מדוע לענין החזקת לומדי תורה לא נאמר 'אל יבזבז יותר מחומש מממונו'?
בהלכות בית הכנסת (סי' קנג סע' ו) פסק השו"ע, שמוכרים בית הכנסת וכן שאר דברים שבקדושה ואפילו ספר תורה, להספקת התלמידים [כדי שיוכלו ללמוד תורה].
וביאר המשנ"ב (ס"ק כג) שהטעם הוא שנאמר בגמ' שאין מוכרים ספר תורה אלא ללמוד תורה, ומשמע שכדי ללמוד תורה מוכרים אפילו ספר תורה, והוסיף, שדבר זה תוכחה מגולה לאותן אנשים המתרשלים להחזיק תורה בעריהם.
ואף על פי שלענין שאר צדקות קיימא לן שאסור לאדם לבזבז יותר מחומש מממונו, כתב בספרו אהבת חסד (ח"ב פ"כ אות ד) על פי דברי השיטה מקובצת (כתובות נ, א) שמ"מ לענין החזקת לומדי תורה מותר לאדם לבזבז אפילו יותר מחומש מממונו, משום שיש לו חלק בשכר תורתו של הלומד, וככל שיוסיף להחזיקו כן יתווסף לו חלק בשכר התורה, וראה מה שהאריך בכל זה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' לז).
וכן לענין הוצאה עבור לימוד התורה של עצמו, כתב החפץ חיים (ליקוטי הלכות יומא לה, א) שאם אינו יכול ללמוד בעצמו, יבזבז אף יותר מחומש בכדי לשכור לעצמו מלמד, כיון שמחויב לדעת אותה והיא חייו לנצח, והוכיח כן מהמעשה של הלל הזקן המבוא בגמ' שם.
האם מותר להשאיל ספסלים מבית הכנסת לצורך שמחה משפחתית?
מנהג נפוץ הוא, שאנשים משאילים ריהוט השייך לבית הכנסת, עבור שמחה משפחתית שהם עורכים בביתם, ויש לדעת שבהלכה יש נידון לענין זה בהלכות בית הכנסת (סי' קנג סע' ז) שכתב השו"ע שבית הכנסת של כרכים שמתפללים בו גם אנשים שבאים מבחוץ ולא נמנים עם המתפללים הקבועים, אסור למוכרו, כיון שנבנה על גם על דעת המתפללים האלו, ואין רשות להוציא זכות זאת מידם. והוסיף השו"ע שדין זה נאמר גם לגבי כל חפצי הקדושה הנמצאים בבית הכנסת הכוללים את הבימה הרהוט ויריעות בית הכנסת וכדו' [וה"ה שחפצי ביהכנ"ס של כפרים דינם כביהכנ"ס].
ומעתה יש לדון האם מותר להשאיל את ספסלי בית הכנסת לצורך שימוש אישי כגון לעריכת שמחה משפחתית וכדו'?
הערוך השלחן (סי' קנד סי"ב) כתב שמותר לעשות כן, ונחשב הדבר כאילו התנו מתחילה לקחתם, כיון שכך הוא המנהג. ובספר גנזי הקודש (פי"ג הע' ה) כתב בשם הגר"נ קרליץ שאף על פי שבספסלים פשוטים מסתבר שמנהג העולם לקחתם לשמחות, ויכול להיות שחשוב הדבר כאילו התנו עליהם מתחילה להשתמש בהם, מ"מ ספסלים כבדים המיוחדים לבית כנסת בלבד, אי אפשר לומר שחשוב הדבר כאילו התנו עליהם, ואי אפשר לקחתם אלא אם כן התנו הדבר במפורש.
אמנם לכתחילה, כתב המשנ"ב (סי' קנד ס"ק לז) שראוי לכל אדם המתנדב דבר לבית הכנסת או הגזברים כשקונים איזה דבר, להתנות שיהיו רשאים להשתמש באותו דבר.
בית כנסת שהתרחב, האם מותר להפוך את חלקו לעזרת נשים?
חצרות הבתים שמתקבצים בהם להתפלל בזמנים מסוימים באקראי, פסק השו"ע (סי' קנד סעי' א) שאין בהם קדושת בית הכנסת.
וכתב המשנ"ב (ס"ק ג) שעזרות שלנו הנמצאים בצידי בית הכנסת, לא עדיפים מחצרות הבית, שאין מתפללים בהם אלא כאשר דחוק, ומכל מקום כתב המשנ"ב, שאפשר לומר שהואיל ומתפללים שם תדיר כל זמן שנדחקים, אף על פי שהוא אקראי, לגבי מתפלל זה, אבל המקום נחשב שנעשה קבע לעצלנים [שאין להם מקום ונדחקים להתפלל בעזרות].
ויש לדון לגבי עזרת נשים הקבוע בבית הכנסת, האם נחשבת היא כעזרה שאין בה קדושת בית הכנסת, ונפק"מ שאם ירחיבו את בית הכנסת וירצו לקבוע עזרת נשים בחלק שהיה בית הכנסת, האם מותר הדבר, שאם יש לעזרת נשים קדושת בית הכנסת, יהיה מותר?
