הפרשה שלנו פותחת בנושא הביכורים וכל דיניהם. שורש ועיקר מצווה זו, כמבואר במפרשים, הוא הכרת הטוב וההודאה לבורא יתברך על הטובות שהוא מנחיל לנו כאן בעולם הזה.
…נספר מעט סיפורי הוד מהליכותיהם של גדולי ישראל, עד היכן הקפידו על הכרת הטוב, ועד כמה היתה מידה זו טבועה בנפשם:
סח דודי הרב רבי זאב שלזינגר זצ"ל, אודות אביו, הסבא הרב הצדיק רבי דוד שלזינגר זצ"ל, שהשתתף בעלויות הכנסיה הגדולה הראשונה בוינה, באמצעות חברת הפלדה בה עבד. אחד הדברים החשובים בארגון הכנסיה היה קבלת פני האורחים, ורבי דוד הקים בכל תחנות הרכבת של וינה עמדות קבלה, בהן התקבלו האורחים רבי המעלה והופנו לאכסניותיהם בעיר.
רבי דוד תיאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בכל המשתתפים, כאשר ירד מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל מקרון הרכבת בה נסע, והכל נדהמו לראות כי הסבא קדישא, רבן של ישראל, אינו עוטה לראשו אדרת רבנית כמקובל אלא מסתפק בכובע מצחיה פשוט…
העסקן רבי עקיבא שרייבר העמיד את ביתו לאכסניה עבור ה'חפץ חיים', ורבי דוד העמיד לרשותו את מכוניתו עם הנהג לשימוש בכל ימי הכינוס הגדול.
לפני שעזב ה'חפץ חיים' את וינה, התפלאו מארחיו לשמוע כי הוא רוצה לעבור אצל רבי דוד שלזינגר בטרם ייצא לביתו. כשניסו להבין מדוע, אמר ה'חפץ חיים' בפשטות, כי יש לו חוב הכרת הטוב לרבי דוד על העזרה שקיבל ממנו, והוא רוצה להודות לו באופן אישי… כאשר נודע הדבר לרבי דוד, מיהר מיד לבית משפחת שרייבר כדי למנוע מה'חפץ חיים' את הטרחה, וזכה לקבל ממנו ברכה מיוחדת.
לפני כשבעים שנה, בעת שהיה המשגיח הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל מגיע מתל-אביב לבני-ברק, במשך תקופה קצרה הוא התאכסן בדירה של הורי ברחוב 'אברהם' בבני ברק, שהיתה דירת חדר אחד. הורי ששהו אז בבית הסבא רבי דוד שלזינגר זצ"ל בתל-אביב, העניקו את דירתם למשגיח באדיבות רבה מבלי שיידע מיהו בעל-הבית שאירחם.
כעבור תקופה נודע למשגיח כי אבא הוא המארח, וקרא לו והציע לו תשלום על תקופת שהותו בדירה. כמובן שאבא התנגד בכל תוקף להצעה. אז שאלו המשגיח: "ובכל זאת במה אשיב לך גמול על החסד שעשית עימי?", ואבא השיב: "אולי יאות המשגיח לומר לי שיחה באופן פרטי?", והמשגיח נענה ברצון לבקשתו.
"כך במשך שעתיים שלימות", סיפר אבא לימים, "ישב עימי רבי יחזקאל בחדרו, והרצה בפני שיחה שלימה, כדי להכיר לי טובה".
"אני מצטער", הוסיף פעם אבא ואמר, "מדוע לא התיישבתי לאחר השיחה לחרוט את מציתה על גבי הכתב. הרי היא כל כך השפיעה עלי לטובה באותה תקופה"…
הכרת הטוב קיימת גם בפרטים הקטנים, וגדולי ישראל היו ערים לכך בכל מאודם:
סיפר לי ידידי המוהל המפורסם, הרה"ג רבי אברהם גולד שליט"א, כי לפני שנים רבות הוא השתתף בשמחת תנאים של חבר שהתקיימה בשעה מאוחרת בלילה, בבית הורי הכלה בקומה גבוהה. לפתע נפתחת הדלת ובפתח נראתה דמותו של הגאון הצדיק רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת 'אור ישראל' בפתח-תקוה.
כשכיבדוהו לשאת דברים, אמר: "אם תתפלאו מדוע הטרחתי את עצמי בגילי המתבגר, לעלות שלוש קומות בשעה כה מאוחרת בלילה, כדי להשתתף בשמחה זו, הלוא החתן אינו לומד בישיבתי וגם אין לי קשר עימו. אך אומר לכם מדוע: אני עושה זאת מחובת הכרת הטוב שאני חש לאחד הצדדים – שהשתדל מידי פעם לעזור לי בגיוס כספים למען הישיבה. כאשר נודע לי כי הוא עורך כעת שמחה, הטרחתי את עצמי בטרחה לא מעטה – כדי להכיר לו טובה".
