"כבד את אביך ואת אמך"
בספה"ק מובא, שלכאורה אנו רואים בעשרת הדברות דבר פלא, שכן בעשרת הדברות מצווים את האדם על דברים של 'בין אדם למקום', ולמה א"כ אמרו באמצע "כבד את אביך ואת אמך", שזה דבר השייך לכאורה ל'בין אדם לחברו'? ברם, ציווי זה דווקא נכתב שם כדי להורות לנו שהושווה כבודם לכבוד המקום, שצריכים לכבד את ההורים בדיוק כמו שמכבדים את הבורא יתברך שמו, וגם זה הוא דבר הנוגע ל'בין אדם למקום' כבשאר הדברות.
סיפר לי ידידי הרה"ג ר' רפאל געשטטנר שליט"א, בעמח"ס 'ומפז רב', שכ"ק אדמו"ר מרחמסטריווקא־ארה"ב שליט"א, פעם בטרם חזרתו לארה"ב מארצנו הקדושה, כשהמונית כבר המתינה לו ואמו הרבנית ליוותה אותו, הרכין ראשו באמצע הרחוב – קבל עם ועדה – על מנת שאמו תניח ידיה על ראשו ותברכהו. קנאים מסוימים התפלאו לראותו עושה כך, אך הוא לא התייחס אליהם, שאין דבר העומד בפני מצוות כיבוד אם.
שמעתי מידידי הרב החסיד מו"ה יהושע חיים קאסטן שליט"א, משמשו בקודש ויד ימינו של כ"ק מרן אדמו"ר מרחמסטריווקא־ארה"ב שליט"א, שבשנת תשמ"ד אושפז הרבי שליט"א בבית החולים ועבר ניתוח בעש"ק, והיה מאוד חלש מזה. ביום הראשון אחרי השבת התקשרה אליו אמו מארץ ישראל לדרוש בשלומו, והרבי התאמץ בכל כוחו לדבר בקול ולעשות עצמו כאילו שהוא מרגיש טוב כדי שלא לצער את אמו, והדבר עלה לו בקושי רב, כי לאחר המאמצים האלה נחלש מאוד עד כדי התעלפות…
ואגב, אספר מה שבדידי הווה עובדא, שבימי בחרותי – בעת שלמדתי בבית מדרש גבוה דלייקווד – הגיע פעם אחת מו"ר הגה"צ רבי אליהו שמחה שוסטאל זצ"ל ראש ישיבת 'בית בנימין' סטעמפארד לשבות בשב"ק בעירנו לייקווד, והוא שהה בעבר השני של הנהר בלייקווד, ואז היה בימות החורף והנהר היה קפוא. ואז היה נהוג – עכ"פ עד אז – לעבור על הנהר הנגלד, והלכתי בליל ש"ק על הנהר הנגלד לעבור לצד השני, 'לקבל פני רבו'. באמצע הליכתי על גבי הנהר פתאום נשבר תחתיי הקרח ונפלתי לתוך הנהר – תוך החור הקטן – והיה ממש סכנת נפשות, עד שהצילני השי"ת מרדת שחת, ובנסי נסים הוציאוני מן המים אל הקרח כל עוד נפשי בי, והיה נס גדול שהקרח לא נשבר גם מתחתיו של המציל את נפשי. והבהילוני לבית החולים, ועברתי ניתוח וכו', והחלטתי להתאפק ולא לספר להוריי מהמאורע הזה כלל פן יגרום להם הדבר לפחד ולצער, ואני שמח שזכיתי לקיים – לפחות אז – מצוות כיבוד אב ואם כראוי!
שמעתי עובדא נפלאה מאת ידידינו המשפיע המפורסם הרה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א, משגיח רוחני בישיבת אלכסנדר, מהיושבים ראשונה בקרית מלך רב – קרית ויז'ניץ, וכך סיפר:
פעם אחת בחודש אלול היה נוכח בשיעור שמסר פוסק הדור הגאון האדיר בעל ה'שבט הלוי' זצוק"ל. לקראת סיום השיעור אמר כך: "אנו עומדים עכשיו לפני הימים הנוראים, ובוודאי רוצה כל אחד ואחד לעשות הכנה ראויה ורצויה כדבעי, ולכן", אומר ה'שבט הלוי', "חושבני, שבנוסף לכל סדרי הלימוד שיש לכל אחד ואחד, היה מן הראוי שיקבעו גם סדר ללימוד ספרי מוסר. ומרגלא בפומיה דמרנא ה'חתם סופר' זי"ע, שביום שהוא אינו לומד מוסר הוא מרגיש ירידה למשך ארבעה שבועות…".
