הרב עמרם בינעט
הסיפור שאני עומד לספר לכם בשורות הבאות אולי יישמע לכם דמיוני. יהיו כאלה שימשכו כתף וישקלו אולי לדפדף למאמר הבא כי אין להם זמן לבזבז על סיפורים שלא היו ולא נבראו, ולכן אני מקדים ומציין שמדובר בסיפור אמיתי לחלוטין, ויש עדים רבים שיכולים להעיד על כך.
זה קרה לפני שלושה שבועות, ביום חמישי פרשת וירא. אני הייתי אז בביתי שבבית שמש, כשפתאום פרצו לבית שלי מספר אנשים, בלי לדפוק בדלת בלי לבקש רשות, בלי להודיע מראש, כלום, פרצו פנימה ושאלו בצרחות "מי זה עמרם בינעט?".
בשלב זה הם תפסו אותי, הפילו אותי על הרצפה, והחלו לדפוק עלי. הבעת הפנים שלהם אמרה הכל. הם לא הסבירו מה הם מתכוונים לעשות, וזה היה נראה שהם התוכננו לכך מראש וידעו בדיוק מה הם עושים.
אחד הניח את הידיים שלו על החזה שלי והתחיל ללחוץ, הוא לא הסתפק בזה והתיישב עלי. אחד אחר התחיל להוציא מהתרמיל שלו רצועות וחוטים עם צינורות, ולהדק סביב הזרועות שלי, דקרו אותי עד זוב דם, ועל כולנה הגיע אחד שחיבר לי אלקטרודות ופשוט חשמל אותי.
כמובן שאחרי כזה 'טיפול מסור' הגעתי לבית החולים, היה זה בהדסה עין כרם בירושלים, ושם המתין לי צוות של רופאים מסורים וצדיקים שפשוט היו צריכים לנקוט בפעולות מהירות מאוד כדי להציל את החיים שלי.
כשהתעוררתי על מיטת בית החולים, יומיים אחרי, לא הבנתי איך הגעתי לפה, אבל לאט לאט קיבלתי את התמונה המלאה והבנתי בדיוק מה קרה לי ומה הם עשו לי.
שלא תחשבו שאני שתקתי. אני ביררתי את כל הפרטים, מי בדיוק השתתף בפריצה הזאת לבית שלי, מי בדיוק דפק עלי ומי דקר אותי, וביום שלישי שאחרי, כשחזרתי הביתה החלטתי לסגור איתם חשבון הזמנתי אותם למסיבה ספונטנית וחגיגית במיוחד.
וכשאני אומר 'מסיבה', אני לא מתכוון לרמוז פה לאיזה מסע נקם עקוב מדם. לא לא. מסיבה אמיתית עם קרקרים ודג מלוח, עם בקבוק יין וכמה בקבוקים של 'לחיים' על השולחן, עם שירה וקצת ריקודים. לחצתי לכל אחד ואחד מהם את היד, אמרתי להם תודה, מעומק הלב, עם דמעות בעיניים. כששמעתי מהם שהיו עוד כמה שהשתתפו באותה פריצה גדולה לביתי, ולא ידעתי עליהם עד כה, הצטערתי מאוד שלא הזמנתי גם אותם לאותה מסיבה. אני לא רוצה לפספס אף אחד, אני חייב ללחוץ יד לכל אחד מהם, להסתכל לו בעיניים ולומר לו תודה רבה!
עכשיו זה השלב שבו אתם אומרים לעצמכם, פששש, ראיתם? לא פלא! הוא מגיד שיעור ב'דרשו', מוסר שיעורים בדף היומי ובעמוד היומי בבבלי ובירושלמי, ממש 'בעל מדרגה', לכן הוא מקיים בעצמו את הפסוק "אם רעב שונאך האכילהו לחם", אנשים מתפרצים אליו לבית ועושים לו דברים כאלו, והוא נותן להם לאכול ולשתות ועוד אומר להם תודה רבה.
אה! ממש בעל מדריגה!!!
אבל האמת? זה לא הסיפור בכלל.
אלא מה?
האנשים האלו הם לא עבריינים, הם צדיקים גדולים ומתנדבים בארגוני ההצלה. הם השכיבו אותי על הרצפה כדי לעשות בי החייאה, שלא עזרה כלום עד שהם נתנו לי שוק חשמלי עם דפיבלטור שאחד מהם הביא אתו.
