"ויבן ה' אלוקים את הצלע" (ב', כ"ב)
כל אורחות ה' חסד ואמת, התורה תחילתה חסד וסופה חסד ואמצעיתה חסד. תחילת חסד מנין, אתה מוצא כשיצר הקדוש ברוך הוא את חוה קישטה והביאה לאדם, שנאמר ויבן ה' אלקים את הצלע…" (תנחומא פרשת וירא סד).
ראיתי כיצד רבינו מקרב בחור מחו"ל ששאל שאלות רבות, ורבינו ליטף את ידי הבחור וענה לו בחום. כאשר יצא אמרתי, אומרים בשם ה'חזון איש' שכל בחור צריך מדי יום ביומו אלעפאלע כבוד (בתרגום חופשי: כפית כבוד). חייך רבינו והגיב: "יכול להיות שאכן ה'חזון איש' אמר כן, זה מתאים. אבל (לגופו של דבר) זה לא מוטל עלי, זה מוטל על ראשי הישיבות (אך לא כולם עושים את המוטל עליהם, ולכן הם באים גם לכאן)".
ד' קרח כ"ח סיון תש"ע. אמר לי רבינו, כי אתמול היה צורך שמישהו יוציאו בברכות התורה כי לא ישן כל הלילה, ואף־על־פי שעשה בלילה כל העצות להירדם לא איסתייע מילתא. ואחר־כך ביום הצטער הרבה בעייפותו כדי להשלים את הלימודים הקבועים שלו.
שתק רבינו ולפתע המשיך לומר: "אני יודע לעניות דעתי (כלשונו) מדוע זה אירע, כי בלילה אמר הממונה על קבלת קהל כי לא תהיה קבלת קהל כיון שהיה צריך לנסוע לשמחה משפחתית, ואז אמרתי לעצמי אם כן טוב הדבר שאספיק עוד ללמוד ולסיים את מסכת יומא – שאני אוחז כעת בלימודה, לכן נענשתי. חשבתי שארוויח לכן הפסדתי. והנה הלילה, שכן קיבלתי את האנשים, ברוך ה' נרדמתי מיד".
סיפרתי, מה שרבינו עצמו סיפר לי, כי פעם אחת אביו מרן הסטייפלער חש שלא בטוב, והיו אנשים בחוץ, אמר לו הנכד המקורב רבי אברהם ישעיה (בן רבינו) "סבא, אינך חש בטוב אולי אנעל את הדלת"; אמר לו הסטייפלער: "וייסט אמענטש פון וואנט ער לעבט – וכי אדם יודע ממה הוא חי", ולא הניח לו לנעול את הדלת.
עש"ק עקב י"ז מנ"א תשנ"ט. קיבלתי פני רבנו בחוזרו מעיר הקודש צפת והתעניינתי האם נח קצת? "איך האב גילערנט! והספקתי שם בשבוע מה שאני מספיק כאן בכמה חודשים".
ושוב בשבת קודש אמרתי לרבינו כי ניכר עליו שנח בצפת, ורבינו חזר ואמר כי למד והספיק כהנ"ל, ושאלתי עד־כדי־כך – כמות של כמה חודשים?
"כאן לא נשאר לי זמן לעצמי, כי ממש לא נותנים ללמוד [בעיון] ונשאר לי רק כשעה ביום אחרי הבריתות והמכתבים, ומה שאני לומד עם ילדיי והלימוד הקבוע (של הדפים בש"ס, התנ"ך, המדרשים, שו"ע, רמב"ם, ושאר סדרי הלימוד) נשארת לי שעה לכתוב את החידושי תורה. ושם סיימתי לכתוב על פרק ז' דפאה, ואם היה לי שבוע נוסף הייתי מסיים פרק נוסף".
שאלתי, אולי היה צריך לחשוב על שבוע נוסף?
"הרי צריכים לחשוב מה רצון ה'" (-פירוש שרצון ה' שיהיה כאן לעזרה ליהודים).
