הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
צלצול הטלפון הפריע את לגימת כוס הקפה היומית שלי. השעה היתה דקה לתשע בבוקר, ואני, יושב "על קוצים" בדרך לישיבה, לוחץ על המקש ומאזין בקוצר רוח לשיחה הנכנסת.
"קניתי עז", אמר קולו הבהול של ידידי, "מה עושים איתו כעת?!"
חייכתי חיוך גדול ועניתי: "תן לה עשב, זה הכל… רק אל תקדיש את העז שלך עד סמוך לשחיטתו. תהיינה לך בעיות חמורות של "מעילה בקדשים", אם תישען עליו, למשל, או שילדיך ישחקו איתו וירכבו עליו"…
•••
היום, ארבעה ימים לפני שאנו עולים, לראשונה מזה כמעט אלפיים שנה, אל בית המקדש, בכדי להקריב קרבן פסח במועדו וכהלכתו. האושר ברחובות עצום, אי אפשר להכילו בכלל. בכל פינה משוחחים כולם על כבשים ועיזים, "ביקור" ו"בעלי מום". מדהים להיווכח, כיצד כל סדרי החיים והעדיפויות שלנו התפוגגו כלעומת שבאו, ופתאום כל היהודים טרודים בבעלי חיים.
היום הוא היום הראשון של "ביקור הבהמה" שלנו, ואני ניגש אל הכבש הזכר (לקרבן פסח מקריבים רק כבש או עז תמים ממין זכר, בן שנתו). אני בודק אותו בדריכות, משתמש בזכוכית מגדלת. הבהמה משובחת, בלי שום פגם ומום, והנה ברוך ה' יש לנו כבש לקרבן פסח. בכל שלושת הימים הקרובים נבקר אותו שוב מכל מום, אם כי בדיעבד, אם היינו מבקרים את הכבש רק לפני שחיטתו – הקרבן היה כשר.
לפני כשבוע התקשרתי לידידי הטוב ר' משה מזרחי (זהו שמו האמיתי…), שוחט ותיק, בעל 18 שנות נסיון בתחום, ושאלתי אותו כמה אנשים צריכים להימנות על כבש ממוצע, כדי שנאכל את הקרבן מבלי להותיר ממנו פירור מיותר.
ר' משה, שוחט באחד הדצי"ם, השיב לי שכבש ממוצע שוקל כ- 70 ק"ג. "תוריד את הלכלוכים, הדם וכל הפסולת שאינה נאכלת, ותגיע ל- 35 ק"ג "נקי". בדרך כלל, כשמשפחה גדולה עושה "בשר על האש" מביאים 5-6 ק"ג ואוכלים ממנו כ- 15 איש, והם שבעים היטב מהבשר. כך שב- 35 ק"ג צריך לארגן בסביבות 105 אנשים לקרבן הפסח שלך", אמר לי ר' משה מזרחי.
"ובכלל, אתם האשכנזים בקושי יודעים לאכול בשר. אתם שבעים מ- 100 גרם בשר. אז תיקח יותר אנשים"…
הכבש שלנו שוקל פחות. כי הוא הרי פחות מגיל שנה והוא כבש קטן, יחסית. כך שסיכמתי עם ילדיי, האחראיים על "סדרת המנויים לכבש" להכניס ברשימה 90 יהודים, שכל אחד מהם יאכל לפחות כזית בשר. הסברתי לילדים שאנו אמורים, כולנו, לאכול בכבש את החלקים הבאים: הבשר והלב, המוח, עור הרגליים הרך, החלחולת והקיבה ואת כל שאר האיברים והשומנים הפנימיים.
"שימו לב לדבר מעניין", הערתי את תשומת ליבם, "הגמרא אומרת שזמן ההמלטה של בהמות דקות, כמו הכבשים והעיזים של קרבן פסח, הם בחודשי אדר ואלול בלבד. כך שהכבשים והעיזים, שצריכים להיות פחות מבני שנה, יהיו בני חודש (אם הם נולדו בחודש אדר) או בני כחצי שנה, אם הם נולדו בחודש אלול".
