גדולי ישראל, בדרגותיהם הנשגבות שהיו גבוה מעל גבוה, חשו היטב את ההבדל המהותי והעצום המפריד בין כתלי הישיבה ועולם התורה, לבין הרחוב ומדוחיו.
דגמא חיה ומוחשית לשקידת התורה בבדידות ובנתק מוחלט מהוויות עולם, ראינו אצל דודי, עמוד ההוראה, רבנו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
במשך למעלה משמונים שנה, מיום עמדו על דעתו עד זקנה ושיבה, קבע הרב אלישיב את מקום למודו בין כתלי בית המדרש 'אהל שרה'. מבלי כל מסגרת ועול, או מחויבות כזו ואחרת, נצמד לד' אמותיו ושבר בהם את עצמותיו בעמלה ויגיעתה של תורה. שם הזדקפה קומתו התורנית הכבירה של הענק שבענקים.
בית מדרש קדוש זה שימש כביתו הרוחני של הרב אלישיב, והיווה את סוד ההצלחה שלו. בבדידות מפלאה, ללא הוויה ישיבתית וללא חברותא, ישב שם לבדו במרבית שעות היממה, כשהוא נעול מבפנים, מתבודד עם אלפי דפי הגמרא הכה אהובים עליו, וכובש במאמצים על-אנושיים את כל חדרי התורה.
מורי חמי הגאון רבי מרדכי דוב יודלביץ זצ"ל, שמע מדודו זקנו מרן הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים, אודות מרן הרב אלישיב, שהיה, כידוע, חתן גיסו, הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, כך: "הוא מבקר אותי פעמיים בשנה, בפסח ובסוכות, ואני לא מכיר אותו מחג לחג! הוא מתרומם מחג לחג, בגדלות, ברוממות… הוא ממש בן אדם אחר!"..
כאשר מרן ראש הישיבה, הגרא"מ שך זצ"ל, ביקש ממנו לטול על כתפיו את הנהגת צבור בני התורה, בנקל יכלו בני הבית להבחין בצער המוחשי שהיה שרוי על פני רעייתו, הרבנית הצדקנית ע"ה. היא התבטאה לא אחת: "אני צריכה את בעלי סגור באהל שרה!"…
לימודו היה בצורה נעימה ושובת לב, ובאופן נהיר וברור. קולו העדין התנשא בנגינה מיוחדת וערבה. איני יכול לתאר במלים את התחושה המרוממת, טעם 'גן עדן' שחשנו, בעת הצמדנו את אזננו כאפרכסת לחלונות בית המדרש. שירת התורה הזו הבעירה את אש חשקת התורה בכל מי שזכה לשמע אותה.
דרך החרך הצר השתקפה דמותו של הרב אלישיב, כשהוא רכון על גבי הספר המונח לפניו, מתנדנד בחשק עצום ובלתי נלאה, כבחור צעיר לימים. מקשה ומתרץ, מסביר ומנתח, מרחיב ומתמצת. "והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני!"
●●●
לפני שנים אחדות, הגיע לביתו של מרן הרב אלישיב, אחד מזקני וחשובי ראשי הישיבות שבגולה, הגאון הישיש רבי יצחק דוב קופלמאן זצ"ל, ראש ישיבת לוצרן. שניהם היו בגיל מבוגר ביותר, בסביבות גיל המאה.
בתום הביקור, ביציאתו של הרב קופלמאן מהבית, פנה הרב אלישיב לאורחו הדגול בנימה חביבה ואופיינית, ואמר: "רבי יצחק, נו! מינעמט זיך צו לערנען" (נקח את עצמנו ללמוד)…".
הרעבון לדברי תורה, החשיבות שייחס לתורה, והמאמצים התמידיים להיות שקוע בתורה ואך בתורה, היא היא שהצמיחה לנו את מרן הרב אלישיב זצ"ל.
