הרב צבי וינברג
"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת" (ויקרא י"ד, ד')
וכתב בעל הטורים, שתי ציפורים על שם (משלי כז,ח) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ. וכתוב במצורע (לעיל יג,מו) בדד ישב, לכך טהרתו בצפרים, ע"כ.
וראה בפי' הגר"א (על משלי שם) שכתב וז"ל: כמו ציפור הנודדת מקִנָּהּ אז מקוננת מאוד על היותה נעה ונדה, כן איש הנודד ממקומו.
ואמר "קִנָּהּ" ו"מקומו", וההבדל הוא ש"קִנָּהּ" דרך ארעי ו"מקומו" הוא מקום קביעות.
והענין כצפור וגו' האדם המתפלל תמיד ופעם לא התפלל דומה בעיניו כאילו לא התפלל מעולם, כן איש הלומד תמיד תורה ופעם אחת לא למד אז הוא כמו מבולבל ונודד.
ואמר אצל תפלה "קִנָּהּ" ואצל תורה "מקומו" כמ"ש מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, ע"כ.
(קב ונקי)