כל הנוכחים הביטו אחד על רעהו בתימהון, כי הלא ידוע לכל מה דמתאמרא בבי מדרשא, שהחת"ס העיד על עצמו שביום שאינו לומד מוסר הרי הוא מרגיש ירידה במשך "כל אותו היום", וכן כתוב בספר 'חוט המשולש' (תולדות חייו של החת"ס) ובעוד כמה מקומות, שבאותו יום היה מרגיש ירידה, ואילו ה'שבט הלוי' אומר בשמו שהרגיש כן למשך "ארבעה שבועות"… אך כמובן שאף אחד לא אמר שום דבר.
מספר רבי אהרן, שלאחר השיעור ניגש אל בנו הגדול של מרן ה'שבט הלוי', ה"ה הגאון הגדול רבי חיים מאיר הלוי ואזנר שליט"א (כעת גאב"ד 'זכרון מאיר'), ושאל אותו אם הוא יודע את המקור של "ארבעה שבועות", אך רבי חיים מאיר שליט"א אמר לו שאינו יודע. ואז ביקש ממנו רבי אהרן שיואיל בטובו לגשת אל אביו הגדול ולבקש ממנו להודיעו איה מקור דבריו. ועל זה אמר לו רבי חיים מאיר כדברים האלה: "דע, שבמשך השנים שמעתי מאבי הרבה דברים נפלאים, וגם דבר זה שעליו אנו דנים כבר שמעתי מפיו כמה פעמים. אמנם איך פרעג נישט קיינמאל דעם טאטן איבער קיין שום זאך אלס כיבוד אב – מעולם לא שאלתיו על דבר שאמר 'מה המקור?', 'מי בעל הדברים?', 'ממי שמעת את זה?'…".
והמשיך רבי אהרן וסיפר, שלבסוף ניגש הוא בעצמו לשאול את מרן בעל ה"שבט הלוי' למקור דבריו, והוא השיב לו, ואחר כמה שנים מצא איזה מקור בספר אחד, ואז חזר ואמר לבעל ה'שבט הלוי' מה שמצא באותו ספר… וכך המשיך רבי אהרן להאריך בפרטי המעשה.
הנה לא אמשיך את המעשה, רק ברצוני לעצור כאן ולהשתעשע בנקודה נפלאה זו שהזכיר בדבריו כבדרך אגב ולא הייתה נוגעת לעצם המעשה שסיפר מבעל ה'שבט הלוי' – כי דבר זה עשה עלי רושם גדול.
הבה ונתבוננה – יהודי שהוא בעצמו זקן ואדם גדול ומעיד על עצמו שמעולם לא שאל את אביו שום דבר על מה ששמע ממנו! אף פעם לא שאל אותו "מה המקור?" וכו', ואפילו בכגון דא, שדברים ידועים הם ממרן החת"ס – שלא כמו שאמר אביו – והרי זה בבחינה של "תורה היא וללמוד אני צריך" – מ"מ לא רצה לשאול את אביו את מקור הדברים! וגם כשביקשו ממנו לגשת אליו הוא עדיין לא רצה…
הנה, בשנת תשס"ח התקיימה שבת התוועדות לחסידי ויז'ניץ בארה"ב וקנדה, בראשות האורח הנעלה מארץ ישראל, ה"ה בנו הגדול של מרן הגה"ק בעל ה'ישועות משה' זי"ע (כהיום כ"ק מרן אדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א – על ישראל הדרתו בקרית ויז'ניץ בני ברק), ופסגת ההתוועדות הייתה הסעודה דצפרא דשבתא, שסעדו כולם ביחד עם האורח הגדול שליט"א, ואני זכיתי להיות אז 'נואם הכבוד', וכך אמרתי בתוך הדברים:
ידוע מה שאומרים העולם "ברא כרעיה דאבוה", ובאמת מקורו קדום כבר בדברי חז"ל (עירובין ע:) וכוונת הדברים היא, שבן הרי הוא ברכיו של אביו. אלא שבאמת יש לברר ענין זה, מה עניין 'ברך' לכאן, למה המשילוהו דווקא ל'ברך', האם לא היה מן הראוי יותר להמשיל את הבן ל'ראשו' של אביו או שהבן הוא 'יד ימינו' של אביו?
