רבי חיים בריסקער היה גאון הגאונים לא רק בתורה, אלא גם בחסד. ביתו, בית הרב, היה פתוח לכל דכפין, כל עלובי הנפש הרגישו שם בבית…
פעם שאלו את הרב מבריסק זצ"ל: "האם זה נכון שאצל אביך – רבי חיים בריסקער הבית היה רשות הרבים?"
השיב הרב: "רשות הרבים? הרבה יותר מרשות הרבים… נסו אתם להביא את המיטה שלכם ולהניחה באמצע הרחוב. מיד תבוא המשטרה ותגרור אתכם משם – מה אתה ישן באמצע הרחוב? זו הפרעה לסדר הציבורי! אבל אצל אבא בבית, הגיעו אנשים, אכלו שתו וישנו ו.. קנו להם שביתה, כאילו הם בבית שלהם"..
סיפרה הרעבעצין פיינשטיין ע"ה – בתו של הרב מבריסק, כי אביה זצ"ל סיפר, שכאשר אביו רבי חיים היה מגיע הביתה עם אורח, היו בני הבית נותנים לאורח את המיטה שלהם. והיכן הם יישנו? היו משחררים את הדלת מהצירים וישנים עליה…
פעם אחת, חשב אחד הבנים – מה לו לישון על דלת, הוא מעונין ב'לוקסוס', יקח כמה כיסאות ויישן עליהם, יהיה קל יותר, הכין לעצמו 'מיטת כיסאות' הציע את ה'מיטה' ורצה לשכב עליה, אלא שאז הרגיש שמישהו סוחב לו את הכיסא בתרעומת: "מדוע אתה לוקח את הכיסא שלי?!" היה זה אחד מהאורחים… גם כיסא כבר לא היה לבנו של הרב…
היו יהודים שאהבו ללמוד אצל הרב בבית. פעם אחת רבי חיים היה צריך איזו גמרא, הלך לחפש את הגמרא בארון – ואין! היא אצל יהודי פלוני שבא בקביעות ללמוד בבית הרב…
אבל אם אבא צריך גמרא, אין חכמות. הלך הבן – הבריסקער רב, וביקש ממנו: ר' איד, אבא צריך את הגמרא". פתח עליו הלה זוג עיניים: "מה?! וכי בבית המדרש חסרות גמרות שאתה צריך לקחת את הגמרא שלי?! לך וקח מבית המדרש!"…
הבעלזר רב'ה, רבי אהרן זצ"ל, קרא פעם בבוקר אחד לגבאי שלו, וביקש ממנו: "בבקשה, תביא לי כוס קפה". נבהל הגבאי, מעולם הרב'ה לא ביקש לעצמו כוס קפה. תמיד היה צריך להתחנן שהרב'ה יאכל משהו וישתה משהו, והנה הפעם הוא מבקש לעצמו כוס קפה. מה פשר הדבר?
הגבאי כמעט איבד את עשתונותיו. אולי הרב'ה לא חש בטוב, חלילה. מיהר לצאת מחדר הרבי, והנה בעודו עושה את דרכו החוצה הוא שומע את הרבי אומר לו: "תשתדל שהקפה יצא טעים!" הדרישה הזאת רק הוסיפה מבוכה על מבוכתו.
כעבור זמן קצר שב הגבאי אל הרב'ה ובידו כוס קפה חם ומהביל. "יישר כח, יישר כח. אנא ממך, אם תוכל להוליך את המשקה לבית המדרש, יושב שם החסיד ר' יענקל. גש אליו ותן לו את המשקה שיחיה בו את נפשו".
כעת התגברה התעלומה עוד יותר. מה זה צריך להיות? אבל אם הרב'ה אומר, צריך לקיים. אחז הגבאי את כוס הקפה בידו ומיהר לבית המדרש. נכנס פנימה עיניו תרו אחר אותו חסיד, וכשמצא אותו בירכתי בית המדרש מיהר לקראתו והושיט לו את המשקה: "זה שלך, הרבה ביקש להכין לך כוס קפה"..
החסיד תפס את ראשו בשתי ידיו, כלא ידע מה לעשות עם עצמו. ואז סיפר לגבאי: "לפני זמן קצר, כשהייתי במקווה, מלמלתי לעצמי: 'אוי כמה טוב אם היה לי עכשיו איזה כוס קפה חם'… והנה כשסובבתי את ראשי לאחור ראיתי את הרב'ה מביט בי בעיניו הטובות. כעת אני מבין שהוא שמע את דבריי"…
חז"ל (שבת רכז ע"א) אומרים: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה".
ממחיש זאת האדמו"ר מסלונים זצ"ל בווארט נפלא וגעשמאק מאד:
משל לאדם שיש לו שני חברים, ידידים בלב ונפש. האחד גר בירושלים, והאחד בחיפה. יום אחד מגיע החבר מירושלים לביקור. המארח מקבל אותו בסבר פנים יפות, ומכין לו מטעמים כסעודת שלמה בשעתו. הרי סוף כל סוף הוא הידיד הטוב שלו, חברו בלב ונפש.
בפעם אחרת נשמעות שוב דפיקות בדלת. בעל הבית פותח את הדלת, הוא אינו מכיר את העומד בפתח ואומר לו: "מי אתה?ברוך הבא!" והלה משיב לו: אני הבן של החבר שלך מחיפה". אומר לו המארח: "הו ברוך הבא! בוא, הכנס פנימה, איזו שמחה! בן של הידיד שלי הגיע לביקור". ומיד מכין מעדנים כסעודת שלמה בשעתו לכבוד האורח.
הבה ונתבונן – אומר הרב'ה מסלונים – היכן באה לידי ביטוי הידידות בין החברים האלו ביתר שאת, האם בקבלת הפנים לחבר מירושלים או בקבלת הפנים לבנו של החבר מחיפה?
ברור לכל אחד, כי בקבלת הפנים הלבבית והחמה לבנו של החבר מחיפה, יש ביטוי רב יותר לידידות, כי הרי כאשר מדובר בחבר מירושלים, אין כל פלא בקבלת הפנים הלבבית, סוף כל סוף זהו החבר שלו, אבל כאשר מקבלים בחם רב ובהתלהבות את בנו של החבר מחיפה, או אז ניכרת הידידות ביתר שאת. זה מוכיח על געוואלדיגע חברות.
כאשר מכבדים את הקב"ה, אין בכך כל דבר יוצא דופן – סוף כל סוף מדובר באבינו שבשמים. אבל כאשר מכניסים אורחים, ומכבדים את 'בנו של החבר', את בנו של השי"ת, או אז ניכרת אהבת הבורא ביתר שאת וביתר עוז.
סיפר לי חסיד גור, כי בפולין בעת כהונתו של בעל ה"אמרי אמת" זצ"ל היה בנו בעל ה"בית ישראל" זצ"ל ילד צעיר. החסידים חיבבו אותו וכבדו אותו באופן מיוחד כי הרי סוף כל סוף הוא בנו של הרבי.
והרי כל יהודי הוא בנו של הקב"ה, וכאשר מכניסים אורחים, יש בכך ביטוי לאהבת הבורא יתברך, על כן "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה".
(מתוך הגדה של פסח 'יחי ראובן')