•••
ירושלים מלאה במליוני אנשים. אי אפשר לתאר בכלל במילים את גודל המעמד. בחיי לא ראיתי כל כך הרבה יהודים וכל כך הרבה כבשים ועיזים. מכל פינה שמענו את פעיות הכבשים וגעיות העיזים, שהתערבו עם צהלות הילדים המוקסמים וקולותיהם הרמים של הוריהם, שלא ידעו האם לרדוף אחר ה"עיזים" מהלכי השניים שלהם או אחרי העיזים הולכי הארבע.
למרות כל האנדרלמוסיה, שרר סדר מסוים בתוככי הבלגן, ונראה שכל אחד יודע את מקומו. התחושה המרוממת, שאפפה את רוחנו מאז בואו של המשיח, המשיכה ביתר עוז ושאת ואני עצמתי את עיני, לא מבין מדוע דמעות מסוימות זולגות מהן. מישהו הפריע לי לעסוק בשרעפי. "מתי מקריבים בדיוק את קרבן הפסח?" שאלני יהודי חביב, שסיפר לי שהגיע מישוב בשומרון.
"את הקרבן ישחטו לנו בעזרת ה' אחרי שישחטו את קרבן התמיד של בין הערביים", השבתי לו ושנינו, אוחזים בכבש שלי ובעז שלו, התחלנו לשוחח על כמות האנשים שנמצאים כאן ועכשיו. "אי אפשר לדעת, מדובר בכמה מליונים", אמר האיש, "ידוע לך כמה אנשים היו בשעת הקרבת הפסח בתקופת בית המקדש השני?"
ניסיתי להרחיק מעלי כבשה כחושה, שחשבה שהנעל שלי היא אוכל מזין, וסיפרתי לו שבתוספתא בפסחים מסופר על אגריפס המלך, שנפטר 22 שנים לפני חורבן הבית השני. באחד מערבי הפסחים רצה המלך לדעת את מספרם של עולי הרגל וביקש מהכהנים שיפרישו כליה אחת מכל קרבן פסח לפני ההקרבה שלהם על המזבח, בשביל שיוכלו לספור אותן. "מספר הכליות היה 600 אלף זוגות, והתוספתא מיד מוסיפה שעל כל קרבן פסח נמנו לפחות עשרה אנשים, אם לא יותר.
גם יוסף בן מתתיהו הכהן פלאביוס מספר בספרו "יוסיפון" שהנציג הרומאי בארץ ישראל ציווה לספור את הפסחים- 3 שנים לפני החורבן, והיו 265,000 פסחים. למרות שהיה זה כבר סמוך ונראה לזמן המלחמה העקובה מדם, והעליה לירושלים היתה קשה מאד".
נהר האדם הבלתי נגמר, סחף אותנו היישר לכיוון העזרה. קהל המקריבים העצום התחלק ל-3 כיתות, שהקריבו בזו אחר זו. מיד כשעזרת בית המקדש הקדושה התמלאה בהמון אדם, שהרכיבו את ה"כת הראשונה", נעלו הכהנים את השערים הכבדים והיפים, ולפתע נשמעה תקיעה, תרועה ועוד תקיעה, וכך החלה שחיטת קרבן הפסח. אנחנו המתנו בסבלנות עד שנכנסנו עם ה"כת השניה" (פשוט היה צפוף מאד ולא היה שייך להיכנס ל"כת הראשונה"), ואז נכנסנו לעזרת המקדש.
המראה היה מרהיב, אולי המראה המיוחד ביותר בחיי (אחרי מעמד קבלת פני המשיח). שורות, שורות של כהנים עמדו בעזרה ובידיהם בזיכים ("הבזיכים האלה הם כמו כפות, שנועדו להחזיק את הדם, שיוגר מתוך הבהמה", הסברתי למוטי שלי, שעמד לידי).