הם דקרו אותי כדי להזריק לי חומרים ממריצים ללב, כל מה שהם עשו היה לטפל בי ולהציל לי את החיים.
כשהשורות האלו נכתבות, הצלעות שלי עדיין כואבות מעוצמת הלחיצות שהם לחצו עלי. ככלל הנראה הם גם שברו לי כמה צלעות, זה קורה בדרך כלל כשעושים החייאה.
אבל אני אומר להם תודה רבה! אוי כמה שאני מודה להם. אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה! מעתה ולעולם ועד, בכל פעם שאני אפגוש אחד מהם ברחוב אני תמיד אגש לומר לו שלום, לדרוש בשלומו ולומר לו שוב תודה. כי כשמישהו מציל לך את החיים זה לא מספיק לומר לו תודה פעם אחת ודי, זה משהו שאתה מודה עליו כל עוד אתה חי!
כמו שהצהרתי בתחילת המאמר, התיאור שתיארתי לכם אמיתי ונכון. אני כבר כמעט הייתי בעולם שכולו טוב, ויש אומרים שכבר הייתי, ומשכו אותי בחזרה.
היה לי דום לב, הלב לא פעם במשך שלוש וחצי דקות, לא נשמתי ולא היה שום תנועה. אם הייתי מחובר למוניטור, היינו מקבלים צפצוף ארוך וקו ישר…
אבל בחסדי שמים, המאמר הזה נכתב שבוע לאחר מכן, ביום חמישי פרשת חיי שרה, אני כבר בבית, אוכל, ישן, מתפלל, לומד, מדבר בטלפון, מתנהג כאחד האדם. נכון, אני עוד חלש קצת, הגוף עבר טראומה עצומה ולוקח לו זמן להתאושש אבל אני חי! ברוך הוא וברוך שמו!
אבל למה אני מספר לכם את הסיפור הזה? בגלל שהוא טומן בחובו מסר עמוק שחשוב מאוד לזכור אותו, וללכת אתו בכל עת ובכל מצב.
לפעמים אנחנו חוטפים מכה, ואחריה עוד אחת, ועד עוד בומבה. הקב"ה ממטיר עלינו אירועים כואבים, ואפילו כואבים מאוד. אנחנו מרימים עיניים לשמים ואומרים די אבא, די! אנחנו לא יכולים לסבול את זה! זה כואב! אבל לפעמים אחרי שמרימים עיניים מגיע עוד פליק חזק, ואחר כך שוק חשמלי שאם ייתנו אותו לאדם בריא, הוא עלול למות כתוצאה מכך, חלילה.
אם רק היינו יכולים לפקוח אחר כך את העיניים ולהבין שכל המכות האלו היו לטובתנו, כדי להציל לנו את החיים, כמה היינו מודים לקב"ה על כל מאורע ומאורע שעבר עלינו. אחחחח תודה רבה שנפלתי ברחוב ושברתי רגל, תודה רבה שתפס אותי שוטר וקיבלתי קנס של אלף שקל, תודה רבה שהחזירו לי את הוראות הקבע בבנק, או שלא קיבלו אותי לישיבה או לכולל שרציתי להתקבל אליהם.
זה כואב, זה נראה לנו כמו משהו שקורה לרעתנו חלילה, אבל 'נאמנים פצעי אוהב', אם הקב"ה עשה לנו את זה, הוא יודע למה הוא עושה, ואנחנו צריכים רק להתבונן בעניין ולהבין שבסוף בסוף בסוף, וגם בהתחלה – הכל לטובה!!!
אני עדיין נמצא כרגע תחת הרושם העצום של האירוע שאירע לי, והמסר הזה פשוט מפעפע בתוכי, אבל אני יודע שבעוד שבוע או שבועיים התחושה הזאת תתקהה, בעוד שנה או שנתיים אני כנראה אצטרך להתחזק כמו כולם כדי לזכור שהכל לטובה וכו', אבל עכשיו התחושה הזאת חזקה אצלי מאוד, ולכן אני מעלה אותה על הכתב, בתקווה שיהיה לה קיום לאורך זמן, ועל הדרך אולי כמה אנשים נוספים יתחזקו מה'מחשבה אחת של מוסר' הזאת.
בפרשתנו כתוב 'ויפגע במקום וילן שם', אומר רש"י "ורבותינו פרשו לשון תפילה, כמו "אל תפגע בי".