אברך מעונין לעבור כולל, אבל כבר קבע חברותות ועל־ידי שיעזוב יישאר החברותא לבד.
(במקרה דנן) "אם אינו מוחל לו, אי אפשר לו לעזוב את הכולל".
אברך נכנס לכולל על דעת שלומדים שם בעיקר 'הלכה' כי חפץ בלימוד כזה. הוא קבע חברותות והתחיל את הזמן. והנה, כעת נוכח שעיקר הלימוד שם הוא עיון רגיל ובסוף קצת הלכה, ואין לבו חפץ בכך. יש לו כעת הצעה של כולל אחר שילמד בו כרצונו, אבל אם יילך ויעזוב ייאלץ החברותא שלו להישאר זמן שלם בלי חברותא, ושאלתו האם ימתין ויישאר זמן אחד. הצדדים: א) אין זה לימוד שלבו חפץ; ב) מי יבטיח שאחר־כך הכולל השני יקבלנו.
"לא מפסידים מעשיית טובה לשני".
האם נכון שה'חזון איש' אמר, כי אם זה באמת על חשבון הרוחניות שלו אין את החשבון של מצוות חסד ללמוד עם מי שחלש ממנו וכדו'?
"לא שמעתי את זה, אבל זה נכון, אך אין זה סתירה להנ"ל, כי לעיל מחויב לחברותא" (יש לו כבר מחויבות מסוימת לחברותא).
העידו לי בשם הגרמי"ל זצ"ל אודות יהודי שבא תמיד מתל אביב לבני ברק והיו שולחים אותו עם שאלות ל'חזון איש', וטען שזו טרחה וביטול תורה בשבילו, ושאל את ה'חזון איש' גם את זה, השיב לו ה'חזון איש': "לזכות לסברא ישרה יש צורך בשכל זך, וזיכוך הזה של השכל בא על־ידי חסד", ע"כ.
כי יש בחז"ל שהכל בכלל חסד (וגם זיכוך השכל).
פלוני שוהה כמה ימים ולילות בבית החולים לצד בנו הילד, האם ראוי שאחיו יציעו לו שהם יישבו במקומו, ועל־ידי זה יהיה להם ביטול תורה לפני הצהרים כיון שכמעט לא יישנו בלילה, אבל זה חסד שמקלים עליו, והמדובר שהוא יכול להסתדר לבד אבל מתוך קושי.
ביטול תורה זו לא טענה (לא שיקול) כי אם אין אפשרות לקיים על־ידי אחרים אין בכך ביטול תורה. וממילא יש להכיר ולראות לפי העניין אם אכן קשה לאחיו מאוד ויש לשאת אתו בעול. וגם אם לא קשה לו מאוד, אם נראה לכם שהוא נצרך לכך – להרגיש שהאחים נושאים עמו בעול, גם זה דבר חשוב.
פלוני נכנס עם שאלה יסודית. הנה ברור שבבתי החולים יש אנשים המשוועים לעזרה, מדוע לא סוגרים את הגמרא ללכת לשם?
הרי החסדים הללו לא מוטלים עליו לבד, וצריך בית דין שיישב ויחלק לכולם ואינו חייב לשאת עול של כולם, אלא אם כן נמצא שם בבית החולים והחסד לפניו וביקש ממנו, אבל כל זמן שאינו לפניו אינו חייב.
כמה ימים אחרי שובו של מרן הגראי"ל שטיינמן ממסע בחו"ל התעניין רבינו האם שב לאיתנו, ואמר: "יש בחז"ל שתלמידי חכמים שנגמרו שנותיהם ה' מוסיף להם עוד שנים. דברי חז"ל הם בקהלת רבה על הפסוק בקהלת ג' עת ללדת: 'אמר לית אנא שליט על דידך ולא על דלחברך, אמר ליה למה אמר דבכל יום ויום אתון עמלין בתורה ובמצוות ועושין צדקות והקדוש ברוך הוא מוסיף ימים על ימיכם, לית אנא שליט על דידך ולא על דחברך'. כאשר אבא לא הרגיש טוב שעי'ה (בנו של רבינו שליט"א) הציע שיסגור את הדלת בפני אנשים, אך אבא ענהו: 'וכי אדם יודע ממה הוא חי'".