הבזיכים היו עשויים מזהב וכסף, ואורם הבהיק למרחוק בניצוצי נוגה מתוקים. שורת כהנים אחזה בבזיכי זהב, ושורת כהנים אחזה בבזיכי כסף והם לא התערבבו יחדיו.
כהן אחד אמר בקול רם: "הריני מכוון לשם פסח ולשם המנויים שנמנו עליו". מסביב עמדו עשרות מבין "מנויי" הכבש שלנו, ששכב לו מורכן ראש. הכהן השוחט בירך בקול ובהטעמה: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על שחיטת הפסח", בירך גם ברכת "שהחיינו" ואז שחט. זרנוק של דם פרץ החוצה, והכהן שעמד קרוב למקום זריקתו, קיבל את הדם בבזיך הזהב שבידו ומסרו לכהן השני שעמד לפניו.
השני העביר בזריזות את הדם לבזיכו של השלישי, השלישי העבירו לרביעי וכן הלאה, כשהדם מועבר במהירות הבזק, עד שהגיע למקום זריקתו על המזבח.
"אבא! תראה איך הבזיכים מבריקים בעברם מיד ליד! ממש כמו ברקים מתעופפים!" התפעם חיים, ואחיו הסביר בידענות ש"לבזיכים הזהובים האלה אין שוליים, התחתית שלהם חדודה, כדי שהכהנים לא יוכלו להניח בלי משים את הבזיכים על רצפת העזרה והדם יקרש".
לידי, הסביר חברי הטוב ר' יהושע לבנו יצחקי, שהכהן מקבל את כל הדם בכלי, והוא מחכה בקבלת הדם, עד שכל הדם ייצא החוצה. "על הכהן להיזהר לא לקבל את הדם הנוטף מהסכין, ולכן השוחט מגביה ומרחיק את הסכין מיד אחר שחיטת שני הסימנים של הבהמה".
"שמת לב שמקבל הדם בירך ברכה?" שאלני ר' יוסף, תושב בני ברק.
"אכן, ההלכה היא, שמקבל הדם מברך "אשר קדשנו במצוותיו בקדושתו של אהרון וצוונו על קבלת הדם", וגם ברכת שהחיינו", אמרתי לו, והבטתי בכהן שעמד סמוך למזבח. הוא קיבל את הדם בבזיך, פסע פסיעה אחת, ושפך את הדם בשפיכה אחת למקום שנקרא "יסוד".
גם הכהן הזה בירך ברכה בקול רם, וכולנו שמענוהו מודה לה' יתברך בברכת "על הולכת הדם". אחרי שפסע את הפסיעה, לפני ששפך את הדם, בירך הוא ברכה נוספת, ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על שפיכת הדם".
הפסקנו לדבר, והקשבנו מוקסמים לקריאת ההלל של הלווים, שנאמרה בקול ערב ובמנגינה קסומה, כמותה לא שמענו מעולם. בכל זמן ההקרבה אומרים את ההלל ולפעמים, מחמת ריבוי האנשים והכמות האדירה שלהם בבית המקדש, היו אומרים הלווים את ההלל שוב בפעם השניה ולפעמים התחילו אותו גם בפעם השלישית, בכלי השיר המיוחדים שלהם.
הכהנים הוציאו את האימורים והניחו אותם בכלי. הכהן שעמד קרוב למזבח, העלה אותם עליו ומלח אותם במלח. הוא נעמד על שפת הכבש, למול עינינו המביטות בו באושר צרוף ובהתרגשות רבה, ובירך בקול רם: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציוונו על הקטרת אימורים".
הוא זרק את אימוריו של הכבש שלנו (זכרונו לברכה..) על האש ור' אהרון דוד מרחוב התאנה באלעד, הסביר לחברו ר' ירחמיאל, שהכהן בכוונה לא מערב אימורים של שני פסחים יחד, וכל דבר נעשה בכלי לבדו.