אומרים בשם הרה"ק רבי דוד'ל מלעלוב זיע"א, שמבאר למה תפילה נקראת בלשון פגיעה, כי כשיהודי מתפלל "דארף מן פגע'ן". צריך להיות כמו 'פגע', באידיש זה ביטוי ל'נודניק'. אדם שמבקש עוד פעם ועוד פעם, ולא נרגע עד שהוא מקבל את רצונו. כך צריכים להתפלל, "קוה אל ה', חזק ויאמץ ליבך ו… קוה אל ה'!". עוד פעם ועוד פעם, לבקש שוב ושוב, בלי להתעצל.
ברשותכם, אני רוצה להניח את האצבע על עוד נקודה שהתחדדה אצלי מאוד בימים האחרונים, מאז שהתעוררתי והערפל שהתרוצץ לי בראש כתוצאה מההרדמה והטראומה החל להתפזר מעט.
נער הייתי, ועוד לא זקנתי אבל אני כבר לא ילד צעיר, ברוך ה' אני זוכה להתפלל שמונה עשרה שלוש פעמים ביום כבר ארבעים שנה פחות או יותר. בחישוב מהיר זה יוצא שהתפללתי בערך 12 אלף פעמים תפילת שמונה עשרה של חול, שכולל גם את ברכת 'רפאנו'.
ובכן, מיותר לציין ש-12 אלף פעמים אמרתי את התפילה הזאת, ואף פעם לא זכיתי לכוון בה מעומק הלב כמו שאני זוכה לכוון בימים האחרונים.
למה? כי לא הרגשתי אותה על הבשר שלי!
כשמרגישים את זה על הבשר, זה אחרת.
ועכשיו אני חושב לעצמי… אדוני, אתה יודע שבתפילת שמונה עשרה יש לא פחות מ-19 ברכות???
מה עם 'אתה חונן', את זה אתה כן מרגיש על הבשר שלך? אם פעם אחת ייתנו לי משמים כזאת מתנה מיוחדת שאזכה להגיע ליכולת חשיבה מופלאה כמו אחד מהראשונים, ואז אחזור להיות עמרם בינעט מבית שמש, איך ייראה ה'אתה חונן' שלי אחר כך?!
ואם יתנו לי פעם אחת להבין מה המשמעות של חטא, יפקחו לי את העיניים שאוכל לראות איך שהוא מלכלך ומטנף את הנשמה המאירה באור יקרות ומעיב את הזוהר שלה, האם ה'סלח לנו' שלי ייראה אותו הדבר? בוודאי שלא.
ומה לגבי 'ולירושלים עירך'? אם אוכל לדמיין איך נראית ירושלים בתפארתה, להסתובב בעזרה בחיל ורעדה ולהרגיש את השראת השכינה המיוחדת שהיתה שם, האם לא אזעק ואתחנן בשארית כוחותיי "ותשכון בתוכה כאשר דברת…"?
אלא מה? אנחנו אנשים קטנים, אנחנו לא מסוגלים להרים את הראש שלנו אל מחוץ לד' אמות שלנו, להיכנס קצת לעולם רוחני יותר וגבוה יותר.
אבל זה בדיוק התפקיד שלנו, לקחת את מה שהשכל מבין בהתבוננות, ולהחזיר את זה ללב! שלא יישאר ב'וידעת היום' אלא שייכנס למצב של 'והשבות אל לבבך!
וזאת כמובן עבודה קשה שבמקדש.
לפני שהתמוטטתי הספקתי בסייעתא דשמיא למסור שיעורים על 20 עמודים קדימה, כך למרות שבמשך שבוע אני לא יכול למסור שיעורים וכנראה ייקח לי עוד כמה ימים להתאושש, אני מקווה מאוד שציבור המאזינים בכלל לא ירגיש ובעז"ה נמשיך לעמוד בקצב כאילו לא אירע דבר.
מאחר והקב"ה גמל איתי חסד ואמת, והחזירני לחיים, אפשר לומר שלמעשה חזרתי ל'קדנציה שניה' בעולם הזה, ואני רוצה לנצל אותה ככל האפשר כדי להרבות ב'זיכוי הרבים', וכמובן על הדרך גם לזכות את עצמי בזכויות רבות ככל האפשר.
