"וימצא יוסף חן בעיניו" (לט ד)
מידת הדרך ארץ – מה שמכונה באידיש "מענטשליכקייט" ['אנושיות'] – שהייתה טבועה בטבעו של מרן, מעוררת השתאות.
על הפסוק "נעשה אדם בצלמנו" (ראשית א, כו) כותב רש"י: "[כתבה התורה 'נעשה' – בלשון רבים] אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום לאפיקורסים לרדות [שיש כאן מי שהשתתף ביצירתו] לא נמנע המקום מללמד דרך ארץ ומידת ענווה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן".
והקשה מרן: הלא מדובר כאן על פגם בעיקר האמונה, על חשש שהאפיקורסים ימצאו בתורה סמך לשיטתם הנפסדת, וכי אין הפסד זה עולה עשרת מונים בחומרתו, על הרווח של לימוד דרך ארץ ומידת ענווה?!
הוא מקשה והוא מפרק: במקום שיש דרך ארץ וענווה, אין חשש לפגיעה באמונה. אדם בעל שכל ישר, אשר אינו מושפע על ידי מידות רעות ותאוות הגוף, גם אמונתו איתנה. אם נלמד מהפסוק דרך ארץ, שוב אין חשש שנבוא לידי אפיקורסות.
מרן היה מחבב מאד את השיחות שנסבו על גדולי תורה, ופעמים רבות סיפר לי סיפורים נפלאים על גדלותם. באחת השיחות הללו אמר לי מרן, כי גדול בתורה מוכרח להיות בעל מידות טובות. טענתי כנגדו שאינני מבין את דבריו. אני מבין, שגדול בתורה צריך 'ראש חזק', שכל מעמיק, להיות בעל הבנה, מתמיד, בעל זכרון, הוא גם צריך להיות חכם, כל זה הכרחי כדי להיות גדול בתורה. אך מידות טובות, אמנם הן דבר יפה ומועיל, אך כיצד קשורות הן לגדלות בתורה?
מרן השיב: "אני חלש מאד, זכרוני לא עובד כעת. אבל אם אני אומר, תוכל לסמוך עלי שיש לי מקור לכך. אדרבא, אם יש לך דעה אחרת, תזכיר לי אחד מגדולי התורה שאינו בעל מידות"… הרהרתי מספר דקות, אך הוא הפסיקני: "חבל לך לחשוב, אתה לא תמצא. הדבר הזה לא יתכן. מי שאינו בעל מידות – לא יגיע לעולם להיות גדול בתורה".
לימים מצאתי מפורש כדבריו, בביאור רבנו יונה על המשנה באבות (ג, י"ד): "אם אין דרך ארץ אין תורה" – "שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות".
להתייצב לפני הזמן
מרן נזהר מאד לבל יגרום לטירחא דציבורא. כאשר התכבד בסנדקאות או בסידור קידושין, דאג לכך שלא יחכו לו אף לא דקה אחת, והקפיד להגיע בזמן המיועד, לפני כולם. ומכל שכן שדייק בזמנים לשיעורים ולשיחות בישיבה.
כפי שכבר כתבתי, היה מרן משתתף באופן קבוע בישיבות הנהלת החינוך העצמאי, וכן בישיבות 'ועד הישיבות'. הוא הקפיד להגיע לישיבות אלה רבע שעה לפני המועד שצויין בהזמנות, על אף שהישיבות התחילו תמיד זמן רב לאחר השעה היעודה, והיה עליו להמתין שעה ארוכה, בנוסף לאותה רבע שעה שהקדים לבוא.
הפצרתי רבות במרן שלא יקדים כל כך, אך הוא נשאר בשלו: מידת דרך ארץ מחייבת אותו להגיע לפני הזמן הנקוב. הוא ביאר לי, כי למד זאת מהקב"ה שהקדים ובא למתן תורה לפני עם ישראל.
בסופו של דבר, העלה מישהו רעיון שפתר את הבעיה: הוחלט להזמין אותו מלכתחילה לשעה אחת אחרי הזמן שנכתב בהזמנה, ואם הישיבה נקבעה ל-4:30, הזמינו אותו ל-5:30. מרן הגיע לישיבה ב-5:15 כדרכו להקדים רבע שעה קודם הזמן הנקוב, והוא הוצרך להמתין לכל היותר רבע שעה, כפי שאכן היה רצונו.