השמחה, ההתלהבות וה'ברען' שליוו בתדירות את לימודו של הרב אלישיב, נתנו הזדמנות לכל רואה לחוש, כיצד הרב אלישיב חי בתחושה מתמדת של דברי בעל 'נפש החיים': "וגם עתה בעת שהאדם עוסק בה בכל תיבה, אותה התיבה ממש נחצבת אז להבת אש מפיו יתברך כביכול! ונחשב כאלו עתה מקבלה בסיני מפיו יתברך שמו…".
"הביאני אל בית היין" – עולמה של תורה – שיכורים ולא מיין
בחרף תשל"ג, זכיתי לשמע שיחה מפי מורי ורבי, מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', ודבריו נחרטו עמוק בזכרוני. הוא נשא דברים אודות צורת לימוד התורה – שצריכה להיות מתוך אווירה חיובית ומתוך שמחה ואהבה, באותה הצורה בה ניתנה לנו התורה בהר סיני.
רבי שמואל הביא את דברי חז"ל (במדבר רבה ב, ג) על מאמר הכתוב (שיר השירים ב, ד): "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה": "רבי יהודה אומר, הביאני אל בית היין, למרתף הגדול של יין – זה סיני; ולמדני משה תורה שהיא נדרשת מ"ט פנים – ודגל"ו עלי אהבה".
מדרש זה טעון באור. מדוע נמשל מעמד הר סיני ל'מרתף הגדול של יין'? לכאורה, 'בית היין' הוא מקום בו שותים יין לשם הסביאה ומתגוללים בשכרות?
רבי שמואל הביא דמוי נפלא לבאר את הדברים, בשם המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל: אין כל בני האדם שווים ברמת השתכרותם מן היין. ישנו אדם שייעשה שיכור רק משתיית כמות הגונה של יין. לרעהו יספיק בקבוק או שנים, ולשלישי די בשתיה מועטה של 'לחיים', כדי שיגיע למצב של 'טוב לבו ביין'. הצד השווה שבכולם – כדי להיות שכור, הם מוכרחים לשתות יין.
אך יתכן שיהיה אדם שיכור בלי שיכניס לפיו טיפת יין! כאשר ייכנס מישהו למרתף גדול ועתיק של יינות, בו מונחות מאות חביות ישנות בנות מאה ומאתים שנה; הריח המשובח, הארומה החריפה והניחוח החזק נודפים מהן, ואופפים את כל חללו של המרתף; ואחרי מאות שנים אף נספגו בתוך הקירות לרוב חוזקם ותוקפם, גם בלי שיטעם מהיינות עצמם כהוא זה – האדם יהיה מסוגל להשתכר מהריח בלבד! אוויר המרתף משכר…
כך היה במעמד הר סיני: כלל ישראל היו נדמים כאנשים המהלכים במרתף עתיק של יינות משובחים, "פאשיקערט אויף תורה (כשכורים על התורה)". מהריח הטוב הנודף מן התורה בלבד, עוד לפני שהספיקו לטעום טעמה של תורה מהו.
האוירה המרוממת של אהבת ה', והתחושה המחשמלת של הדר כבוד התורה, של שמחת התורה, באותה שעה שפתח הקדוש ברוך הוא את שבעת הרקיעים, כפי שנאמר: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים" – הן אלו אשר על ידן זכו העומדים למרגלות ההר להגיע לדרגה של 'כאיש אחד בלב אחד', ולהכריז בקול רם: 'נעשה ונשמע'!