החכמת אדם (כלל פו סעיף טו) כתב לענין קדושת עזרת נשים, שאין בה קדושה כלל, אולם מדברי הפמ"ג לעיל (סי' קנא א"א ס"ק א) משמע שיש בה קדושה, וכן כתבו בערוך השלחן (ס"ז) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' קיח אות א) שיש לעזרת נשים קדושת בית הכנסת. וכעין זה כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סי' כב) שבעזרת נשים יש קדושת בית הכנסת, כי אף נשים חייבות בתפילה, ולפיכך מותר להפוך בית כנסת לעזרת נשים, ואין בזה משום הורדה בקדושה. ובמקור חיים (סי' קנא סעיף יב) כתב, שיש להסתפק אם מותר להפוך בית כנסת לעזרת נשים. ובשו"ת קרן לדוד (או"ח סי' לה ד"ה ועתה) כתב, שהסכמת רוב האחרונים היא, שאין לעשות עזרת נשים מבית כנסת של אנשים, לפי שיש בזה משום הורדה בקדושה [ראה שם שהביא צד שיש בה קדושה אבל פחותה מקדושת בית הכנסת].
ולענין עזרת נשים הבנויה בתוך אויר בית הכנסת, ואין מחיצותיה מגיעות עד התקרה, צידד בשו"ת קרן לדוד (או"ח סי' לג) שאף לדעת הסוברים שעזרת נשים אינה קדושה בקדושת בית הכנסת, מ"מ באופן זה לכו"ע יש בה קדושה, כיון שפתוחה לחלל בית הכנסת.
אהל הבנוי על קברו של צדיק, האם יש בו משום קדושת בית הכנסת?
מקומות שאינם קבועים לבית הכנסת, אבל משמשים הם בזמנים מסוימים לתפילה הציבור וכגון רחבה של עיר, פסק השו"ע (סי' קנד סעי' א) שאין בהם משום קדושת בית הכנסת.
ובביה"ל (ד"ה רחבה של עיר) כתב, שאף שהמקום מזומן לתפילה זו בזמנים מסוימים, מכל מקום כיון שהוא באקראי, אין בו קדושה.
אכן, המשנ"ב (סי' קנג ס"ק נב) פסק לענין מקום שאין רגילים להתפלל בו אלא בזמנים מיוחדים וכגון ברגלים וכדו', שיש במקום זה קדושה אף שהוא רק לזמנים מסוימים. ובטעם החילוק בין רחבה של עיר שאין בו קדושה, לבית מקום שקבוע להתפלל בו בזמנים מסוימים, כתב בשו"ת חות יאיר (סי' נט) שרחבה אף על פי שמתפללים בה, מכל מקום אין עושין כן כדי לקבע אותה כמקום קדושה, אלא אדרבה מתפללים בו בתעניות כדי להרגיש טעם גלות, או כדי לבזות את עצמינו בפרהסיא כמבואר בגמרא (תענית טז, א), מה שאין כן במקום שהוחזק לתפילה, אפילו אם לא הוחזק כן אלא לזמנים מסוימים, מ"מ חשוב הוא כמקום קבוע לאותם זמנים, והרי הוא קדוש.
ובשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"א סי' סג) ביאר החילוק באופן אחר, שברחבה אף בזמן שמתפללים בה עדיין מיועדת היא אף לשימושים אחרים, מה שאין כן במקום שהוזמן לתפילה לזמנים מסוימים, שלאותם הזמנים אין הוא מיועד לשום דבר אחר מלבד לתפילה. וראה גם בביה"ל (ס"ב ד"ה השוכרים) שהחמיר למעשה בשכירות מקום לתפילה כשאין להם במשך אותו זמן קביעות במקום אחר, ונעשית באופן גלוי ברשות המלכות.
ולענין אהל העשוי על קברו של צדיק, כתב בשו"ת מהר"ש ענגיל (שם) שאף על פי ששופכים במקום זה שיח ותחנונים בקביעות, מ"מ אין עליו קדושת בית כנסת כלל, לפי שעיקרו עשוי לכבודו של הצדיק, ולא להתפלל בו בציבור.
מדוע נהגו בבית הכנסת של מרן החזו"א לפרוס מפה נוספת על הבימה בעת קריאת התורה?
בדיני תשמישי קדושה וכגון תיק של ספר תורה או תפילין, וכן המטפחת שמניחים עליה את הספר תורה בקריאת התורה, פסק בשו"ע (סי' קנד סעי' ג ובמשנ"ב ס"ק י) שאין להשתמש בהם תשמיש של חול.
ודין זה כתב המשנ"ב (ס"ק ו) נאמר דוקא על תשמישים עצמם, אבל דבר המשמש לתשמיש של קדושה היינו תשמיש דתשמיש אין בו משום קדושה.