ר' זושא, אברך חסידי, לחש לי בבהלה ששכח לסמוך את הקרבן. "לא עשיתי סמיכה! מה יהיה?"
הרגעתי אותו בלחישה שקרבן פסח אינו צריך בכלל סמיכה, ואם הוא היה שם לב, זהו קרבן שקרב ללא מנחה ונסכים. הוא התעניין האם הכהנים מברכים ברכה על כל קרבן והקטרה בפני עצמה, ומישהו שעמד לידינו, אברך ירושלמי עם שטריימל וקפטן זהוב – חום, הסביר שלא ומה פתאום, כל המברכים בהקרבה מברכים רק פעם ראשונה, גם על מעשה הקרבה שלהם וגם ברכת "שהחיינו", והם מתכוונים על כל הזריקות וההקטרות שיעשו עד לערב, עד לסיום הקרבת אלפי קרבנות הפסח. השיחה נקטעה עם סיומו של ההלל השני, ותחילתו של אמירת ההלל השלישי.
ה"כת השניה" סיימה לשחוט את אלפי הפסחים שלה ואנו יצאנו החוצה, נוטלים עימנו על הגב את בשר הכבש.
"ומה אתם אומרים על ההמצאה החדשה של הדור שלנו?" צייץ בקול בחור מישיבה קטנה. "בגלל שלא היו מספיק עצי רימונים, ובגלל שאסור להשתמש בשיפודי מתכת, כי הם מתחממים מכח האש, והבשר נצלה בגלל השיפוד הרותח ולא מהאש, לכן מפעלי "פלסטיק כהלכה" ייצרו שיפודים מפלסטיק, שאינם מוציאים לחות כמובן והם גם עמידים לחום האש, ולכן אפשר להשתמש בהם".
התפעמתי כולי מהרעיון הנפלא. בדיוק לפני שבועיים אמר לי ידידי הרה"ג ר' ישי ש. שליט"א שלא ברור כיצד יצליחו מליוני יהודים להקריב קרבן פסח. "וכי ישנם בכלל בכל ארץ ישראל אלפי עצי רימונים, מהם יוכלו לייצר כל כך מהר שיפודים מעץ רימון?" תהה ידידי, ולא ידעתי מה להשיב לו.
והנה הקב"ה עזר לנו, ובדורנו הומצאה המצאת הפלסטיק. והנה לנו שיפודי פלסטיק כשרים למהדרין מן המהדרין. כמה נפלא!
"ומה עם יתר המצאות הטכנולוגיה של השנים האחרונות?", תהה ר' בעריש, חסיד לעלוב, משכונת "אבני נזר" באלעד. "מדוע שלא נשתמש בתנור חשמלי או במיקרוגל?"
"בספר "קרבן פסח כהלכתו", שחיבר הגרמ"ז זורגר שליט"א, מביא את דעות הפוסקים שתנור חשמלי פסול לצליית קרבן פסח. ובכלל, כל תנור, למרות שהוא חם מאד, אך אין בו ממש אש, כי גרפו ממנו את הגחלים, פסול לצליית הקרבן שלנו. לכן כתבו פוסקי זמנינו שאי אפשר לצלות קרבן פסח במיקרוגל. הוא מחמם מאד, אפשר לבשל ולצלות בו, אך אין בו גחלים ו"אש ממשית". כך שהטכנולוגיה העכשווית לא מסייעת לצלי הפסח ועלינו להשתמש בתנור עם גחלים, כמו בימי אבותינו הקדמונים".
קרבן בקומה שניה?
עד כה נשאנו את בשר הכבש שלנו על הגב, כמו שכתוב בגמרא בפסחים. תחבנו את השיפוד כהלכה, מהנקב שניקב מאחורי הכבש, עד שהשיפוד עלה ובצבץ מפיו. הכבש כולו נצלה כאחת, כשראשו מחובר אליו ומעיו, קרביו ורגליו תלויים לפניו.