ברם, פשרו של דבר כך הוא: שהנה ה'ברך' על־ידה מגביה האדם את עצמו ועל־ידה הוא כורע – "כורע על ברכיו" (ראה מלכים א' ח, נד), על־ידה הוא מתעלה ועל־ידה הוא גם נופל. זוהי הכוונה במאמר חז"ל "ברא כרעיה דאבוה", שהבן הוא ה'ברך' של אביו, בכוחו של הבן להגביה ולהעלות את כבודו של אביו, וחלילה הוא גם יכול להשפיל אותו. ועל זה אמרתי, שעל האורח הגדול – ה"ה בנו הגדול של הרבי – יכולים לומר בצדק "ברא כרעיה דאבוה", כי הוא מרים את קרנו של אביו וכבוד בית ויז'ניץ…
האמת היא, שאין לי קשר אישי עם הגאון רבי חיים מאיר ואזנר שליט"א, רק פגשתי אותו כמה פעמים בשמחות של חתנו, ה"ה ידידי מנעורי ש"ב כ"ק מרן האדמו"ר מקאסוב שליט"א, וכן ראיתי אותו כמה פעמים בהיותי אצל אביו מרן בעל ה'שבט הלוי' זצוק"ל – אך כמדומני שעובדא נפלאה הנ"ל דיו לומר עליו "ברא כרעיה דאבוה", כי בהנהגה נעלה כזה הרי הוא מרומם את כבודו של אביו…
באמצע דיבר ה'אמרי חיים' שיחה אחת עם ה'בית ישראל' מאחוריו של ה'ברכת אברהם'
אחד מהדברים של כיבוד אב הוא שלא יעמוד במקומו (שו"ע יו"ד סי' ר"מ ס"ב). ומבארים, שחוץ ממשמעותו הפשוטה שלא יעמוד במקומו משום כבוד אביו, אזי משמעותו שגם כשאביו מדבר עם מישהו שלא ישמע מה שהוא מדבר, וכל שכן שלא יתערב ולא יאמר מה שנראה לו לדעתו.
שמעתי מאת הרה"צ רבי אלי' ראטה זצ"ל, משב"ק של הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע (שזכיתי להסתופף בצלו ולקבל ממנו הרבה דברים), שפעם ישבו שלושה אדמו"רים גדולים ודיברו יחד – ה"ה הרה"ק ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ זי"ע, הרה"ק ה'בית ישראל' מגור זי"ע, והרה"ק ה'ברכת אברהם' מסלונים זי"ע, והם ישבו כך – שה'אמרי חיים' ישב מצד אחד, ה'בית ישראל' מצד שני, ובאמצע ישב ה'ברכת אברהם'. כל הזמן דיברו ה'אמרי חיים' וה'בית ישראל' זה עם זה בפניו של ה'ברכת אברהם', ומפעם לפעם פנו אל ה'ברכת אברהם' שישב במרכז ושאלו: "סלונימער רבי, מה דעתכם?", והוא היה משיב.
