"ויעקב איש תם יושב אוהלים"
רבי איסר זלמן מלצר, בעל 'אבן האזל', מגאוני הדור ומגדולי ראשי הישיבות שבדורו, שימש כראש ישיבה עוד בגולה. לימים עלה ירושלימה, הביא עמו את מסורת הישיבות דליטא והעתיק את מורשתה לעיר הקודש. בשעה שפנה רבינו (מרן הגרמיל ליפקוביץ זצוק"ל) לעזוב את וילנא ולעלות לארץ ישראל, המליץ לו הרב'ה רבי שלמה היימן: "לך ללמוד בישיבת חברון, אך בד בבד לך והתאבק במחיצתו של רבי איסר זלמן מלצר".
בהיותו דבק בהוראת חכמים "עשה לך רב", חסרונו של הרב'ה רבי שלמה היימן שכה הרבה קיבל ממנו, הציק לו מאוד, נפשו צמאה להידבק ברב מובהק שיוכל לדבוק בו ולשאוב ממנו תורה ויראה עוד ועוד, ולזאת עצתו של רבי שלמה הועילה והאירה לו את דרכו דרך העליה, כאשר לימים סח לנכדיו של רבי איסר זלמן:
"כשהגעתי לארץ ישראל, ההתגעגעות לרב'ה היתה נורא נוראות. על כל צעד ושעל חשבתי והרגשתי כי חסר לי את ראש הישיבה רבי שלמה… אך זאת היתה נחמתי, וכל העידוד והשמחה קיבלתי אז מהרב'ה רבי איסר זלמן.
"הייתי בא אליו באופן קבוע לביתו לשוחח בלימוד, סבר פניו המאירות, כל מילה שלו, נסכו בי עידוד וחיזוק שאין מה לתאר. זה מה שהחזיק אותי באותם ימים".
הוא דבק ברבי איסר זלמן עד לאחת. התאבק בעפר רגליו ללמוד מתורתו, מיראתו, ומכל הליכותיו, ודרכי הנהגתו.
רבי איסר זלמן קיבלו במאור פנים – "בכל יום שישי היתה לנו קביעות לשוחח בלימוד, זאת מלבד כמה וכמה פעמים שהייתי נכנס אליו במשך השבוע ומשוחח בלימוד" – אמר רבינו.
"וביותר ראינו אצל מורי ורבי זצוק"ל, שעל אף רב גודלו בתורה כגאון אמיתי מגאוני הדור, הרי היה מיוחד ומופלא במדת הענוה, ובכל הנהגתו והליכות חייו התנהג בענווה מופלגת מאד ובפשטות אמיתית, עם כל אחד ואחד אפילו הקטן שבתלמידים, ולפי מושגי הדורות שלנו הרי ראינו אצלו ויכולנו ללמדו ממנו שלימות דרכי הענוה".
(ממכתבו של רבינו לספר 'בדרך עץ החיים')
"הרב'ה רבי איסר זלמן, היה 'רבי' עבורי ועבור כל תלמידיו לא רק בשיעוריו, אלא כל הנהגתו היתה לימוד, לימוד ביראת שמים, לימוד של מידות טובות, לימוד של מעשים טובים, של צדקות ועוד" אמר רבינו, והביא דוגמאות רבות.
תוך כדי לימודם היה צריך להוציא מידי פעם ספר מן הארון, לעיין בו בהקשר לסוגיה הנלמדת אז, מעולם לא הצליחו התלמידים להקדימו ולהוציא עבורו את הספר הדרוש מהארון, עוד לפני שהתלמידים חשו בצורך בספר זה אז אחר, היה רבי איסר זלמן קם ממקומו במהירות, בזריזות מדהימה ניגש לארון הספרים ומוציא את הספר הדרוש. הוא לא רצה שאחרים יטרחו בעבורו.
למנוע טרחת חינם
והוסיף עוד וסיפר מפי בעל המעשה – רבי יצחק אפשטיין, חברו מישיבת חברון, שלמד רבות עם רבי איסר זלמן ומסייע בידו בהתקנת ספרו 'אבן האזל' לדפוס.
