אי שם בארה"ב, לפני שנים, כשאנחנו היינו צעירים והעולם עוד דיבר באמצעות טלפונים ציבוריים ואסימונים, עמד אדם ושוחח בטלפון ציבורי. לפתע שמע מאן דהוא מאחוריו, אומר לו: "אדוני, כמה זמן אתה מדבר בטלפון?! אתה יכול לסיים כבר את השיחה?".
הוא הסתובב וגילה לתדהמתו קוף ענק. גורילה. מביטה בו בעיניים גדולות, רושפות.
כמה ליצנים חיברו לגורילה מצלמה נסתרת והקלטה, אותה שמע המטלפן, והליצנים הללו, כמה אנשי תקשורת, הסריטו את תגובות האנשים. חלקם נמלטו כל עוד רוחם בם. חלקם עמדו הלומי רעם. חלק פרצו בבכי והיו כאלה שפרצו בצחוק מבוהל.
אבל איש מכל אלו שגילו את ה'קוף המדבר', לא נותר שווה נפש.
ואילו בלעם שומע את האתון שלו, עליה רכב מעודו ועד היום הזה, מדברת. הוא לא מתבלבל, לא נמלט ולא פורץ בבכי. הוא מנהל איתה שיחה נוקבת, מאיים עליה ש"לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ".
ומה אנחנו היינו עושים אם לפתע היינו רואים מלאך?
בלעם מגלה מיד את המלאך וחרב שלופה בידו. הוא לא מתבלבל. הוא משוחח עם מלאך ה', ואפילו מתריס בחוצפה כנגד המקום (כפי שכתב רש"י). בלעם רואה את האתון מדברת, מלאך ניצב לפניו עם חרב, והוא ממשיך בדרכו, שואט אל המטרה למלאות את ביתו מלוא כסף וזהב, כאשר זממו יעלה בידו והוא יקלל את ישראל. מאיפה האומץ? מנין החוצפה הזאת?
בלעם לא היה סתם אדם של מה בכך. הוא היה אחד משבעה נביאי אומות העולם (בבא בתרא טו, ב) ומדרגת נבואתו הייתה קרובה למדרגת נבואתו של משה רבנו ("ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"- בישראל לא קם אבל באומות העולם קם. ואיזה זה זה בלעם בן בעור אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר "נאם שומע אמרי ק-ל". משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו, שנאמר "ויודע דעת עליון". משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד, שנאמר "ואתה פה עמוד עמדי" ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר "מחזה ש-ק-י יחזה נופל וגלוי עינים"- ספרי פרשת וזאת הברכה, פיסקא שנז). חז"ל (ברכות ז, א) אמרו שבלעם ידע לכוין בדיוק נמרץ את הרגע בו הקב"ה כועס ובזוה"ק הורחבה היריעה על מידת כוחו בכישוף וקסמים, שהגיעו מכוחות טמאים.
ראו נא דבר מופלא ומעורר, מציאה גדולה שמצאתי בזכות הרבים.
לומדי ספר איוב מכירים את טענותיו הקשות של איוב, שהציב את שאלת 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו' במלוא עוזה, יחד עם שאלת השפעת המזל על מאורעות האדם, ועוד. חבריו של איוב, אליפז, בלדד וצופר, השיבו לו מנה אחת אפיים על שלל טענותיו, אך הקב"ה מגנה את תשובותיהם והשיב בעצמו לאיוב על דבריו ("וַיֹּאמֶר ה' אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב"). לעומת זאת, על תשובותיו של רעהו אליהוא, הקב"ה אינו משיב דבר, ומדברי הראשונים נראה שהקב"ה הסכים על ידו. הרמב"ן ב'שער הגמול' כותב ש"בטענה הזאת סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה, והוא רמוז בדברי רבותינו, ונכלל בענין סוד העיבור שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים, והוא תשובתו של אליהוא על תוכחותיו של איוב". הקדמונים כתבו שאליהוא היה זה שגילה לראשונה את סוד הגילגול, בו נשמת האדם מתגלגלת לאחר פטירתה שוב לעולם, כדי לתקן את חסרונותיה בגילגולה הקודם. ואכן, טענותיו של אליהוא זוכים למקום של כבוד במפרשי ספר איוב.
— מיהו אותו אליהוא?