"הענין הזה, כאמור, הוא מציאות התורה בכל דור. כך אמורים להראות היכלי התורה ובתי המדרשות בזמננו", תבע רבי שמואל; "היכל הישיבה איננו מקום שרק לומדים בו תורה כ'ידע', 'נתונים' ו'פרטים' של חכמה רגילה. האוירה והאש של לימוד התורה, אמורים להיות כל כך חריפים ועזים, עד שכל מי שרק תדרוך כף רגלו על מפתן דלת הישיבה – צריך להשתכר ולהסתחרר מריחה החריף שנספג בכתלי הישיבה, ממש כפי שמרגיש מי שנכנס אל 'בית היין'! ואם אין הדבר כן, אות הוא כי חסר בצורת הישיבה, וזוהי תביעה וטענה לבני הישיבה!".
כיוצא בזה, מסופר על הגאון רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, ראש ישיבת 'נצח ישראל' רמיילעס, שהיתה לי הזכות להתקרב אליו מעט ולהתחמם כנגד אש תורתו, שנים ספורות קודם הסתלקותו: פעם אחת, כאשר הביאו לפניו שאלה, סרב לדון בה באמרו: "אינני יכול לענות עליה כעת, משום שאני אחרי מסירת שיעור, ויש לי דין של 'שיכור האסור להורות'…". מי שזכה לשמוע ממנו שיעור, ולו פעם אחת, הבין היטב מה זה להיות 'שיכור' מהשיעור!…
זוהי ההגדרה המדוייקת של ישיבה: 'בית היין'. כתלי בית המדרש אמורים לספוג את האוירה הנפלאה והקדושה של לימוד התורה, ולחמם באש התורה ובלהט ה'רתחא דאוריתא' את כל היושבים בתוכה.
כיצד יקרה הדבר? – על ידי הגברת ההכרה בקרבנו, שיש לנו זכות נפלאה לעסוק בתורה! אנו אומרים כל יום "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". על ידי ההכרה האמיתית במשמעות המלים המרוממות הללו, עסק התורה יהיה מתוך אושר ושמחה אמתיים, תגבר הרצינות של הלמוד, והאוירה של הרוממות תסחף בעקבותיה את כל יושבי בית המדרש. כך תורגש אש התורה בהיכל בית המדרש.
שמעתי מידידי, הגאון רבי יצחק אלחנן שינברגר שליט"א, ר"מ בישיבת 'קול תורה', ששמע פעם בחור שואל את ראש הישיבה, מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל: "האם ההנהגה לעשות תענית דיבור ב'סדרים' ראויה היא?".
השיבו רבי מיכל יהודה תשובה מופלאה: "הראית פעם מימיך חנווני העושה 'תענית דיבור' בעיצומה של מכירה בחנותו, ומקבל 'החלטה' להמנע מלשוחח בעניינים אחרים? לא! מדוע? משום שראשו ורובו בין כה וכה מונחים במסחר שלפניו. אין לו צורך להגביל את עצמו בתענית דיבור… אם כן, הוא הדין גם בבית המדרש: אם האוירה וה'ברען' יהיו חזקים סביב התורה ולמוד התורה, הרי שממילא לא יהיה שום צורך בתענית דיבור!…".
אהבת התורה המופלגת של הרב מפוניבז'
האמורא רבי יוחנן עמד בראשות הישיבה בטבריה למעלה מששים שנה, והעמיד עדרים רבים של גדולי תורה. חז"ל מספרים במדרש (ויקרא רבה ל') שבפטירתו היו בני דורו עצובים, והיו הספדנים קוראים עליו מדברי החכם מכל אדם, בשיר השירים (פרק ח, פסוק ז): "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה" – באותה אהבה שאהב רבי יוחנן את התורה, "בוז יבוזו לו".
דברים אלו המליצו, אודות דמותו הגדולה של גדול מרביצי התורה ומקימי עולה של תורה בדורו, הלא הוא הרב מפוניבז', מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל. אהבתו המופלגת לתורה לא ידעה גבולות. אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שהיתה בבחינת 'טופח על מנת להטפיח', עד שכל המסתופפים בצל קורתו נשאבו אליה כבחבלי קסם.