בשביל דרך ארץ צריך להזיע…
בכל עת שנכנסתי לביתו, היה מרן קם מיד ולובש את הפראק שלו, גם בימות הקיץ החמים ביותר, כאשר עדיין לא היה בביתו מזגן. התחננתי לפניו שלא יטריח את עצמו, אמרתי לו: "הרי אני ממש 'בן בית', אני יוצא ונכנס כאן פעמיים או שלוש פעמים ביום, אם כן, מדוע ראש הישיבה מתנהג כאילו בא איזה אורח מיוחד מבחוץ?"
לא הצלחתי לשכנע אותו, והוא נשאר בשלו: "מידת דרך ארץ מחייבת שכאשר נכנס אורח, אהיה לבוש כראוי". קשה היה לי מאד לראות כיצד הוא מזיע, וחשתי אי-נוחות גדולה, עד שעלתה במוחי הברקה. שאלתי אותו: "אני רוצה להסיר את הז'קט שלי, האם גם אז הראש ישיבה יישאר עם פראק? מרן ענה: "אם אתה תוריד את הז'קט שלך, אין חיוב שאני אראה אחרת"… מאז נהגתי לפשוט את הז'קט מיד עם כניסתי, ומרן לא לבש את הפראק…
לוותר על המשרה
אחד מתלמידיו נועץ בו בהקשר למשרת ר"מ שהוצעה לו. למרבית ההפתעה יעץ לו מרן לא לקבל את התפקיד. כאשר ביקש אותו תלמיד לדעת מדוע אין המשרה מתאימה לו, הסביר לו מרן:
"באותו תפקיד שימש עד עכשיו ר"מ אחר, והוא פוטר ממשרתו שלא כהוגן. אמנם אותו ר"מ יודע כי במוקדם או במאוחר יימצא לו מחליף, אולם יש להניח, כי בשמעו שנמצא ר"מ הממלא את מקומו, יגרום לו הדבר חלישות הדעת. אין זה כדאי לקבל משרה, שיש בה כדי לגרום צער וחלישות הדעת לאחרים, אף אם אין זה באחריותך כלל!"..
מעבירים את חייהם עם קפידות
פעם סיפר מרן: "ישנם אנשים שמעבירים את חייהם עם קפידות. מהרגע שהם פוקחים את עיניהם בבוקר עד שהם עוצמים אותן בלילה, הם מסתובבים מלאי קפידות וטענות על כל העולם".
החפץ חיים (שמירת הלשון שער התבונה פי"ז) כותב: "כלל הדברים, יראה האדם להרגיל את עצמו במידותיו שיהיה מן הטובים ולא מן הרעים" – הקב"ה רוצה שהאדם יהיה טוב, אדם נוח, שיתנהג כפי שאדם טוב מתנהג.
את תמצית דבריו אמר מרן במשפט אחד: "לא להתהלך עם קפידות כל היום".
עין טובה
סיפר לי הרב ישראל גליס: "בשנים הראשונות ליסודו של העיתון 'יתד נאמן', שימשתי כמנהל העיתון. לאחר שלוש שנים עזבתי את העיתון מטעמים שעמי. מרן הצטער על כך מאד, והיה לי חשש שיש לו קפידא עלי. כאשר נזדמן מרן לבית החולים 'שערי צדק' לצורך בדיקות רפואיות, אזרתי עוז ונכנסתי לבקרו, כשבלבי חרדה לא קטנה… מרן קיבל את פני בסבר פנים יפות, ושאל אותי אם אני מסודר בפרנסה. הוא לא הסתפק בתשובתי החיובית, אלא המשיך להתעניין, כמה הרווחתי ב'יתד נאמן', והאם אני מרוויח היום רווח דומה. רק לאחר שהשבתי לו בחיוב, נחה דעתו והוא נתן לי את ברכתו".
ביקור חולים עם דרך ארץ
כאשר שמע מרן שלקיתי בהתקף לב בשנת תש"ן, ביקש מיד לבקרני בבית החולים, אך משום מידת דרך ארץ, התקשר לאשתי ע"ה כדי להודיע על ביקורו. אשתי השיבה: "ראש הישיבה יעשה כפי שהוא מבין, אך אני חוששת שהביקור ירגש אותו מידי, ואולי אין זה כדאי".
