רש"י מפרש את הפסוק: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" – "כי ידעתיו – לשון חיבה… שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצווה, לפי שהוא מצווה את בניו עלי לשמור דרכי".
בפסוק זה מתגלה לנו חידוש עצום, אשר מן הראוי להתבונן בו היטב. כאשר אומר הקב"ה מדוע ראוי אברהם לדעת את העומד להתרחש, הוא אינו תולה את הדבר בהיות אברהם ראש המאמינים, או בהיותו טוב ומיטיב ובעל חסד. מעלה אחרת יש לו, ורק בה הדבר תלוי: "שהוא מצווה את בניו עלי לשמור דרכי"!
חידוש זה מרעיש הוא, מבהיל את הרעיון. הרי בפסוקים אלו מוזכרות כל הבטחות ה' לאברהם: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ… למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו". וכל אלה תלויים בזכות אחת – מפני שחינך את זרעו לשמור את דרך ה'!
אחד ההסברים לחשיבות העצומה שמייחסת התורה לנושא החינוך, הסביר אדמו"ר בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זי"ע, כך: במסכת עבודה זרה (יד:) מובא, שלאברהם אבינו היו ארבע מאות פרקים במסכת עבודה זרה, ואנו אין לנו אלא חמישה. לכאורה, נשמע הדבר מעט תמוה, אלו ארבע מאות פרקים כבר ניתן להוסיף על הלכות עבודה זרה? ואם ישנם, מדוע לנו אין צורך בהם?
ומבאר ה'נתיבות שלום', שתוכן הארבע מאות פרקים הללו הוא פירוט מדויק של כל בניין מהלך חייו ואורחותיו של היהודי ביום יום. כיצד לחיות כיהודי! כיצד לחשוב כיהודי! כיצד לנהוג כיהודי! כיצד להשיג את מידותיו של היהודי – עין טובה, רוח נמוכה, נפש שפלה, אמונה ובטחון, נועם ואצילות.
מהלך חייו של היהודי מהרגע שמקיץ משנתו בבוקר ועד שנשכב שוב לשינת הלילה, שונה במהותו ובתכליתו ממהלך חייו של בן אומות העולם – עובד עבודה זרה, ובארבע מאות הפרקים אלו שהיו לאברהם במסכת עבודה זרה, הוא שלל דרכם מכל וכל וסלל דרך בהירה ומפורטת כיצד להיהפך ליהודי!
אמנם כל אלו נצרכו לאברהם בלבד, ולא היה כל צורך להעבירם לזרעו אחריו. משום שאברהם עבר דרך חתחתים עד שסלל כביש, אך הבאים אחריו כבר נסעו בדרך הכבושה שהתווה, ולא הוצרכו להתאמץ כדי להגיע לאותו המקום. החינוך שהעביר לדורות הבאים הבטיח שדרך זו תימשך מדור לדור!
על פי זה נבין, כי חינוך אברהם את בניו אינו עוד מעלה צדדית שרכש אברהם. זהו עצם הלוז בקיום האומה הישראלית, וזהו הדבר שיבטיח את קיום האמונה בעולם. לפיכך זו המעלה המרכזית, שבעקבותיה זכה אברהם אבינו לכל ההבטחות הנשגבות לו ולזרעו!
מעלתו הנשגבת של המחנך
לאור הדברים הללו, נוכל להבין דברים מופלאים שמצאנו בחז"ל אודות מעלתם העצומה של המחנכים.
נאמר בזוהר הק' (דף כב, עמוד ד): "אמר רבי תנחום: בוא וראה כמה חביבה התורה לפני הקדוש ברוך הוא, שבשבילה זוכה האדם לחיי העולם הבא; וכל המלמד תורה לאחרים, יותר מכולם. בוא וראה מה כתיב כאן: 'ואם אקח מכל אשר לך' – אותם הרשעים הראויים לך, 'בלעדי רק אשר אכלו הנערים' – חוץ מאותם המורים תורה לאחרים ולתינוקות, ששכרם כפול; דאמר רבי יצחק: המלמד תורה לתינוקות – דירתו עם השכינה… ואמר: 'רק אשר אכלו הנערים' – חוץ מאותם אשר לימדו לנערים תורה, 'וחלק האנשים אשר הלכו אתי' באותו העולם, תדע שאחזיק בהם ולא אתנם לך, אף על פי שראוייים ליענש!".
