הרב יעקב ברגמן
בפרשתנו נאמר הציווי על ברכת כהנים: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם". מהמילים "אמור להם" דרשו חז"ל שאין הכהנים מחויבים במצות ברכת כהנים אלא כשקוראים להם לעשות כן; ומשום כך נוהגים שהש"ץ או אחד מהקהל – בכל מקום כפי מנהגו – מכריז: "כהנים", לפני ברכת כהנים.
ואף אם קראו לכהן לברך, אין עליו חובה לברך אלא פעם ביום, ואף ביום שיש בו תפילת מוסף; אך כשאינו מברך, ראוי שיצא מבית הכנסת לפני הברכה. מאידך, רשאי הכהן לקיים את המצוה פעמים רבות ביום, ואף צריך לברך לפניה, וכפי שמברכים על הנחת תפילין בכל הנחה, על אף שאין חובה להניחן יותר מפעם אחת ביום.
וכהן שקראוהו לברך ברכת כהנים, ואינו מברך, ובאותו היום טרם בֵּרך ברכת כהנים – הרי זה מבַטל מצות עשה חמוּרה המורכבת משלוש לשונות ציווי שנאמרו עליה בתורה: "כה תברכו", "אמור להם", "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ואם לא קראו לו לברך, ויצא מבית הכנסת לפני שקרא הש"ץ 'כהנים' – אינו מבַטל בכך את המצוה, אך זהו מעשה פסול, ואם עשה כן ללא סיבה – הריהו ראוי לנזיפה ולעונש.
ויש אומרים שגם הישראל והלוי מצוּוים להתברך כפי שהכהן מצוּוה לברך, וכשם שאסור לכהן להִמנע מלברך, כך אסור לישראל להמנע מלהתברך; ויש אומרים שאמנם מקיים בכך מצוה, אך אין עליו חובה להשתדל לקיימהּ. ויש אומרים שהישראל אינו מקיים בכך כל מצוה; ויש אומרים שנחשב כמסייע לדבר מצוה, כיון שללא נוכחותו לא יוכל הכהן לקיים את מצותו.
ולישראל מותר – או מצוה – רק להתברך, אבל אסור לברך, וכפי שדרשו חכמינו ז"ל: "דבר אל אהרן ואל בניו כה תברכו – אהרן ובניו, ולא זר". ויש שכתב שאיסור זה הוא דווקא אם מברך בצורה של נשיאת כפיים, דהיינו הרמת הידים כלפי מעלה, כפי שמברכים הכהנים. ויש שכתב שיש איסור בכל אופן.
ברם, כשהישראל מכוון שלא לשם מצוה אינו עובר באיסור זה, ומאחר ותיקנו חכמינו ז"ל לברך ברכת כהנים רק בתפילה, כשמברך שלא בשעת התפילה נחשב כמכוון שלא לשם מצוה, ועל כן מותר לאדם לברך את חבֵרו בפסוקי ברכת כהנים שלא בשעת התפילה.
[שו"ע או"ח קכח, א-ג, משנ"ב ג, ח, ט, י ו־יא, וביה"ל בפתיחה, וד"ה דזר, ד"ה אינם; וראה שם ד"ה או; ביאורים ומוספים דרשו, 8, 9, 16, 17, 18 ו־20]