"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר י"ט, ב')
ומבאר רש"י: "גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה"
מסופר על הרה"ק רבי חיים מצאנז בעל ה'דברי חיים' זיע"א, אשר מנהג מקודש היה נוהג, לחתוך בעצמו את הביצה והבצל למאכל ה'איי מיט ציבל', שנהוג לאוכלו בסעודת צפרא דשבתא.
מנהג זה לא היה מחוור לקהל החסידים, על מה ולמה יעשה זאת הרבי כן בעצמו ובעת הסעודה, אך סביביו נשערה מאוד, ולא נודע מעולם פשר המנהג.
מעשה היה, ונקלע אל השולחן כפרי פשוט ותמים, וכראותו זאת לא כבש את תמיהתו ומיהר לשאול בקול רם: "רבי על מה ולמה? וכי אי אפשר לחתוך את הבצל קודם הבאתו אל השולחן?".
ה'עולם' עצר נשימתו בדריכות, לדעת מה יענה הרבי, אך הרבי חייך ואמר לאותו כפרי: "הרי כל מהות מאכל הבצל היא החריפות שבו, ואם נחתכנו קודם לכן, מה הועילו טבחים בתיקונם? הרי תאבד כל החריפות שבו"…
הכפרי נחה דעתו, ואולם החסידים המרוממים יותר, הבינו שלא בזה נעוץ העניין…
לפרק זמן אחר התרחש מעשה שוב. בא רב ודיין, בעל הלכה, להשתתף בשולחן הרבי, לחזות בהיכלו, למרות שלא מן עדת החסידים הוא, וגם הוא כקודמו תמה בלחישה, מאי אולמיה לבצל הנחתך בעת הזאת ובעסק הזה?
הראה לו הרבי פנים שוחקות ואמר לו: "והלוא אתה שבעל הלכה אתה, עליך לדעת היטב כמה איסורי שבת עלולים להתרחש בחיתוך הבצל, אמנם הביצה לאו גידולי קרקע היא לעניין מיעוכה, אך בחיתוך הבצל דק, עלולים לעבור על טוחן, לש וכו', וממילא בכדי שהרבנית לא תיכשל בהם חלילה", אמר הרבי, "מקפיד אני לחתוך בעצמי בכדי שלא תבוא תקלה על ידי נשים צדקניות"…
נחה אמנם דעת הרב… אך קהל החסידים שוב ידע שלאו בזאת עסקינן, והלוא הרבנית בקיאה היטב בהלכות תיקון מאכל בשבת, וכן ההתעסקות על השולחן הטהור בעצמו גם לא ברורה…
חלפו השנים, והנה בא ונכנס אל חדר הרבי חסיד ישיש. פונה הוא אל הרבי בזה הלשון: "רבי רחימאי, שנים רבות חסיתי בצלך ולמדתי ממך רוב תורתי, שבכתב ושבעל פה, נגלה ונסתר, ורק חיסרתי דבר זה, על מה ולמה נוהג רבינו כך בעת שולחנו הטהור בחיתוך האי בצלא?".
הסביר לו הרבי פניו ואמר: "ידוע הדרוש המפורסם כי שבת קודש, יום השביעי, הרבה מן הנוהג בו הוא בגימטריא 7: 'נר' בגימטריא קטנה 7; 'יין' אף הוא 7; 'דג' גם, 'מרק', 'בשר'; הכול 7, עד שמגיעים לסעודת הבוקר שבה מגיע הבצל שהוא בגימטריא קטנה 14… ובכדי לתקן זאת, מקפיד אני בעצמי לחותכו ל-7…".
ולמרות שפה קדוש אמר דבר זה, עדיין אמרו חסידים בעלי דעת, שעדיין אין בזה בירור, והדברים נותרו צפונים וחתומים…
אמרו דרשנים, אשר בכל זאת בשלוש התשובות אותן ענה הרבי, נאמרו מהלכים שונים: בתשובתו לכפרי נרמז עניין החריפות והדבקות בד' יתברך, בתשובתו לרב נאמר הצורך הגדול בהלכות שבת בפרט, לדעת ולשלוט בכדי לא לעבור על איסורים מפורשים מידי שבת, ובתשובתו לחסיד הישיש נאמר, שלא להיות כנמשל כבהמות נדמו… חשוב ודע את בוראך ותפקידך בעולמו.
אך הדברים נותרו חתומים כדבר שנאמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממנו", ולנו המורגלים על "אין לך רשות להרהר אחריה, נותרה הזכיה, שאין השטן ואומות העולם מונים אותנו לאמור 'מה העבודה הזאת לכם', שאת רצון בוראינו נעשה תמיד, זאת חוקת התורה!