הדברים מבהילים כל רעיון. הזוהר הק' אומר לנו כאן, שהמלמדים תורה לילדי ישראל יינצלו מהגיהינום, "אף על פי שראויים ליענש"!
ננסה לתאר לעצמנו במה מדובר. מגיע לשמים יהודי ומתייצב לפני בי"ד של מעלה. פוסקים את דינו לגן עדן, אך תחילה עליו להזדכך מעט בייסורים בגלל חטאים שנכשל בהם.
כשהוא מוקף מלאכי חבלה נלקח היהודי לגיהינום, אך לפתע נעצר המסע בשל מחסום בדרך. לפני השערים ממתין אברהם אבינו, דמותו ממלאת את הפתח והוא אינו מניח למלאכי החבלה להכניסו פנימה! מדוע? כי יהודי זה היה מלמד תינוקות. אברהם אבינו עליו השלום יעמוד ויגונן עליו מפני השטן מכיוון שהוא הוא ממשיך דרכו, המצווה את בניו אחריו לשמור דרך ה'!
כמה עלינו להתפעל מהבטחה מרעישה זו!
ואכן, גדולי ישראל התייחסו תמיד לתפקיד המלמד כמלאכת קודש שאין למעלה ממנה. במכתב שכתב מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל, בעל ה'שבט הלוי', הוא מורה בנחרצות: מלמד החושב או מרגיש כי תפקידו הינו מקצועי בלבד, כפקיד בבנק, הרי הוא בכלל "עושי מלאכת ה' רמייה"! להיות 'מלמד' פירושו למלא תפקיד נעלה ונשגב של העמדת הדורות הבאים בעם ישראל, תפקיד אותו יש למלא בחרדת קודש!
מלמד המבין את גודל חשיבות תפקידו, גם מתייחס אליו בכובד הראש וברצינות הראויים. שמעתי ממנהל ת"ת בירושלים, שלפני שנים רבות שאל אחד מגדולי הדור אלו מלמדים עליו לחפש לת"ת שבראשותו, ונענה: "רק מלמדים שמרגישים מאושרים בתפקידם"!
מעשה היה באברך שעם השנים נעשה מלמד, אך כאשר נפגש עם רבו מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', לא השיב לשאלתו במה הוא עוסק כיוון שהתבייש בתפקידו. אמר לו אותו אדם גדול: "איני יודע במה אתה עוסק. אך דבר אחד ברור לי, אם אתה מתבייש בעיסוקך – מלמד אסור לך להיות!"… והוסיף: "הנני שוקל לגשת למנהל התלמוד תורה ולעורר את תשומת לבו על כך"…
מעשה נפלא, הממחיש כיצד יש להתייחס למלאכת חינוך ילדי ישראל:
לפני עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, הגיעו שני אנשים לדיון. אחד מהם עובד לפרנסתו כנהג הסעות, ומסיע בכל בוקר ילדים לתלמוד תורה, והשני הוא מלווה הממונה מטעם התלמוד תורה כאחראי על ההסעה. שניהם נוסעים יחד בכל בוקר, ולאחרונה פרץ ביניהם ויכוח: מי מהם צריך לפתוח את הדלת ולהעלות את הילדים הקטנים אל הטנדר…
מה שהתחיל כוויכוח גרידא הפך עד מהרה לריב של ממש, ומשכך באו השניים לפני רבי שלמה זלמן שיכריע בדבר. רבי שלמה זלמן חייך אליהם את חיוכו האוהב, והשיב להם במילים הבאות: "אתם הלא עוסקים בהסעת ילדים לתלמוד תורה. כל ילד הלומד תורה הינו ספר תורה קטן, ואם כן המכונית המסיעה אותו היא בגדר 'ארון קודש'. פתיחת דלת המכונית היא איפוא 'פתיחת הארון', והעלאת הילדים לטנדר והורדתם היא ממש 'הוצאה והכנסה'…
"והנה", המשיך רבי שלמה זלמן לומר, "מעולם לא נתקלתי בבית הכנסת בשני בני אדם המתדיינים ביניהם מדוע דוקא הוא צריך לגשת ולפתוח את ארון הקודש ולא חברו…" .