בכח אותה אהבה עזה לתורה, שפעמה בלבו במלא התוקף, הצליח לרומם את רוחו, להתנער מהריסות חורבנם של משפחתו האישית, עיר מגוריו שבה כהן ברבנות, וישיבתו ותלמידיו בליטא, ולממש בתעצומות נפש את חזונו הכביר – להחזיר את עטרת התורה ליושנה לאחר שנות האימים, חזון שהיה נשמע אז בעיני כל בר דעת כתלוש מאוד מן המציאות. כיום, כשמביטים על ההיסטוריה אחורנית, רואים כי השפעתו הגדולה מדברת בעד עצמה. חלק הארי של התורה בכלל ישראל שלאחר המלחמה – נזקף לזכותו הגדולה ולפעולותיו הכבירות של הרב מפוניבז'!
על אותה מדה גדושה של אהבת התורה, ספרו על הרב מפוניבז' את המעשה הבא:
בישיבה היה נהוג להקדיש את כל חפצי הישיבה על שמם של נגידים ומשפחות נציבים; ההיכל, ארונות הספרים, האולמות, המבואות, חדרי השעורים, חדרי השינה ועוד. בכך הצליח הרב להקל מעליו את הנטל הכלכלי של הישיבה, ולשאת את הוצאותיה המרובות.
ביום מן הימים, הופיע נגיד נכבד בישיבה וגלה את רצונו, כי הוא מעונין ליטול חלק בהחזקת הישיבה, על ידי הקדשת דבר מה על שמו. הרב יצא עם הנדיב ל'טיול' במתחם הישיבה, והשנים הלכו יחד מכאן לשם ומשם לכאן, וחפשו מה יוכל הנגיד להקדיש על שמו. אך ללא הצלחה: מרבית אפשרויות ההנצחה באותה עת, כבר היו 'מאויישות'…
הרב מפוניבז', ברוב כשרונותיו וברוב הסיעתא-דשמיא שמלווה אותו, מצא רעיון נפלא ומקורי. הוא הציע לנגיד לעלות עמו לעזרת הנשים של הישיבה, שם נשמע היטב קול התורה המהדהד שבקע מן ההיכל שלמטה. האווירה המרוממת שהורגשה שם מלאה את כל חללי לבו של הנגיד, שלא הצליח לעצור בעד רגשותיו, התלהב ואמר לרב: "אה! איזה טעם גן עדן יש כאן! איזו אוירה נפלאה!".
בדיוק את המשפט הזה ציפה הרב לשמע מהנגיד. הוא פנה אליו ואמר לו: "נו, אמכור לך את ה'אטמוספירה' המרוממת והנעימה המורגשת כאן!… האוירה מכורה לך…".
וכך הווה, בעסקת מקח וממכר קנה הנגיד את האוירה הנפלאה!…
"את המח של ה'שאגת אריה' נתן בשביל עם ישראל!"
למרות שהרב היה גאון מופלא בכל מכמני התלמוד, שכבר מצעירותו נודע כשקדן עצום השם לילות כימים בעמלה של תורה, לאחר המלחמה הוא חש תחושת אחריות של 'במקום שאין איש השתדל להיות איש', והפנה את כל משאבי כחותיו הנפשיים על מנת לקומם את עולם התורה מעפר.
לצורך משימה קדושה זו, הוא שם את נפשו בכפו ועמל קשות – הן כדי להקים בפועל את עולם התורה בפן הגשמי, והן כדי להאהיב את התורה על אותם פליטי חרב ותשושי רעב, שיתנו את דעתם ליוזמה הברוכה, שיהיו שותפים עמו בחזונו הכביר, וירצו אכן לבוא, ללמוד ולהתגדל.
●●●
הורי התגוררו בסמיכות למעונו של הרב מפוניבז', וכשכנים זכינו לעיתים לעמוד מקרוב על גודל אהבת התורה המופלגת שלו, ועל מידותיו ותכונותיו הנפלאות.