בהמשך, לאחר שהשיפוד יצא מפיו של גוף הכבש, תחבנו גם את מעיו ורגליו לשיפוד. קרבן הפסח נתלה באוויר התנור.
מו"צ תלמיד חכם אחד, הזהיר את תלמידיו שאסור לקרבן לגעת בדפנות התנור. אחד מתלמידיו אמר לו בצער שבשר העז שלו נגע דווקא בדופן התנור בעת הצליה, והרב הורה לו לקלף את מקום הנגיעה.
"הבשר שנוגע בדופן התנור הרותח צריך להיקלף במקום הנגיעה, כי הוא נצלה מחומו הגדול של הדופן ולא בגלל האש", הוא הסביר בטוב טעם. אחד הילדים שאל, האם מותר לתבל את הצלי במלח, פלפל חריף וקצת שמן והרב השיב לו שאכן כן. "ההלכה מאפשרת לסוך ולתבל את הצלי בכל דבר לפני צלייתו, ואני מדגיש: לפני צלייתו, חוץ ממים".
הגחלים הלוהטות מיהרו לצלות את הצלי שלנו, ואנו שמנו פעמינו, יחד עם הצלי החם, לחדר האוכל של ישיבת "אור שמח" ברובע היהודי, שם נאכל בסייעתא דשמיא את קרבן הפסח. הצפיפות היתה רבה והשתרכנו לנו לאיטנו, כורעים תחת סחיבת הצלי הגדול, מאושרים בעליל מהמצווה המופלאה, אשר אלפיים שנים חיכו לה מליוני יהודים בכל הדורות.
"אבא, למה שלא נחפש לנו מקום מוצל ורגוע באחד מהיערות שבסביבה? למה כולם מצטופפים דווקא בירושלים העתיקה?" שאל מוישי בן ה-8 את אביו ר' יונה, שצעד לידינו, כדי להשתתף באכילת הצלי, כאחד מבני ה"חבורה".
"צריך לאכול את קרבן הפסח דווקא בירושלים העתיקה, בירושלים המקודשת ולא מחוצה לה. אם הקרבן ייצא מחוץ לירושלים המקודשת, ייפסל הקורבן מדין 'יוצא'", השיב לו אביו, בעודו מסייע בעדי לסחוב את הצלי הקדוש שלנו.
"שמעתי שמשפחת ויספיש אוכלת עם ה"חבורה" שלה בקומה שלישית של "אור שמח". מותר לאכול את הקרבן בקומה שלישית? הקדושה של ירושלים עולה גם לקומה גבוהה?" שאל מוישי ואני התמוגגתי משאלתו המחוכמת.
"אכן, שאלת שאלה מקסימה! פשטות הסוגיה בגמרא בפסחים (פה, ב) מורה שאי אפשר לאכול את קרבן הפסח בעליות ובגגות ירושלים, לפי הדעה ש"גגין ועליות לא נתקדשו". הרשב"א (שו"ת ח"א סימן ל"ד) כותב שהגירסה היא, שאסור לשחוט קדשים קלים בגגות ועליות הגג של ירושלים, אך מותר לאכול שם קדשים קלים (כמו קרבן פסח). ישנן דעות שסברו שמותר לאכול קרבן פסח בקומה שניה בירושלים, וישנם שסברו שאסור לאכול את הפסח גם בקומות גבוהות שכאלה בירושלים, אלא רק במקומות נמוכים, השווים לקרקע של ירושלים. מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א (בדרך אמונה מע"ש סופ"ב ובביאה"ל שם) מביא שתי דעות בענין, ואילו רבינו החפץ חיים פוסק (בספרו ליקוטי הלכות עמוד פ"א) שאי אפשר.