הלכה זו מצויה מאד בענין המפה הפרוסה על בימת בית הכנסת המיועדת לקריאת התורה, שהמפה שעליה מונח ספר התורה, היא תשמיש של קדושה ויהיה אסור להניח עליה דברי חול, ולעומת זאת הבימה עצמה נחשבת כתשמיש של המפה ולכן היה לכאורה צריך להיות שמותר להניח על הבימה עצמה דברי חול, כך כתב במשנ"ב (ס"ק י), ורק שכיון שלפעמים מניחים את ספר התורה גם על הבימה עצמה ללא מטפחת, נחשב גם השלחן כתשמיש של קדושה. וראה בנדון הבא הרחבת ענין זה.
ובטעם מנהג העולם להניח סידורי תפילה ושאר ספרי קודש על המפה שעל הבימה [וכן התיר הגרא"ז מלצר (שו"ת רבבות אפרים ח"א סי' קיח אות א)] אף שנחשבת תשמיש קדושה משום שמניחים עליה את הספר תורה, וכמבואר במשנ"ב כאן ולעיל (סי' קמא ס"ק ד), ראה ברמ"א להלן (ס"ח) בשם תרומת הדשן (סי' רעג) [לענין הבימה עצמה ושאר דברי קדושה], שכיון שנהגו להשתמש וליהנות מהם ואי אפשר להיזהר ולהימנע מכך, לב בית דין מתנה עליהם מתחילה שיהיו מותרים להשתמש בהם, ואף שלא התנו כן במפורש, כאילו התנו דמי. וראה במשנ"ב (ס"ק לז) שכתב בשם התרומת הדשן שהיתר זה הוא רק בדוחק כדי ליישב קצת את מנהג העולם שאינם נזהרים בזה, אך לכתחילה ראוי להתנות במפורש על זה.
ואצל מרן החזו"א (דינים והנהגות פ"ה אות ח) נהגו לפרוס בשעת הקריאה מפה נוספת מעל מפת הבימה הקבועה. וביאר הגר"נ קרליץ (גנזי הקדש פ"ה הע' מד) שעשו כן כדי שהמפה הקבועה לא תשמש כמפה לספר תורה, אלא המפה העליונה בלבד נחשבת מיוחדת לספר תורה, ואין להניח עליה אפילו ספרי קודש, ואילו המפה הקבועה נחשבת רק תשמיש דתשמיש, ומותר להניח עליה כל דבר.
אמנם אף בבימה שמשתמשים בה בקביעות רק עם מפה, כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פמ"ה תשובה סב) שראוי שלא להשתמש בבימה לדברים שאינם של קדושה משום שנראה כזילותא בדבר של קודש.
האם מותר להשען על מפת הבימה של קריאת התורה?
עוד מצוי הוא שישנם אנשים שנשענים במרפקם על בימת בית הכנסת, או שהבעל קורא עצמו או העולה לתורה אין בכוחו לעמוד ונשען על המפה של הבימה, האם מותר הדבר?
במשנ"ב (סימן קנד ס"ק י) כתב שאף שפורסים מפה על בימת הקריאה, וספר התורה לא מונח על הבימה עצמה וא"כ הבימה עצמה יש לה דין של תשמיש דתשמיש של קדושה, שמותר להשתמש בו לצורך דברי חול, מכל מקום כיון שלפעמים נותנים עליו את הספר תורה בלי מפה יש בו קדושה, ובשעה"צ (ס"ק ח) כתב שאף שבזמנינו אין מצוי שמניחים הספר תורה ללא מפה, מכל מקום פעמים שנשמט קצת מהמפה, והספר תורה מונח על השלחן עצמו.
אמנם במקום אחר כתב המשנ"ב (סי' קמא ס"ק ד) לגבי אדם שקשה לו לעמוד כשהוא קורא בתורה, שלא ישען על המפה שעל גבי השולחן כיון שהיא תשמיש קדושה, אלא ישען על השולחן עצמו, ולכאורה ההיתר משום שהוא תשמיש דתשמיש. וביאר בשו"ת אז נדברו (ח"ג סי' מט) שהטעם שהתיר המשנ"ב שם להישען על השולחן הוא מצד שלב בי"ד מתנה עליו וכמבואר ברמ"א להלן בס"ח להדיא שנהגו להנות מהשולחן בכמה הנאות מטעם זה [וראה גם בתרומת הדשן (סי' רעג) שהוא מקור הדין שכתב שנהגו להישען על השולחן, וראה בהע' לעיל שזהו היתר דחוק ולכתחילה ראוי להתנות במפורש], אבל להישען על המפה לא התיר המשנ"ב, כי לא הוזכר ברמ"א שם, וכמבואר במשנ"ב (סימן קנד ס"ק לו) שלא התירו אלא במה שיש מנהג מבורר להקל, וטעם הדבר יתכן משום שרק על השולחן אי אפשר להיזהר, ולא על המפה, כי בזמנם השולחן לא היה מכוסה כל השבוע במפה [אך ראה בב"י שהביא היתר זה גם על המפה]. ולפי זה בזמנינו שמכוסה כל הזמן במפה, מותר כיון שלב בי"ד מתנה עליהם, ומסיים, שאין זה אלא לימוד זכות על הנוהגים כן, אבל למעשה יש להחמיר.