באחד הערבים בשעת לימודם המשותף, העלה רבי איסר זלמן חידוש תוך שהוא נסמך על דברי תוספות מסוים, אלא שלא הצליח להיזכר היכן הם דברי תוספות אלו. במשך זמן רב חיפשו הרב והתלמיד אחר אותו תוספות נעלם ולא מצאוהו. משהתאחרה השעה נאלץ רבי יצחק לשוב לאכסנייתו שבישיבה מבלי שמצאו את מקור התוספות.
בשעת בוקר מוקדמת, עוד טרם תפילת השחר בהיכל הישיבה, קראו לפתע לרבי יצחק ואמרו לו כי הרבנית מלצר ממתינה לו ליד בנין הישיבה. בני הישיבה נבהלו לפשר קריאה דחופה זו, ובלב הומה וחרד מיהר רבי יצחק אל הרבנית.
אמרה לו הרבנית: "הרב ביקש להודיעך כי מצא את התוספות. הוא ביקש להודיעך זאת בשעה כה מוקדמת, משום ששיער שלאחר התפילה, במקום לשבת וללמוד תמשיך להוסיף ולחפש את התוספות, וביקש למנוע ממך טרחת חינם זו".
בהזדמנות אחרת כשסיפר זאת רבינו באוזני צאצאיו של רבי יצחק אפשטיין, משסיים, אמר: הלא יודעים אתם את המרחק משכונת 'משכנות' – מקום מגורי רבי איסר זלמן, ועד לישיבה בגאולה. גדלותו של הרב'ה רבי איסר זלמן במידות הנאצלות, הלא ידועה, ובפרט הנהגתו הזהירה בכבוד וטרחת אשתו הרבנית, והכיצד ראה לנכון להטריח את הרבנית, שכבר לא היתה צעירה לימים, בשעת בוקר מוקדמת לעשות את כל הדרך הארוכה – הלוך ושוב – מביתם ועד לישיבת חברון?
ורבינו השיב על אתר: "אלא יש להבין את ענין חלקה של הרבנית בלימוד התורה של רבי איסר זלמן. אין הפירוש שרבי איסר זלמן ישב ולמד, והרבנית 'עזרה' לו ללמוד. לא ולא! היתה כאן שותפות מלאה – חלק כחלק – בתורה. הרבנית הלא היתה מסייעת לו בכתיבת החידושים… היא לא הלכה עד שכונת גאולה כדי לסייע לתורה של בעלה – לא! היא הלכה מתוך אחריות של החלק שלה עצמה בתורת בעלה הגדול".
וכאן הוסיף רבינו וביאר: "היום מדריכים חתנים וכלות בבנין בית של תורה – שהבעל צריך לשבת וללמוד והתפקיד של האשה לעזור ולסייע לו לקיים את תפקידו. אבל זו טעות. בצורה כזו – זה לא יחזיק מעמד לאורך זמן… כמה מסוגלת האשה לעזור ולהתמסר לדבר שאינו שלה? רק אם שניהם יהיו 'שותפים' במידה שווה בתורה – רק בצורה כזו יש לזה קיום".
"אני אומר לך את הדברים כדברי הדרכה לקראת בנין ביתך" – פנה רבינו ואמר לחתן (נכדו של רבי יצחק אפשטיין שהיה במעמד) "שתזכה גם אתה עם כלתך לבנות את ביתכם, באופן של שותפות מלאה כדוגמת השותפות של הרב'ה רבי איסר זלמן והרבנית.
איך הייתי משלם לכם על כך
סיפר רבינו: בזמן שלמדנו בישיבת חברון מסכת גיטין וכן מסכת פסחים, גם בישיבת 'עץ חיים' למדו במקביל מסכת זו, וביקשנו מהרב'ה רבי איסר זלמן כי יחזור בפנינו על ה'שיעור כללי' שמסר בישיבת 'עץ חיים', והוא נענה בשמחה. בכל שבת לפני הצהרים לאחר סעודת השבת, היינו באים לביתו והוא חזר בפנינו על שיעורו.