בילדותנו, היינו אני ואחי מרבים לעלות למעונו, ולהציג בפניו שאלות בסוגיות שלמדנו בתלמוד תורה. תמיד הוא קבל אותנו במאור פנים, והיה נוהג לעשות מכל שאלה ענין שלם ועסק גדול.
זכור לי במיוחד מקרה אחד, בו לאחר שהצגנו בפניו את השאלה, הסתובב הרב בחדרו אנה ואנה, הלוך ושוב, כשידו האחת אוחזת כרך של רמב"ם, ידו השניה מקמטת את מצחו, וכל כלו נראה מוטרד מהשאלה. לאחר מחשבה, הפטיר לעברנו: "אה! א'גוטע קשיא!", ולאחר רגע הוסיף: "אולי אפשר לתרץ כך וכך…".
כיום, כשאני מתבונן בשאלה ששאלנו, אני תוהה – מה היה כל כך קשה לו באותה הקושיא, שהוצרך להרהר בה זמן כה רב, להסתובב טרוד ממנה, לפתוח ספרים ולעין בהם? ברור לי, שכוונתו אחת היתה: להקרין עלינו מאהבת התורה שלו, ולהראות לנו עד כמה חשובה היא בעיניו קושיא של עלם צעיר, שרוצה להבין דבר תורה!
ישנה בידי קלטת נדירה משיחה שמסר הרב בישיבה, בדברים המושכים את הלב. הוא פנה אל התלמידים במתיקות רבה ובנועם, ואמר להם: "ברידערלאך (- אחים יקרים)!", זה היה הנוסח הקבוע של הרב, "תנסו ללמוד! הרי לימוד התורה הוא כל כך מתוק, כל כך נעים! 'טעמו וראו כי טוב השם'!…".
בהזדמנות מסויימת בה האזנתי לשיחה, ישבתי ומניתי – שמונה פעמים! שמונה פעמים חזר הרב על המלים 'כל כך מתוק!', כמנסה להביע את גודל המתיקות שיש בתורה.
●●●
בילדותי הייתי עד ראיה למעשה פלא, שהתרחש עם הרב מפוניבז'. בגלל עוצמת הספור וההתפעלות הרבה שחשתי אז, הספור לא מש מזכרוני, ועודני חי אותו כאלו התרחש אך אתמול.
היה זה ביום-טוב ראשון של סוכות, כשנתים לפני הסתלקותו של הרב לגנזי מרומים. אבי מורי שליט"א עלה עם כל המשפחה, לאחר תפלת מוסף, לאחל 'א גוטען יום טוב' לרב.
כשנקשנו על דלת הבית, פתחה הרבנית את הדלת ואמרה לנו בהתנצלות: "קשה מאד להיכנס היום לרב, זה כמעט בלתי אפשרי…".
"הרב הרי נכח בתפילה בהיכל הישיבה, והיה נראה כי הוא חש בטוב" – שאלנו בפליאה.
"לא, לא", השיבה הרבנית, "ברוך ה' הוא מרגיש טוב. אי אפשר להיכנס בגלל סבה אחרת: רק אתמול, בערב יום טוב, הרב חזר ממסע בזק לחוץ לארץ, שם שהה בין יום הכפורים לסוכות. הוא ממוטט מעייפות בעקבות הנסיעה, עד שלא הצליח לעמוד על רגליו מרב עייפות".
הרב היה אז חלש וזקן, למעלה מגיל שמונים, ואכן נמלאנו דאגה לשלומו.
"אבל היות ולא הצליח ללמוד בישוב הדעת כראוי במטוס", המשיכה הרבנית לומר, "אמש בלילה הוא עוד התיישב ללמוד בצמאון איזה 'שטיקל' רמב"ם, וכך למד כל הלילה… רק כעת הוא סוף סוף הלך קצת לנוח, וכי אני רשאית להפריע לו?!".
