זה אמוּר גם ביחס לדבר מיאוס שאיסורו רק מדרבנן שידע מתחילה על קיומו. [סעיף ח, וס"ק לא ו־לג; ביאורים ומוספים דרשו, 35 ו־37]

כידוע, 'ספֵק דרבנן - לקולא', אולם במקרים רבים יש להחמיר, וביניהם: א. כשניתן לברר את הספק בקלות. ב. כשמדובר בספק שאינו שקול וצד החומרא קרוב לודאי; וישנם איסורים מסוימים שמלכתחילה אסרום חכמים במקרה של ספק, אף כשאינו שקול. ג. כש'הוחזק האיסור' ויש ספק אם התבטל, כגון שידוע שהיה במקום מסוים דבר מיאוס שאסור מדרבנן להתפלל בסמוך לו, וספק אם נלקח משם, ויש חולקים וסוברים שספק דרבנן לקולא אף כשהוחזק האיסור. [סעיף ז, ס"ק כה וביה"ל ד"ה קרא; ביאורים ומוספים דרשו, 31]