"אם תשאלו – ממי למדתי זאת?", המשיך רבי יעקב לומר באוזני הנאספים, "ובכן, ממורי ורבי הכהן הגדול מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל למדתי עד היכן מגעת חובת הכרת הטוב. כאשר באתי בילדותי בפעם הראשונה בחיי לחזות בזיו איקונין המקודש של ה'חפץ חיים' בראדין, הוא שאל לשמי, וכשהשבתי הוא שאל עוד – אם אני קשור לפלוני, וכשהשבתי שאני נכדו, השיב לי ה'חפץ חיים': 'אני חייב הכרת הטוב לסבך. כי פעם הזדמן לי לנסוע לעירו לרגל מכירת הספרים שהוצאתי, ולילה אחד לא היה לי היכן ללון, וסבך נטה אלי חסד – הכניסני לביתו ונתן לי מיטה לישון, ועל כך אני חייב לך הכרת הטוב'. ומאז, כל אותם ימים ששהיתי בראדין, הוא לא נח ולא שקט ודאג לכל צרכיי על הצד היותר טוב".
"הנהגה זו נקבעה בתודעתי", הפטיר רבי יעקב, "וממנו למדתי מהי הכרת הטוב. לכן כאמור טרחתי לעלות שלוש קומות בשעה כה מאוחרת, כדי לומר למטיבי מזל-טוב ולהשתתף עימו בשמחתו"….
שמעתי מבני משפחתו של זקנינו, הגאון הצדיק רבי צבי הירש קופשיץ זצ"ל, שהיה מתבטא מידי פעם בהערכה כלפי החנווני, שבזכותו יש לנו את מצרכי האוכל קרוב לביתנו, ומבלי שצריכים להביא את לחמנו ממרחקים… ופעם אחת הגיב אחד השומעים בפליאה: "מה פתאום מגיעה לו תודה? הרי הוא לוקח כסף מלא על כל מצרך"… השיבו רבי צבי: "מה אתה שח? הרי אם לא היה לוקח כסף מלא על כל מצרך – מהיכן היתה לו אפשרות להביא למחרת סחורה עבורנו"…
היתה לי פעם הזכות ללוות את עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל בסיום תפילתו, ואחד מן המתפללים האיץ בנכדו שיילך ויאחוז בידו של רבי שלמה זלמן לסייע בידו. לאחר כמה דקות, עזב רבי שלמה זלמן את ידו והעבירה לילד אחר מן המתפללים.
אז פנה רבי שלמה זלמן לסבו של אותו נכד, ואמר לו בנימה של התנצלות: "איני ממשיך להיתמך בנכדך החביב – משום שלילד הזה יש קביעות שבועית לסייע לי בדרך, ויש לי אליו הכרת הטוב!".
ועוד 'בדידי הוה עובדא'. כמדומה בשנת תש"מ, במעמד בשכונת מטרסדורף ברושלים… המעמד התארך, הציבור היה גדול, ולפתע אני מבחין בין כל הדוחק וההמולה בדמותו של הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, בעל ה'פחד יצחק', מלפנים ראש ישיבת 'רבינו חיים ברלין' בארצות-הברית, עומד עם שאר האנשים כאחד האדם. נחרדתי למראה, שכן רבי יצחק – מלבד היותו מזקני גדולי הדור – גם לא היה באיתנו, וניכר היה עליו שהוא מתקשה לעמוד זמן כה ממושך. שינסתי מתניים, חיפשתי פה ושם, ולבסוף מצאתי איזה כסא פשוט – לא משהו מפואר מידי, אבל יציב על ארבע רגליים. הנחתי את הכסא לידו, והפטרתי כבדרך אגב: "ראש הישיבה, יש כאן כיסא לשבת!", ונעלמתי בתוך ההמון.
אחרי כמה דקות אני שומע שאומרים: "הרב הוטנר מחפש את מי שהביא לו את הכסא". נבהלתי ותמהתי מה אירע, אך אנשים רק אמרו לי שראש הישיבה קורא לי. ניגשתי אליו, ורבי יצחק אמר לי כך: "בכזה מעמד להביא כסא, ודאי זה לא בא בקלות, מן הסתם הסתובבת וחיפשת". שתקתי במבוכה, והוא פירש את שתיקתי כהודאה: "לכן, ראשית אני רוצה לבקש ממך סליחה, על כך שלא הודיתי לך קודם, וכעת אני באמת אומר לך תודה!"…
דודי הגאון רבי שמחה שלמה לוין זצ"ל, ראש ישיבת 'נאות אריה', סיפר כי פעם הוא נכנס לבקר את הגאון הגדול רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, מראשי ישיבת טשיבין, ואחד הנוכחים הביא לאורח כוס תה. רבי שמחה שלמה לא היה מעוניין לשתות, אך רבי אברהם פנה ואמר לו: "אין זה מן הראוי לסרב… מכיון שהתלמיד רצה להגיש לך תה ולעשות עמך חסד, בסירובך אתה מאכזב אותו, ומזלזל כביכול בטרחתו – ויש בזה חוסר הכרת הטוב למעשיהם"…
ואף בגדולי דורנו אנו, נראית מידה זו בכל תפארתה. לעיתים אני עולה למעונו של הגאון רבי יצחק טוביה וייס שליט"א, גאב"ד ה'עדה החרדית' בירושלים. נפגשנו כבר פעמים רבות מאז עלותו לכהן פאר ברבנות ירושלים, אך בכל פעם מחדש כששומע את שם משפחתי הוא מתרגש לקראתי: "הו, אתה הנכד של רבי דוב טורק שהציל אותי בשואה!"…
כוונתו היא לכך שסבי, השם יקום דמו, יחד עם ידידו רבי משה צבי שטרן זצ"ל, הציל עשרה ילדים יהודים מצ'כסולובקיה על ידי שהעביר אותם את הגבול לכיוון ארץ ישראל. היתה לו אפשרות לעשות את זה, והוא חזר לאחר מכן לסיים את עסקיו ונעקד על קידוש השם, אחד מהם היה הגאב"ד שליט"א עצמו.