צריך לשאול את משפחת וייספיש מי הורה להם לאכול את קרבן הפסח בקומה השניה, נגד פסק ה"חפץ חיים" וכמו הדעות הסוברות שאפשר", אמרתי לו.
"ולעלות על הגג אחרי שנאכל את הצלי- מותר?" שאל אלי, "מאד חם שם, למטה בקומה ראשונה. לא כדאי לערוך את המשך ה"סדר" על הגג של הישיבה?!"
"הילדים שלנו מבריקים!" זרח שכני ר' יונה באושר, "ככה באמת נהגו בזמן בית המקדש הראשון והשני. אכלו את קרבן הפסח בקומת הקרקע, ולאחר מכן עלו לגג כדי לנשום אוויר צח ולקרוא את ההלל, בשמחה ובטוב לבב. אפשר בהחלט לאכול את הצלי ולעלות לגג אחרי זה".
"הלילה הזה כולו צלי"
הגענו לקומת הקרקע של ישיבת "אור שמח", שם המתינו לנו עשרות משפחות, שקיבלו את הכבש בצהלה ובהתרגשות רבה. ליל הסדר התנהל כבכל שנה, כמו לפני שהמשיח הגיע ונבנה בית המקדש. כשכל הילדים נעמדו לשיר יחדיו ולשאול "מה נשתנה", בכו כולם, פשוט בכו מהתרגשות, כשמקהלת צעירי הצאן שלנו שאלה את השאלה, שלא שאלנוה עד כה, והכרנוה רק מדברי המשנה "שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי, שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי".
בזמן המקדש הראשון והשני לא שאלו את השאלה השלישית ב"מה נשתנה", "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין", אך אנו, שהתרגלנו לשאול גם את השאלה הזאת, הוספנו אותה גם כן והילדים שאלו הפעם 5 קושיות.
"עד שנה הבאה, נברר בעזרת ה' האם צריך להשמיט את השאלה של "כולנו מסובין" לגמרי, ולשוב לימים קדמונים", הבטיח מישהו ואחר אמר לו שיש לשאול רק 4 קושיות ולא- 5. התפתח פולמוס שלם בנושא.
בהמשך, פנינו ליטול ידיים כדי לאכול את המצה, אך הרב שערך את הסדר הודיע, שאת המצה נאכל עכשיו, אך נכוין בפירוש שלא לצאת ידי חובת אכילת מצה, כי את מצות אכילת המצה נקיים לאחר מכן ("לנו יש מצה שאינה שמורה לשם מצוה, בשביל לאוכלה כעת", לחש לי שכני ר' יונה). שלא כמו בכל שנה, דילגנו על אכילת המרור וה"כורך" וערכנו מיד שולחן ל"שולחן עורך".
בשר קרבן החגיגה הונח בטס מפואר של זהב, חילקו "כזית" לכולם והציבור בירך בכוונה רבה ברכה שלא הכרנוה, לדאבוננו, עד היום, ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הזבח".
"תאכלו טוב, אבל אל תתמלאו לגמרי, כדי שלא נאכל את קרבן הפסח כאכילה גסה", הזהרתי את בני משפחתי.
"אפשר לשבור את העצמות של בשר החגיגה, וצריך גם לאכול את המוח של העצמות", הודיע הרב רובינשטיין בקול רם, והסביר שאם לא נאכל את כל בשר החגיגה, נעבור חלילה על איסור "נותר".
"הסיבה שאנו מברכים על אכילת המצה בשעה שאנו אוכלים את המצה בתחילת הסעודה, מבלי לצאת באכילה לשם מצוה, היא כנראה משום שאנו צריכים לאכול פת בסעודה, ולחם משנה, ואילו את המצווה נקיים רק בשעה שנאכל את קרבן הפסח יחד עם המצה", הסביר ר' בונים, יהודי מיוחד שלמד ב"דף היומי" היטב את מסכת פסחים. הוא הראה לי את דברי הרשב"ם (פסחים קיט, ב) העוסקים בעניין.