"דרש רבי עקיבא: "ויחר אף אליהוא בן ברכאל הבוזי משפחת רם", אליהוא זה בלעם בן ברכאל שבא לקלל את ישראל ובירכן… הבוזי- שהיתה נבואתו בזויה, "נופל וגלוי עינים". ממשפחת רם "מן ארם ינחני בלק". אמר לו ר' אלעזר בן עזריה: אין הוא הוא כבר כסה עליו המקום ואין לית הוא עתיד להתוכח עמך. אלא אליהוא זה יצחק בן ברכאל בן שבירכו הקב"ה" (ירושלמי סוטה פ"ה).
נמצא שלדעת רבי עקיבא, אליהוא הוא לא אחר מאשר… בלעם הרשע. אותו בלעם, שחז"ל הגדירוהו כבעל עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה (אבות ה, יט). אדם שפל ובעל תאוות רעות וגרועות במיוחד, כמובא בחז"ל, שרצה להשמיד בדיבורו אומה שלמה בשביל כסף וכבוד, הוא אליהוא, שהסביר לאיוב במילים נפלאות ובמסכת טענות מליצית, כיצד השגחת ה' חופפת על ברואיו ושהכל בא במידה נכונה ובהגיון שקול.
הרי לנו הבדל בין השקפתו והבנתו הפנימית והרעיונית של האדם, למעשיו שבפועל. האדם יכול לדעת את האמת על תילה, בעומק ובינה, ובכל זאת להיות בעל מידות רעות ותאוות שפלות, להתנהג בכזאת נבזות כשמדובר בבין אדם לחבירו, לראות רק את החסרונות של השני, לדבר עליו סרה ולרצות שלשני לא יהיה טוב. ישנו מרחק רב בין "וידעת היום" לבין "והשבות אל לבבך". הידיעה וההשקפה התורתית הנכונה יכולה להישאר בתאי המוח. אך כל עוד היא לא חדרה ללב ולחיי המעשה, היא אינה שווה דבר. מבהיל!!
***
בספר 'מתוק האור' מביא הרה"ג רבי שלמה לוינשטיין שליט"א שאלה מעניינת.
בלק אומר לבלעם באמצעות שליחיו, "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". מי שתברך- מבורך, בלשון עבר, אך מי שתקלל- יואר, בלשון עתיד. מדוע?
והוא מסביר: בלעם לא הצליח לברך באמת אדם אחר. הגאווה והתאווה, צרות העין והנפש הנמוכה שלו לא איפשרה לו להחמיא, לפרגן, לברך מכל הלב. ממילא אם ראו אדם שבלעם בירכו והברכה התקיימה, ידוע היה שהברכה חלה עליו עוד מקודם. בלעם לא הצליח באמת לברך אנשים. ברכותיו לא יצאו לו מכל הלב וממילא- הם גם לא הצליחו ובהכרח שהמתברך היה מבורך כבר קודם לכן. אך כשהוא קילל, הוא קילל מכל הלב, בחדווה ובעיזוז. כך התקיימו קללותיו, ולכן " וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר"… (וראו בכלי יקר בענין).
***
ברור כשמש שאנו צריכים שתהיה לנו משנת חיים סדורה, השקפה נכונה והסתכלות אמיתית על החיים. יהודי צריך לדעת מה מוטל עליו ולמה עליו לשאוף. לשם כך אנו צריכים למלא את מוחינו בידיעות נחוצות על מטרתנו בחיים, להשתלם בספרי חכמה, מחשבה ומוסר. אבל כל זה איננו מספיק, עם הידיעות נותרות במוח ולא מגיעות אל הלב. כדי להבין את השני, כדי להחמיא לו באמת וכדי לברך אותו באמת מכל הלב, צריך להחדיר את כל הידע והמטען השכלי אל תוככי הלב, לעבוד, לעמול, להתייגע. אם מטען ידע בלבד, נהיה 'חמורים נושאי ספרים'. אך אם נצליח להכניס את כל המטען העצום הזה, של כל הספרים שלמדנו, השיחות ששמענו ומאמרי החיזוק שקראנו,לתוך הלב ולתוך חיי המעשה שלנו, לא רק בדיבורים, אלא גם בפעולות, נזכה להיות מתלמידיו של אברהם אבינו ולא מתלמידיו של בלעם הרשע.
זה לא עבודה קלה, ליישם את כל מה שאנו יודעים ולומדים. אך נכון, מי אמר שבאנו לעולם שכולו קלי- קלות?!…