ולכן אני מנצל את הבמה וההזדמנות, כדי לקרוא לציבור להצטרף לעזרת ה' בגיבורים, וללמוד 'עמוד היומי' בנוסף ללימודים הקבועים של כל אחד ואחד. השיעורים שלי הם באידיש, וכמובן לא מתאימים לכולם, אבל ב"ה ב'דרשו' העמידו כמה וכמה מגידי שיעורים במספר שפות, יש גם בלשון הקודש, יש גם באנגלית וספרדית וצרפתית, אין תירוצים, כולם יכולים ללמוד.
האמת שקטונתי מכל החסדים ומכל האמת. אני כבר סיפרתי פעם ב'לקראת שבת' שבכלל הגעתי לעמדה הזאת של 'מגיד שיעור בדף היומי' כמעט בטעות. תכננתי למסור שיעור רק על מסכת ביצה שבה הייתי בקי, ומשם זה נמשך בלי עין הרע כבר שנים על גבי שנים.
לפני שנה בדיוק, כשהתחילה תוכנית 'קנין ירושלמי', הציעה לי הנהלת 'דרשו' למסור שיעורים ב'ירושלמי' דרך הטלפון, הרמתי את הכפפה ונכנסתי לעניין, וזה היה חדש בשבילי, כי הורגלתי במשך שנים למסור שיעורים לאנשים חיים, לא לתוך מיקרופון שנמצא בחדר ריק.
ב"ה השיעורים נשאו חן בעיני ציבור רחב, ועכשיו הוצע לי גם למסור שיעורים ב'עמוד היומי' מול המצלמה שזו כבר אומנות בפני עצמה. האמת שסירבתי בתחילה, כי לא חשבתי שאני מתאים, אבל בהנהלת 'דרשו' דחפו אותי לזה ממש בכח, ובסייעתא דשמיא אני מתחיל לנסות להיכנס לנעליים האלו שגדולות ממידתי בכמה וכמה מידות.
מעבר לעניין הטכני של למסור מול המצלמה, יש כאן אתגר ענק, בעצם הכנת הדף למסירת השיעור. זה לראות ולהראות ללומדים איך שכל מילה ברש"י מכוונת לפשט מסוים, איך רש"י הכניס כל כך הרבה תוכן בפירוש שלו בתמצות כזה נפלא. זה להסביר את הסברא שעומדת מתחת לשאלה של הגמרא, ואיך התירוץ של הגמרא מיישב את הקושיה. לפעמים יש כמה פירושים והסברים של הראשונים לשאלה ועוד כמה הסברים לתשובה, וכל אחד לשיטתו.
מבחינתי זאת חוויה לא מוכרת, למסור שיעורים בעיון. במשך שנים מסרתי שיעורים רק בבקיאות, ואני פשוט מתענג מכל דקה, כי הלימוד העיוני כמובן נותן המון המון גישמאק וטעם בלימוד – וכשזה ללמד לאחרים יש לי 'מחייב' לרדת עוד יותר לשורש של כל דבר כדי למסור את השיעור בצורה הכי מדויקת שאני יכול, וההרגשת המתיקות היא פי כמה וכמה.
אבל זאת גם אחריות כבדת משקל. ככל שאני שומע שמספר המאזינים של השיעורים עולה, אני מרגיש שאני משותק מאימה וחרדה. אסור לי לטעות, כל טעות שלי היא חלילה וחס טעות כפולה פי כמה וכמה, כי הרבה אנשים ילכו אחרי הטעות הזאת, ומי יודע אם תהיה לי הזדמנות לתקן אותה אצל כל אחד ואחד מהם.
אסיים בהודאה גדולה לבורא כל עולמים, המחזיר נשמות לפגרים מתים, תוך רבים אהללנו על החסד שגמל עימי, והחיה את נפשי, ועם ההודאה אני מצרף תפילה שאזכה לנצל את המתנה שניתנה לי בצורה הטובה ביותר, כדי שלא אהיה בבחינה שנאמרה על מי שמאבד מה שנותנים לו.
תודה מיוחדת גם להנהלת 'דרשו' ועובדי הארגון, וכן לאוהבי ידידי ורעי בכל אתר ואתר שהתפללו עלי ועוררו רבים להתפלל עלי, עמרם בן זלדה, ואכן עשתה תפילתם פרי, וכמו שהתקבלה תפילתכם זו, כן תתקבלנה כל התפילות שתתפללו וימלא ה' כל משאלות ליבכם לטובה ולברכה!