מרן הסתפק והתקשר לבני רבי יצחק, הוא סיפר לו על חששותיה של אשתי, ואמר: "אם אחיו הגדול היה רוצה לבקרו, האם גם אז אמא היתה חוששת שמא הוא יתרגש?". יצחק בני ענה: "ראש הישיבה אצל אבי הוא הרבה יותר מאח, ולכן אמא חוששת שביקורו של ראש הישיבה יביא אותו להתרגשות יתרה".
מרן לא ויתר והוסיף לשאול: "אם אבא שלו היה רוצה לבקר אצלו, האם גם כן היתה התנגדות? אתם צריכים לדעת שאני ממש אבא שלו!"…
ברצוני לציין, כי לא ניתן לתאר במילים את העידוד שקיבלתי אז מדבריו של מרן: "אני ממש אבא שלו". אין לי ספק שהם תרמו תרומה מכרעת להחלמתי.
בני נוכח לראות שמרן מבקש בכל כוחו לבקר, ואמר למרן שיבוא, שהרי מי כמוהו יש לו דעת תורה וכח הכרעה. אולם מרן ענה: "כיון שאמא אינה רוצה שאבוא, לא אבוא"… הוא המתין מספר ימים עד שהמצב השתפר, ואז בא.
מרן ביקש בכל מאודו לבוא, אך מידת דרך ארץ המחייבת להתחשב בדעת אשתי, הכריעה את הכף.
מדוע לקדם דווקא אותו?
סיפר רבי חזקיהו קצבורג, שהיה בזמנו משגיח בישיבה בשיכון ה' בבני ברק: "יום אחד קרא לי מרן, וביקש שאדאג לתלמיד פלוני, לאברך שילמד עימו, כדי לקדמו בלימוד. והוא – מרן – יממן את שכרו של אותו אברך. הוא ביקש ממני שאבוא בכל ראש חודש לקחת את המשכורת לאותו אברך". הרב קצבורג לא הבין, מדוע בחר מרן דווקא בקידומו של אותו בחור, אבל הוא לא שאל על כך. הוא סידר לאותו בחור אברך מעולה, שהיה מקבל את שכרו בכל חודש ממרן דרך הרב קצבורג.
פעם בהגיעו כרגיל בראש חודש, כדי להעביר את משכורתו של אותו אברך, לא הניחו לו להיכנס, כיון שמרן ישב באותה שעה בהתייעצות חשובה. מרן, שלא ידע על בואו, שלח לשואלו מדוע הוא לא בא. הרב קצבורג ענה לו שהוא הגיע כרגיל, אבל לא נתנו לו להיכנס. מרן התנצל, והביע את צערו על שלא הניחו לו להיכנס, ואמר כי ברצונו לפצות אותו על כך.
הרב קצבורג אזר אומץ וביקש, שמרן יסביר לו מדוע בחר לקדם דווקא את הבחור הזה, הרי ישנם עוד הרבה בחורים בישיבה! מרן אמר לו כי מלכתחילה לא רצה לגלות את הסיבה לכך, אך כיון שהבטיח לו פיצוי, הוא יספר. ואז פתח מרן וסיפר באריכות על התנאים הקשים שהיו לו עצמו בצעירותו: הוא אכל רק לחם צר, והיה ישן בישיבה על ספסל כאשר למראשותיו בול עץ. היתה לו רק חולצה אחת, בכל ערב שבת נהג לכבס את חולצתו בנהר לכבוד שבת, ועד שהחולצה התייבשה הוא היה יושב על גדות הנהר ולומד בכל תשוקתו. באחד מערבי השבת ניגשה אליו אשה ואמרה לו, שהיא שמה לב לכך שהחולצה קרועה. "מדוע אינך מחליף חולצה?!" – התפלאה האשה. מרן ענה לה, כי זו היא החולצה היחידה שיש ברשותו. האשה הלכה וכעבור זמן מה היא שבה עם שתי חולצות: אחת לשבת, ואחרת – לימות החול.
לאחר השואה חיפש מרן אחרי האשה או צאצאיה, כדי שיוכל לגמול לה כגמולה הטוב. נודע לו כי האשה וצאצאיה הושמדו בשואה, ונותר ממנה רק נכד אחד, שעלה ארצה ולומד בישיבה בשיכון ה'. חשב רבנו: כיצד יוכל לסייע לבחור זה כהכרת הטוב לסבתו? החלטתו היתה, כי הטובה הגדולה ביותר עבורו היא לקדם אותו בלימוד, ולכן קיבל מרן על עצמו לשלם לאברך שיקדמו בלימודו.
(מתוך 'במחיצתם')