באחת משבתות אותו חורף ירדו גשמי זלעפות, ניסינו כמה וכמה פעמים לצאת מהישיבה בדרכנו אל הרב'ה, אך הגשמים מנעו מאיתנו ואילצו אותנו לסוב על עקבותינו, ובסופו של דבר לא הגענו לביתו לשמוע את השיעור.
בשבת שלאחר מכן, התנצלנו בחוסר נעימות, על שלא באנו לשיעור בשבוע שעבר, והסברנו כי עקב הגשמים העזים לא היה ניתן בשום אופן לצעוד את הדרך מהישיבה לביתו.
רבי איסר זלמן הגיב מיד: "כמה טוב עשיתם שלא באתם באותם גשמים של השבת שעברה! הרי אילו הייתם עושים את הדרך בכאלו גשמים במסירות נפש, איך הייתי יכול לשלם לכם על כך?!"
סיים רבינו ואמר: "ניכר היה על הרב'ה רבי איסר זלמן, כי באמת ובתמים הוא מרגיש שאנו עושים לו טובה, ומתחסדים איתו בכך שאנו באים לשמוע את שיעורו"…
זה היה הרב'ה וגם התלמיד
באחד מימות חול המועד סוכות, נכנס לרבינו הדרשן הנודע רבי ישראל מאיר שושן, וסיפר בפניו במתק לשונו, מעשה על מידותיו הנפלאות של רבי איסר זלמן, והתחשבותו העדינה ברגשות זולתו. לשמע הסיפור, נהנה רבינו מאוד והגיב בהתפעלות: "אה, זה היה הרב'ה!… כל כולו מחשבה על השני…".
לפי תגובתו הנלהבת והמתפעלת של רבינו נדמה היה כי הוא שומע עתה מעשה זה לראשונה, אך בנו של רבינו, רבי אברהם יצחק, שהיה באותו מעמד תמה בפניו ואמר: "אבא, הלא כבר סיפרת לנו פעם סיפור זה?" ורבינו – ההדור במידותיו של רבו – נענה מיד ואמר: "לא, לא שמעתי את זה… כמו שסיפר הרב שושן את הסיפור, מעולם לא שמעתי…".
אכן, "זה היה הרבי", וכזה היה גם התלמיד.
סיפר נכדו של רבי איסר זלמן, מחבר הספר 'בדרך עץ החיים' – לתולדות זקנו, כי כאשר אסף חומר לספרו, פנה למאות מתלמידי וממכירי זקנו לשמוע מהם מאשר חוו וראו אצל זקנו הגדול. רבינו היה מהבודדים שכל סיפוריהם התמקדו אך ורק בגדלותו של רבם, בעוד את חלקם באותם סיפורים הצניעו והעלימו לגמרי.
וכשסיפרו עובדה שהיה להם חלק בה, ושעלול היה להשתמע בה איזו מעלה שלהם, סיפרו זאת על "תלמיד אחד".
דמותו של "הרבי רבי איסר זלמן" עמדה לנגד עיניו כל הימים, כרבי לא רק בתורה אלא בכל דרכי ההנהגה בבין אדם לחבירו.
בדברים שנשא במעמד חנוכת הבית לישיבה לצעירים "אבן האזל" שהקים רבי יששכר מאיר בנתיבות, על שמו של רבי איסר זלמן, אמר רבינו: "בכל עסק השם של העסק מורה על תוכנו, רגילים לתלות בחוץ שלט עם שם העסק כדי שכולם ידעו מה העסק שיש כאן, כך גם ישיבה שנקראת על שמו של הרבי רבי איסר זלמן, הרי מלבד שבודאי ישיבה זו צריכה להיות בית היוצר ללימוד התורה בישרות כראוי, השם מחייב שהישיבה ובניה יתנהלו במידות טובות, השם "אבן האזל" מחייב הנהגה ישרה בבין אדם למקום ובבין אדם לחבירו.
(מתוך הספר רבי מיכל יהודה)