באמצע דיבר ה'אמרי חיים' שיחה אחת עם ה'בית ישראל' מאחוריו של ה'ברכת אברהם', בשונה מהפעמים הקודמות שדיברו יחד בפניו. לאחר שגמרו שאל ה'בית ישראל' להרה"ק מסלונים מה דעתו בנידון, והשיב ה'ברכת אברהם': "סליחה, באיזה נידון?". ושאל ה'בית ישראל': "האם אתם לא שומעים?", והשיב ה'ברכת אברהם': "לא שמעתי כלום!". והסתכלו עליו בעיניים תמהות, ושאלו בפליאה: "הלא המשכנו לדבר כמו שדיברנו עד עכשיו?!", ואז השיב להם ה'ברכת אברהם' דברים נוראים, וכך אמר:
"בעודני נער הקשבתי פעם לתוכן שיחתם של אבי ואמי, וכאשר אבי הבחין בכך קרא אותי אליו ואמר לי שהוא רוצה ללמד אותי יסוד חשוב בחיים: 'כשאדם מדבר עם אחר – ולא אליך – אזי אל תקשיב כלל למה שהם מדברים, ועל אחת כמה וכמה כשההורים מדברים ביחד שלא תיגש להקשיב מה שהם מדברים'. ומאז, כששני אנשים מדברים ביניהם מה שלא נוגע אלי אני פשוט לא שומע! ולכן כשדיברתם כל הזמן בפניי הבנתי שגם אני שייך בזה, והקשבתי ואמרתי גם את דעתי; אבל כשדיברתם מאחורי גבי הבנתי שזה לא שייך אלי, ופשוט לא שמעתי מה שאתם מדברים…".
ה'בית ישראל', שתמיד היה 'א שארפער' (חריף), הגיב על זה: "סלונימער רבי, איר האט מיר צינימען אויף פיצלעך"…
היה זה מחזה הוד לראות איך שהוא שותה בצמא
כשהייתי צעיר לימים הייתי בן בית אצל מו"ר הגה"צ רבי יהודה הלוי טירנויער זצ"ל, אב"ד 'שומרי שבת', ושם היה לי דוגמה מופלאה מהו 'כיבוד אב' – ה"ה בנו הצעיר ידי"נ הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי טירנויער שליט"א, ממלא מקום אביו כרב ואב"ד 'שומרי שבת', והיה זה מחזה נשגב מאוד לראות איך שהוא כיבד את אביו הגה"צ זצ"ל.
במשך כל השנים ליווה את אביו בכל מקום שרק הלך, ואחר כל תפילה או שיעור שמסר הגה"צ זצ"ל הוא ליווה את אביו לביתו, ואף שבדרכם בחזרה עברו דרך ביתו של רבי יצחק מכל מקום אף פעם לא נכנס לביתו אלא המשיך ללוות את אביו על אף שהיה לו כמה מלווים ואני בתוכם. ולא די שליווה את אביו עד לביתו, אלא היה תמיד נכנס עמו לתוך ביתו ומסדר מה שצריך. וכשליווה את אביו לאיזו שמחה לא עזב את אביו כל הזמן, רק כל כמה דקות ניגש לאביו ושאלו אם הוא צריך משהו.
ובעת שערך אביו הגה"צ זצ"ל סעודת רעווא דרעווין לא ישב לצדו אלא לפניו בין שאר האנשים, כדי שיוכל להביט כל הזמן בפניו בהכנעה גדולה. היה זה מחזה הוד לראות איך שהוא שותה בצמא כל מילה ומילה שיוצאת מפי אביו בהכנעה ובביטול, ולא הסיר את עיניו ממנו אפילו לרגע. ואף לימים כשכבר היה ראש ישיבת סאטמאר, והיה גברא רבא וגם סבא, המשיך לנהוג כן, עד הסתלקותו של אביו זצ"ל, ולא ויתר כלום על מצוות כיבוד אב באופן נפלא כל השנים – כולן שוות לטובה.
וכשכבר אחז בפסוק האחרון של הפרשה נכנס אביו
הרה"ק ה'דמשק אליעזר' מויז'ניץ זי"ע ישב פעם בערב שבת ועבר על הסדרה שניים מקרא ואחד תרגום, וכשכבר אחז בפסוק האחרון של הפרשה נכנס אביו הרה"ק ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ זי"ע ושאל אותו משהו. השיב לו ה'דמשק אליעזר' מיד ואח"כ התחיל שוב לעבור על הסדרה מההתחלה, כי הקפיד שלא להפסיק באמצע שעובר על הסדרה שמו"ת.
החסידים שהיו שם התפלאו מאוד ושאלוהו למה הוצרך להפסיק ולהתחיל הכל שוב, וכי לא היה שייך שאביו ימתין חצי דקה עד שיגמור? השיב להם ה'דמשק אליעזר': "אם אבי צריך להמתין עבורי אפילו חצי דקה, מה שווה כל ה'שניים מקרא'".
(מתוך 'נועם שיח' – מכון אפריון לשלמה)