אמרתי לו שכך כותב רבנו שמעיה בשם רבו רש"י, שכך עושים כשהסדר כולל את קרבן פסח, והיהודי הספרדי שישב איתנו הראה לנו שכך רואים מהסדר של התוספתא.
הסדר עבר על כולנו בהתרוממות הרוח. בתי ירושלים היו גדושים ברבבות רבבות יהודים, ששרו את שירי ההגדה. מכל פינה שמענו מנגינות ישנות וגם חדשות, סילסולי ההגדה בעגה תימנית, לצד "והיא שעמדה" במנגינה מסורתית, "עזרת אבותינו" במנגינה הויז'ניצאית ו"ממצרים גאלתנו" נוסח חב"ד.
משוררי שירי פסח שנהפכו לנכסי צאן ברזל בעולם התורה כולו, עלו בקולותיהם על מקהלת הילדים הרחוקה, שניגנה את ה"מה אשיב" במנגינתו הקטיפתית של ליבלה השל ז"ל, מנגינה המושרת בשעת ההלל במאות בתי כנסיות בארץ ובעולם.
רבבות אלפי בני ישראל שרו שירים חדשים, הנשמעים כקולות פעמונים קסומים, באוקטבות ותווים של זהב, מזוקקים ברוחניות שמימית, אלו הם שירי הלויים, שהושרו זה לראשונה מאז חורבן בית המקדש השני. אי אפשר לתאר את ה"וינתן לעם לב חדש לשורר בפיהם שיר חדש".
ליל הסדר בבית המקדש ובירושלים המקודשת, ליד שולחנות גדושים בקרבן חגיגה וקרבן פסח, כהנים ולויים ועמך ישראל, ובראשם משיח צדקנו. אין לתאר ואין לשער!!
אוכלים את הפסח
השעון התקדם במהירות, ועורך הסדר הכריז בשמחה ובהתרוממות הרוח על קיום מצות האכילה של ליל הסדר. "כזיתי" הפסח חולקו לכל אחד ממשתתפי הסדר שלנו, לאנשים ולנשים הבריאים שיכולים לאכול "כזית בכדי אכילת פרס", כולל קטנים שהגיעו לגיל חינוך, ויכולים, כך לפי הכרזת הוריהם, לאכול "כזית" פסח ללא היסוס, בזמן של "כדי אכילת פרס". הזקנים והחולים שהשתתפו עימנו בשולחן הסדר והודיעו שלא יוכלו לאכול "כזית" מקרבן הפסח, לא זכו להשתתף באכילה, והרב הסביר להם שהם פטורים ממצווה זו.
הס הושלך בחדר הסדר, כשר' יונה הסביר לכל הנאספים שאחרי שנתחיל לאכול יחדיו את קרבן הפסח בחדר אחד, שוב ייאסר עלינו להוציאו לחדר אחר. "אני מבקש ומתחנן, מזהיר ומודיע, לכל המבוגרים ובפרט לכל הילדים, שאנחנו יושבים כאן ועכשיו, בכל הרצינות וכובד הראש, ואוכלים את קרבן הפסח המופלא שלנו, מצות עשה מהתורה של אכילת פסח. אף ילד לא יוצא החוצה עם חתיכת הבשר שלו, ואין בזה שום תירוצים ושום סיפורים! אם מישהו רוצה, אפשר להתחלק כעת לשתי קבוצות, ושכל קבוצה תקבל את מנת קרבן הפסח שלה. אבל אחרי שנקבע את מקומנו כאן, אסור לאף אחד מן האוכלים לצאת החוצה ל"חבורה" אחרת!"
"ומה קורה אם ישנן שתי חבורות בחדר אחד גדול?"