עשרות שנים לאחר מכן, זוכר רבי טוביה את הטובה הזו כל פעם מחדש. בפעם הראשונה שנפגשנו והצגתי את עצמי, אני זוכר שהוא אף קם וליווה אותי עד הרחוב, תוך התרגשות חוזרת ונשנית: "אתם הנכד של מי שהציל אותי, איזו זכות!"… ובמרוצת השנים הדבר חזר על עצמו עשרות פעמים. כך דרכם של הצדיקים, לזכור את מטיבם ולהכיר לו טובה.
הכרת הטוב היא חלק מהותי מעבודת הימים הנוראים
אדם צריך להרגיש כל העת הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא, וזה יותר קל ממה שאנשים עלולים לחשוב בטעות. בענין זה, יש לצור על לוח ליבנו את אמרתו היסודית של הרמח"ל שהבאנו קדם לכן: "והנה אין לך אדם באיזה מצב שימצא, אם עני ואם עשיר, אם בריא ואם חולה, שלא יראה נפלאות וטובות רבות במצבו".
ממש לאחרונה שמעתי סיפור מעניין ממקור ראשון, על בן תורה שכל חייו חי בדחקות נוראה, ובקושי הצליח לכלכל את בני משפחתו, ועם כל זה הוא היה תמיד מלא שמחה, ופיו רוחש שבח והודאה לבוראו.
ויהי היום, ואותו יהודי ערך ברית מילה לבנו הנולד לו במזל טוב, ובשמחת הברית נכח מאיזושהי סיבה גביר גדול ומפורסם, אשר לו נכסים רבים. אותו עשיר כובד לשאת דברים בשמחה, ומכיוון שהיה זה בתקופה של חודש אלול, דיבר על הצרות שעברנו השנה, וכמה דברים לא טובים שקרו, וצריך להתפלל ש'תכלה שנה וקללותיה', וכן הלאה והלאה.
אחריו נשא דברים בעל הברית, והלה אמר בכזו פשטות וכנות: "איני יודע על מה הוא מדבר… הכל מלא וגדוש בחסד השם, ואני יודע ש'תכלה שנה וקללותיה' זה מטבע לשון שקבעו חז"ל, אבל אין הכי נמי שהלשון קשה לי… הכל טוב, הכל מבורך!… הרי עברה עלינו שנה כל כך טובה ומלאה בחסדים"…
העשיר היה בהלם, ולאחר השמחה ניגש לבעל הברית ושאלו: "כיצד יתכן שאני, שחי בטובו של עולם, רואה שחורות, ואילו אתה שחי בעוני ודחקות, פיך מלא שבח, הודאה ושמחה?!"
אמר לו בעל הברית: "אומר לך: לפני שנה לקראת הימים הנוראים קיבלנו על עצמינו אני ואשתי קבלה טובה: לכתוב בכל יום במחברת מיוחדת שני חסדים שהקדוש ברוך הוא עשה עימנו באותו יום, ואכן כך עשינו יום יום חוק ולא יעבור. אמש לקראת סוף השנה, הוצאתי את המחברת, והתחלתי לקרוא שורה אחרי שורה, ולפני נגלו שבע מאות ושלושים חסדים הכתובים בה בצפיפות בזה אחר זה. אילו היית מעיין במחברת הזאת, גם אתה לא היית מבין מה שייך לומר 'תכלה שנה וקללותיה', הלוא השם יתברך העניק לנו שנה כה נפלאה, מוקפת בטובה!"…
עיקר מה שרואים במעשה הזה, זה שהכרת הטוב מתחילה בעצם פשוט בהתבוננות. לא להתלונן כל הזמן על מה שאין, אלא לשים לב לדברים הטובים, שוב ושוב ושוב.
ואין זה משנה רק לעצם המצווה, אלא קשור בקשר ישיר לימים בהם אנו עומדים. כי אם נושא זה חשוב למאד במהלך כל השנה, לפני ימי הדין חשיבותו כפולה ומכופלת. שכן כבר כתב המגיד מדובנא זצ"ל כי "אין דבר הממהר נתינה מאיתו יתברך כמו הודאה", ואם חפצים אנו לזכות בשנה טובה ומתוקה, מוטב שנדע ונפנים גודל חשיבות עניין ההודאה והכרת הטוב.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')
1/257