הרבנית ראתה את צערנו ואמרה: "כיון שטרחתם לבוא עד לכאן, אבדוק אולי הוא עדין ער".
היא פתחה בזהירות את הוילון למרפסת שבה היתה הסוכה, והנה, רק נפתח הוילון ולעינינו נגלה מחזה מופלא: הרב היה ישוב על כסאו, צמוד לשלחן, גמרא גדולה פתוחה לפניו, והוא מתנענע כבחור צעיר לימים ולומד בשקידה. הוא נראה כמי ששכח את תשישות הדרך, את עיפותו המרובה ואת חוסר השינה שצבר בלילות האחרונים כשלא נתן תנומה לעפעפיו. הרב היה שקוע עמוק בספר שלפניו, ולא שם לב כלל לכניסתנו.
זכרון מחזה זה, יחד עם הנגון הנפלא, כובש הלבבות, שהשמיע הרב בעת לימודו בכזו מתיקות וערבות נפלאה – מעוררים בי רגשות עזים עד היום, כשעברו מאז למעלה מארבעים שנה.
כמובן עמדנו כולנו לפניו, אחלנו בדרך ארץ 'א גוט יום טוב', והוא השיב לכל אחד ואחד בסבר פנים יפות ומאירות. אבי מורי שליט"א יצא מהחדר וחדד לנו בהתפעלות ובנועם את המסר שראינו: "הראיתם, ילדים יקרים? כשעייפים – לומדים; כשעייפים מאד – לומדים מאד; וכשעייפים מאד מאד – לומדים מאד מאד!"…
זהו אפס קצה של אותה אהבת תורה של הרב מפוניבז'. לשמו ולזכרו תאוות נפש!
מדוע ה'סבא מסלבודקה' אמר לתלמידו: "יש לך פנים של גוי"?
כפי שבארנו, חובה על כל לומד תורה לדעת כי הנו נמצא ב'בית היין', ולמודו צריך להיות מתוך שמחה ואושר על הזכות הנעלה שנפלה בחלקו.
הגאון רבי זבולון גרז זצ"ל, אב"ד רחובות, ספר מעשה מופלא שהיה עד לו במחיצת רבו הגדול, מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, הסבא מסלבודקה: ה'סבא', כידוע, היה מגדולי המחנכים בדורו, אשר עיצב את אישיותם של מרבית מרביצי התורה בדורות האחרונים, שנמנו על תלמידיו ותלמידי תלמידיו.
מנהג היה לו ל'סבא' לקרוא בכל ערב לשלושה בחורים שונים מהישיבה, איתם עסק בשיחה תלמודית על הסוגיא הנלמדת בישיבה, ובין השיטין הדריכם באורחות חיים, וישר נתיבותיהם על דרך המלך, בחכמה ובתבונה יתרה הנודעת לו, לאיש ענק הרוח.
בערב אחד, כאשר הגיע תורו של רבי זבולון להוועד עם ה'סבא', הוא נכנס אליו עם שני בחורים נוספים, שאחד מהם היה 'עילוי' עצום ומתמיד גדול, שהקדיש את כל עתותיו לתורה, ונחשב לאחד מטובי בניה של הישיבה. כשנכנסו לחדרו, הסתכל ה'סבא' בעינים חודרות לכוון פניו של הבחור ה'עלוי', והתבטא במלים חריפות: "אוי! יש לך פרצוף של גוי!".
הבחורים קפאו על מקומם. הם לא הרגלו לשמע מפי ה'סבא' סגנון משפטים כמו זה. ככלל, ה'סבא' היה ידוע כמי שזהיר מאד בדבריו ובורר את מלותיו בקפידה. ה'סבא' הפר את הדממה כששאל את אותו תלמיד: "תאמר לי, תלמידי היקר: מהיכן אתה מגיע?".