"שתי חבורות שאוכלות בחדר אחד, צריכות להיפרד, כל חבורה לחוד, במחיצה קלה, וכל חבורה תשב לצד אחר, כדי שלא יתערבבו ביניהם. אם יהיה ילדון שובב שיסלק את המחיצה שבין שתי החבורות, לא נוכל להמשיך ולאכול, עד שיחזירו את המחיצות למקומן".
מוטי שלי מושך בחולצתי ושואל: "האם צריכים לאכול את כל הבשר הזה?" אני צוחק ומסביר לו שכן, נאכל כעת את כל הבשר והסחוס, האיברים הפנימיים וגם את המוח של הבהמה. "אך ניזהר מאד לא לשבור שום עצם! חס וחלילה!
גם אם נשברה עצם שלא בכוונה, אסור להמשיך ולשבור אותה יותר וכל המוסיף לשוברה- חייב מלקות!" הזהרתי את בני משפחתי.
כולם קיימו את מצות אכילת קרבן הפסח, המצה והמרור, וכולם חייכו זה לזה באושר גדול. "כעת לא אוכלים ולא שותים שום דבר, חוץ ממים"- הכריז הרב, והתיר לשתות תה למי שרוצה. "אנו שמחים להשאיר את טעם הקרבן והמצה בחיכנו ובלשוננו ונאגור את הטעם הזה עד למחרת בבוקר, וכמובן, נשמור את טעם המצווה בלבבנו, עד עולם"…
"ברוך ה' שבשר הקרבן שלנו נאכל עד מתום, לפני חצות הלילה, כהלכה הפסוקה מדורי דורות", לחשתי לילדי, "אם היה נשאר מבשר הפסח, היינו צריכים לשורפו לאחר יום טוב, בבוקרו של היום", הוסיף ר' בעריש, יהודי חייכן מחבורתנו.
ואז פרצו כולם בשירת ההלל. הגמרא מספרת, שמרוב קולות השמחה וההתלהבות של אמירת ההלל, "פקע איגרא", הגגות כביכול נבקעו, מרוב קולות. ואכן, כך היה במציאות. ירושלים של מעלה, גדושה במאות אלפי יהודים חוגגים, שוררה יחדיו את שירת בת השמים. "ה' זכרנו יברך, יברך את בית ישראל, יברך את בית אהרון, יברך יראי ה'", ריננו כולם בחדווה, בשמחה שכמותה לא נראתה בתבל וביקום כולו.
"קול רינה וישועה באהלי צדיקים", רקדו היהודים ובת קול יצאה ואמרה: "ימין ה' עושה חיל, ימין ה' רוממה".
מי שלא היה שם, לא יכול היה להבין, לא הצליח להרגיש, לא ידע, לא שמע ולא ראה, כיצד ניתן להכיל אושר אינסופי שכזה בתוך לב קטן אחד. החוויה היתה גדולה מכל תיאור וצבע, וכולם קראו בגרונות ניחרים: "קלי אתה ואודך! אלוקי- ארוממך"…
— לשנה הבאה בירושלים!!
(למותר לציין שסיפור עתידי זה אינו להלכה ואינו למעשה. הדברים התבססו על סוגיות הש"ס, ראשונים ואחרונים, שלא הוכרעו תמיד להלכה. וכאשר יבוא משיח צדקנו, בזאת השנה בס"ד, נדע ממנו אל נכון כיצד לנהוג בכל דבר ועניין, כמובן).
כמה אנשים לקרבן?
נראה לי שר' משה השוחט לא הכליל את החלק האחורי בחשבון הק"ג, והרי בוודאי שנהיה בקיאים לנקרו כדין, והוא שוקל יותר מהחלק הקדמי, אפשר לומר שניתן בנחת להוסיף עד ל150 איש ויותר…
קצת לא מובן בתחילת ד"ה הסיבה שאנו, משמע שמברכים על אכילת המצה אבל אין יוצאים בה י"ח. מסתמא מדובר בברכת המוציא, ולא 'על אכילת מצה', דאל"כ תרתי דסתרי.