סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א:
שנה אחת בחג הפורים, כשהלך אבי מורי הגאון זצוק"ל בעל 'מעדני השולחן' ברחובה של עיר, וכדרכו התהלך לתומו צדיק בהשקט בצדי הדרכים, והנה חלף לידו שיכור אחד משיכורי הפורים, שהיה 'מרקד' ומתנועע לכל צד כדרכם של שיכורים, הולך וסובב סובב והולך, ימין ושמאל לפנים ואחור… ובלא משים דחפו לאבי והפילו לארץ.
ברוב חולשתו, ומחמת גילו המבוגר, לא היה בכוחו לקום על רגליו לבדו, וכך נשאר שוכב על הארץ זמן מה תשוש וחלוש, כי היה זה רחוב צדדי שלא עברו שם הרבה אנשים, ולא נמצא מי שירימנו.
כעבור דקות ארוכות עבר שם יהודי תלמיד חכם אחד וחש מהרה להקימו על רגליו, והנה מבחין הוא שלא רק שהיה אבי רגוע במנוחת הדעת והנפש כדרכו תמיד – אלא שהוא אף מחייך מעט… הוא התפלא על כך ושאלו: ילמדנו רבינו, לשמחה מה זו עושה, כשהנך שוכב כך ברחוב על הארץ?
ברוך ה' – ענה לו אבי זצ"ל – הספקתי כעת בשכבי על הארץ כמה פרקי משניות בעל פה! ועל כך שמח אני, שאף כי שכבתי בחולשתי ולא יכולתי לקום, לא הלך הזמן לאיבוד, והרווחתי עוד כמה דקות יקרות של תלמוד תורה!
(טיב הקהילה)