מי ששמע את הדברים, היה בטוח שמן הסתם יש דברים בגו, והתלמיד אכן הגיע ממקום בלתי ראוי. אך לא – בתחילה אכן חשש הבחור להגיב, אך לבסוף אזר אמץ ואמר בפני רבו בהכנעה: "מורי ורבי, עפר אני תחת כפות רגליו, ומבקש אני את סליחתו, אבל בא אני מהישיבה הקדושה, שם הייתי היום מעלות השחר, ועד עתה לא עזבתי את בית המדרש".
שוב נעץ בו הרב עינים חריפות, ושאל: "תאמר לי בזה הרגע: מה עשית שם, בבית המדרש?"
ושוב מי ששמע את הדברים הרהר לעצמו: "מי יודע מה עשה אותו הבחור בסתר ובאין רואים"…
הבחור נעמד ואמר ברגש: "מורי ורבי, עפר אני תחת כפות רגליו, אולם ישבתי מהבוקר ועד הלילה ולא פסקתי מלהגות בדברי תורה. בנוסף התפללתי כראוי, ואף למדתי מוסר. מלבד זאת לא עשיתי מאומה!".
לשמע דבריו הגיב ה'סבא': "נו, אם כן, כמה צודק אני שיש לך פנים של גוי!".
וכאן הסביר ה'סבא' את פשר דבוריו בנימת תוכחה: "הרי כל כך הרבה למדת! כל כך הרבה התפללת! למדת מוסר! התנהגת במדות טובות! עלית והתעלית – מדוע לא רואים את השמחה על הפנים שלך?! יהודי חיב להקרין אושר! לשמוח בלמוד התורה ובקיום המצוות!
"כאשר רוב העולם מנסה להציג את בני התורה בשיא השלילה, כריקנים ו'משועממים', וכביכול מכלים הם את זמנם להבל ולריק, מוטלת החובה עלינו, בני התורה, לדעת לייקר ולהעריך את שוויינו האמיתי! עלינו להיות שמחים ומאושרים בזכות שנפלה בחלקנו, להיות חבל נחלתו של הקדוש ברוך הוא, ללמוד תורה ולשמור את המצוות!".
מסירת התורה נעשית אך ורק מתוך 'לעבעדיק'
זכורה לרבים ההשקעה הנוראה בתמצית הדם, שהשקיע מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, על מנת שה'שיעור כללי' שמסר מדי שבוע יהיה חי, תוסס ושמח. תוך שימת דגש מיוחד לטעת אהבת תורה בתלמידים, ולהרעיף טל של תחיה ושמחה מיוחדת בדברים. הרב שך היה מתאמץ למעלה מכחותיו להחיות את השיעור, שיורגש ה'ברען' והחום שבלמוד.
תלמידי ישיבת פוניבז' לדורותיה בזמן חיי חיותו של הרב שך, בוודאי זוכרים את הפחד לגשת אליו ביום בו היה אמור למסור את ה'שעור כללי', בנוגע לעניינים שונים שלא היו קשורים אל השיעור. עד השיעור הוא היה שרוי במתח נורא, כל כולו תפוס בשרעפיו.
הוא היה מגיע למסירת השעור מותש ועייף, עד שהיה נדמה כי בקושי רב כחותיו הדלים נותנים לו לעמוד על שתי רגליו; אך מהרגע שהחלו הויכוחים וההתנצחויות והשיעור עלה לטונים גבוהים, חיות נזרקה בו. קולו הרם נשמע היטב בכל חדר השיעורים, כשלחם כארי להשמיע את טענותיו ולהטעים את דבריו באוזני השומעים.
בהזדמנות מסויימת נגש אליו אחד ממקורביו ושאל אותו: "מדוע ראש הישיבה כל כך מתרגש? הלא את השיעור הזה העוסק בסוגיא פלונית, ראש הישיבה כבר מסר מספר פעמים בעבר! מהו המתח הגדול שהוא שרוי בו קודם השיעור?".