במילותיו הקצרות האיר רבי שלמה זלמן באור חדש את תפקידם של השניים. מעתה הוויכוח נמשך, אך השניים החליפו צדדים: כל אחד מהם רצה כעת לזכות בכבוד הגדול של פתיחת הדלת לילדים… כל ילד התקבל בטנדר הקטן בכבוד ובאהבה, בליטוף ובנשיקה. שהרי לא ילדים קטנים הם מסיעים כאן, כי אם ספרי תורה!
הדברים הללו מן הראוי שייחרטו באותיות של זהב בכל חדר מלמדים, כדי שהם ישננו שוב ושוב את האמת המאירה: תפקידם אינו מילוי משרה תורנית גרידא, והילדים עליהם הם מופקדים אינם סתם תלמידים. התפקיד הוא קדוש ונשגב, כי הם אלו המעבירים את התורה הקדושה הלאה לדורות הבאים. בזכותם ממשיך עם ישראל לשאת את מורשתו לנצח, ושכרם לעתיד לבא מי יוכל לשער!
סוגיית החינוך רחבה וגדולה היא, ולא ניתן להקיפה במסגרת מאמר אחד. אך "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה". ביריעה שלפניכם פרשנו כמה יסודות קצרים בעניני חינוך, אשר הם מרכזיים ושורשיים ונוגעים לתחומים רבים.
את רוב ככל הדברים קיבלתי מגדולי ישראל זצוק"ל ויבלחט"א, ובעיקר מאבי מורי שליט"א, מוותיקי המחנכים בארץ הקודש, ששימש כמנהלו הרוחני של ת"ת 'יסודי התורה' בתל אביב, ואשר את יסודות משנת החינוך רכש מרבותיו הגדולים: מרן הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, והגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, משגיח בישיבת פוניבז'. בנוסף, רכש מקצועיות מעשית מהמחנך הנודע רבי משה אויערבאך זצ"ל, מנהלו של הת"ת הראשון החרדי בפתח תקוה, וכונה בהערצה "החפץ חיים של פתח תקוה", שמומחיותו הרבה במלאכת החינוך בתבונה ובדעת נודעה לשם דבר.
חינוך – גודל האחריות
סיפר אבי מורי שליט"א: לפני עשרות שנים זכיתי להשתתף באסיפת מחנכים בפתח תקוה, אשר בראשה עמד הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל. בפתח דבריו אמר הרב דסלר כך: "יראתי בפצותי שיח… אני עומד כאן וחושש לדבר".
לנוכח מבטיהם התמהים של המלמדים, ביאר הרב דסלר את דבריו: "סבורים אתם שאני עומד לדבר רק לפני כמה עשרות מחנכים… לא ולא! אני עומד כאן, ורואה למול עיניי אלפי ילדים. כל תלמידיכם בהווה, וכל התלמידים שיבואו במהלך השנים, כולם תלויים בגישה שלכם למלאכת החינוך. לפיכך – יראתי"!
עוד הוסיף הרב דסלר ואמר: "מי יודע אצל מי מכם יופקד גדול הדור הבא. אולי אצל אחד מכם יצמח רבי עקיבא איגר, חתם סופר, חפץ חיים… וגודל השפעת המחנך על תלמידו אין לשער ואין לתאר. נמצא אם כן, שבמילה אחת כאן אוכל להשפיע על גורלו של גדול הדור הבא, וממילא של כל הדור. אם כן זהו פחד עצום לדבר"!
האחריות המוטלת על כתפיהם של הורים ומחנכים נוראה היא. עליהם לדעת ולשנן לעצמם תמיד, כי בידיהם נמצא המפתח לכל עתידו של הילד או התלמיד. במעשיהם, הנהגתם ודיבוריהם, הם משפיעים השפעה עצומה על נפשם הרכה של הילדים, ועלולים לקבוע את דרכם לכל ימי חייהם.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')
מעשה בנהג הסעות אצל הגרש"ז
שמעתי בזמנו את המעשה הזה,מילה במילה,על הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל,קצת אחרי שנפטר.
זה סופר גם על ידי הרב יששכר מאזוז שישב איתו בבית הדין לממונות,ויכול להעיד על כך.
(הרב מאזוז גם רב של שכונת רמת אשכול)