דרכי התחזקות בעת צרות ומלחמות
מכילתא יתרו: "'אז הוחל לקרוא בשם ה" (בראשית ד, כו) באותה שעה עלה אוקיאנוס והציף שלישו של עולם. אמר להם המקום, אתם עשיתם מעשה חדש וקראתם עצמכם בשמי, אף אני אעשה מעשה חדש ואקרא עצמי בשמי, שנאמר הקרוא למי הים וישפכם על פני הארץ ה' שמו".
בארה"ב אירעה סופה קשה ו־3,000 יהודים נזקקו להכנסת אורחים ליום השבת. הם ביקשו לשאול מה ה' רוצה לומר בזה, זה הרי דבר ה'. ובמה לעורר?
הענין הקשה הזה מתחדד ומזכיר לנו את האדם שלא בטוח בכלום במה שיש לו, ואינו יודע מה יהיה מחר (והוא תלוי ועומד תמיד ברצון ה') וזה מעורר את האדם.
אדר א' תשס"ג. שאלתיו מה לומר לאנשי ארה"ב לחיזוק בעת מצב של מלחמה כאן? שיתחזקו בתפילה, והוסיף: ואיזו תפילה, הנה בגמ' ברכות לב: אמר ר' אלעזר גדולה תפילה יותר ממעשים טובים וכו', ואמרו גדולה תפילה יותר מן הקרבנות וכו'. ולכאורה יש לשאול, הרי לרוב פוסקים תפילה דרבנן, ואם זה כל־כך גדול יותר מקרבנות הרי בקרבנות יש כמה וכמה עשין ולמה בתפילה אין מצוות עשה?
אלא תפילה צריך שיתפלל כי הוא מרגיש שהוא מתפלל לה', אבל אם מתפלל כי נתחייב במצווה להתפלל (כמו קרבן) חסר בתפילה, תפילה דארף זאך דאווענען, זהו עיקר מהותה של תפילה, ע"כ.
והוספתי לומר, והסכים רבינו ונהנה, שהנה דעת הרמב"ן לחלוק על הר"מ שסבירא ליה שתפילה כל יום זו מצוות עשה, ודעתו שזה רק בעת הצרות. ולשונו דהרמב"ן "ותהיינו עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכו'" שהוא כהנ"ל – שמרגיש שתלוי בו. סי דאוונצאך.
סיפרתי לרבינו כי אמר לי נכד מרן הרב שך, כי סבא סיפר לו בהנאה את הסיפור דלהלן: פעם אחת חסיד קארלין נלהב הזדמן למקומו של אדמו"ר מקוידינוב בשבת וכדרכם של חסידי קארלין הם מתפללים בקול רם וצעקות, והוא ביקש רשות מהאדמו"ר להתפלל כך. הרבי מיאן ולא נתן את רשותו, ואמר כי אינו מסכים בשום אופן דאין זה דרך להתפלל כך אלא בשקט ובמתינות. החסיד נאלץ להישאר שם בשבת והחזיק את עצמו כמו בצבת שלא יצעק. וכאשר הגיע ל'נשמת' פרץ בצעקות גדולות ונישאות, כי לא יכול היה להתאפק.
במוצש"ק נפרד מהרבי וביקש מאוד מחילה על שצעק. ענהו הרבי מקוידינוב שאינו זקוק לבקשת מחילה, אדרבה זה טוב וכך צריך להתפלל. שאלו החסיד, הרי אמש אמר לא כך. ענהו הרבי: "לתכנן מראש לצעוק זו ודאי לא דרך, כי התכנית צריכה להיות להתפלל בשקט ובמתינות, אבל אם אחר־כך הצעקה מתפרצת ואין אפשרות להתאפק זה טוב מאוד, וכך צריך שיהיה.
(מתוך הספר 'כל משאלותיך')