השיב לו הרב שך בבת שחוק: "שמא תשאל, מדוע בכלל צריך אני לומר את השיעור, הרי הדברים מודפסים בספר 'אבי עזרי'. יכול אני להניח בישיבה חמש מאות עותקים של הנכתב שם בספר, וכולם ילמדו את הדברים שכתבתי מתוך הכתב…
"אולם לא! התורה הרי נמסרה מדור לדור: משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכן הלאה. מסירה זו ממשיכה עד היום הזה, וזו יכולה להעשות אך ורק מתוך 'לעבעדיק' (- חיות)!…".
זכורני כיצד הרב שך התבטא פעם, בלהט ובחדוותא דאוריתא, בעצומו של שיעור, בהיותו תחת רושם של שאלה עצומה שהשמיע: "אמרו נא לי, כמה שווה קושיא שכזו?!…"
הוא מותיב לה והוא מפרק לה – "לפחות מיליון דולר יש לשלם עבור שאלה עצומה שכזו!"…
●●●
ולא היו הדברים סתם כמליצה. הרב שך על ידי דבורים אלו, האהיב את התורה על לומדיה, עורר רגשות יקר והערכה מופלאים לדברי תורה אצל תלמידיו, והטביע ברגש ובפועל שאין דבר ששווה ויקר בעיניו באמת כתורת ה'!
רבי עקיבא איגר אמר על הילד: "הוא יגדל עם הארץ"
בילדותי שמעתי מאבי מורי שליט"א מעשה מופלא, ששמע מפי זקן מופלג אחד מאנגליה. לאחר מספר שנים, שמעתי סיפור זה שוב מפי הגאון רבי אריה לייב ברים זצ"ל, בעל 'אילת אהבים', שאף הוא סיפר זאת בשם אותו זקן מופלג, וכה היה המעשה:
גאון הדורות, רבי עקיבא איגר זצ"ל, התבקש פעם לבחון את ילדי ה'תלמוד תורה' בעירו פוזנא. במהלך המבחן, כששאל את התלמידים שאלה, קפץ אחד התלמידים המוכשרים והשיב נכוחה על השאלה, מבלי שנכרה עליו יגיעה או התאמצות כלשהי בישוב הקושיא.
רבי עקיבא איגר הגיב על התשובה: "נפלא! השאלה נשאלת וכתובה בספרי 'דרוש וחדוש', וכפי שתרצת כעת, כך גם אני כותב שם לתרץ".
המלמד, שלווה את הרב לביתו בגמר המבחן, התפאר באזניו בכך שילד צעיר מהכתה שלו, הצליח לכוון לדעתו הרמה של גאון הגאונים, בהבזק קצר.
השיבו רבי עקיבא איגר: "אמת הדבר כי הילד חכם ונבון, שניחן משמים בכשרון יוצא מן הכלל. אך אם הוא ימשיך לגדול בצורה זו – הוא יגדל עם הארץ! היכן אהבת התורה שלו? מדוע אינו מייחס שום חשיבות לשאלה? לתשובה? וכי כך שולפים תרוץ?!…".
וספר אותו זקן, שלדאבון לב אכן מאותו תלמיד לא יצא דבר! הוא הגדיר זאת בלשונו כך: "לא סתם עם הארץ, אלא כפול שמונה דיקער עם הארץ" – בטוי שהשתמשו בו כשרצו לתאר עם הארץ מופלג!
דרכה של תורה היא תורה מתוך שמחה, חיות ורוממות, והענקת כבוד לדברי תורה!
אמרה מחייבת היתה שגורה על לשונו של הגאון הצדיק רבי זאב צ'צ'יק זצ"ל, מגדולי צדיקי ירושלים: "בן תורה צריך להסתובב בתחושה, שאין אושר גדול יותר מלמוד התורה, ואין אומללות גדולה יותר מלהיות עם הארץ!"
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא' פרשת יתרו)